הנושאים החמים
הנושאים החמים
אברימי הבטיח לנקום.
כל שנה בחודשים סיון ותמוז, היו מפעפעים בו מדי בוקר רגשות כעס וזעם אין-אונים.
השעון העיר אותו כרגיל בשעה שבע וחצי, מזרז אותו להתלבש ולהזדרז לחיידר. הוא השאיר את מיטתו מסודרת למופת, בעוד שאחיותיו היו טמונות להן במעמקי הפוך, לאחר שבילו אמש עד שעת לילה מאוחרת. לפני עשר, הן בטח לא יקומו.
השעות בחיידר התמרחו להן באיטיות אינסופית. לא היה סוף לחזרותיו המייגעות של המלמד עבור הבינוניים והחלשים, בעוד שהוא הבין את הכל בפעם הראשונה. בכל פעם מחדש הוא התפלא מדוע השניות בקושי זזות בשעת השיעור, ועפות להן ברגע בזמן ההפסקה.
גם לאחר שעות ארוכות בהן שחזר בדמיונו את כל סיפורי המתח שקרא, ודמיין לעצמו כיצד היה קופץ מרכבת המוות יחד עם שמער'ל ובער'ל, עדיין נותרו לו שעות רבות לחלום ולה-ש-ת-ע-מ-ם.
המלמדים למדו להתעלם מהחלומות שלו ומעיסוקיו השונים, הוא הפתיע לא מעט רבי'ס שהיו בטוחים שהוא יקבל את עונשו במבחן השבועי, אך בחריקת שיניים נאלצו לתת לו מאה אחוזים על תשובותיו הרהוטות.
ב'ישיבה קטנה' הוא כבר התחיל להרגיש מעט רווחה. ה'סדרים' הארוכים, שבהם בילה זמן לא מועט בפטפוטים נעימים עם החברותא, השרו עליו אווירת הקלה. אך בעיקר היו אלה החודשים תשרי וניסן, שהפכו לחודשי 'בין הזמנים' ארוכים ויפים. הוא חש שהוא מתחיל להשתוות לאחותו הקטנה, ברכי, שמדי יום חיממה את כסאה שעות ארוכות בהאזנה צייתנית למורות בית הספר.
אך עדיין הרגיזו אותו אחיותיו הגדולות, הלומדות בסמינר. אצלן – כל יום חג. כל 'אפצ'י' שעשה לוח השנה, היה סיבה לחופש. אסרו חג חנוכה, ערב פורים קטן, מוצאי פסח שני, שבועיים מבחנים, 'חוצים' ושאר ירקות.
עם כניסתו לישיבה הגדולה הגיעה המנוחה. הוא לא מחויב להיכנס לשיעורים, ועדים, סדרים, כלום. כל דקה של שהייה במחיצת הגמרא נראתה לו כפרגון נדיב מצידו. בבית הוריו ברוך הילדים מעולם לא חש בטעמה הערב של שנ"צ בת חמש-שש שעות בקטנה ככה, כמו בישיבה.
בשיטוטיו בין המסעדות שבקרבת הישיבה, הוא דמיין את ברכי אחותו מתייבשת עכשיו בשיעור השמיני מול המורה, וחייך בשמחה לאיד.
אך הנקמה הגדולה מכל הייתה, כשעמד מתחת לחופתה של אחותו. זו נישאה לחברותא היקר שלו, שנופף יחד איתו בכל הצמתים שבארץ. כעת ברכי השקדנית עומדת לעבוד תשע שעות ביום בכדי לפרנס את חבירו ה'מתמיד', למשך שנים ארוכות ארוכות...
כל שנה בחודשים סיון ותמוז, היו מפעפעים בו מדי בוקר רגשות כעס וזעם אין-אונים.
השעון העיר אותו כרגיל בשעה שבע וחצי, מזרז אותו להתלבש ולהזדרז לחיידר. הוא השאיר את מיטתו מסודרת למופת, בעוד שאחיותיו היו טמונות להן במעמקי הפוך, לאחר שבילו אמש עד שעת לילה מאוחרת. לפני עשר, הן בטח לא יקומו.
השעות בחיידר התמרחו להן באיטיות אינסופית. לא היה סוף לחזרותיו המייגעות של המלמד עבור הבינוניים והחלשים, בעוד שהוא הבין את הכל בפעם הראשונה. בכל פעם מחדש הוא התפלא מדוע השניות בקושי זזות בשעת השיעור, ועפות להן ברגע בזמן ההפסקה.
גם לאחר שעות ארוכות בהן שחזר בדמיונו את כל סיפורי המתח שקרא, ודמיין לעצמו כיצד היה קופץ מרכבת המוות יחד עם שמער'ל ובער'ל, עדיין נותרו לו שעות רבות לחלום ולה-ש-ת-ע-מ-ם.
המלמדים למדו להתעלם מהחלומות שלו ומעיסוקיו השונים, הוא הפתיע לא מעט רבי'ס שהיו בטוחים שהוא יקבל את עונשו במבחן השבועי, אך בחריקת שיניים נאלצו לתת לו מאה אחוזים על תשובותיו הרהוטות.
ב'ישיבה קטנה' הוא כבר התחיל להרגיש מעט רווחה. ה'סדרים' הארוכים, שבהם בילה זמן לא מועט בפטפוטים נעימים עם החברותא, השרו עליו אווירת הקלה. אך בעיקר היו אלה החודשים תשרי וניסן, שהפכו לחודשי 'בין הזמנים' ארוכים ויפים. הוא חש שהוא מתחיל להשתוות לאחותו הקטנה, ברכי, שמדי יום חיממה את כסאה שעות ארוכות בהאזנה צייתנית למורות בית הספר.
אך עדיין הרגיזו אותו אחיותיו הגדולות, הלומדות בסמינר. אצלן – כל יום חג. כל 'אפצ'י' שעשה לוח השנה, היה סיבה לחופש. אסרו חג חנוכה, ערב פורים קטן, מוצאי פסח שני, שבועיים מבחנים, 'חוצים' ושאר ירקות.
עם כניסתו לישיבה הגדולה הגיעה המנוחה. הוא לא מחויב להיכנס לשיעורים, ועדים, סדרים, כלום. כל דקה של שהייה במחיצת הגמרא נראתה לו כפרגון נדיב מצידו. בבית הוריו ברוך הילדים מעולם לא חש בטעמה הערב של שנ"צ בת חמש-שש שעות בקטנה ככה, כמו בישיבה.
בשיטוטיו בין המסעדות שבקרבת הישיבה, הוא דמיין את ברכי אחותו מתייבשת עכשיו בשיעור השמיני מול המורה, וחייך בשמחה לאיד.
אך הנקמה הגדולה מכל הייתה, כשעמד מתחת לחופתה של אחותו. זו נישאה לחברותא היקר שלו, שנופף יחד איתו בכל הצמתים שבארץ. כעת ברכי השקדנית עומדת לעבוד תשע שעות ביום בכדי לפרנס את חבירו ה'מתמיד', למשך שנים ארוכות ארוכות...
