הנושאים החמים
הנושאים החמים
מוט'קה הוא בחור פיקח.
באותו בוקר, כשראיתי מחלון קו 72 את מוט'קה צועד ברחוב קינג ג'ורג' בהליכה זקופה, שקית גלפז ממנה מבצבצים כמה דפים לבנים בידו הימנית וידו השמאלית קמוצה לאגרוף החלטי נמרץ - הבנתי שיהיה שווה לעקוב אחריו. סיפור בוודאי ייצא לי מזה.
וחוץ מזה, מוט'קה שלנו בחיים לא ייקח אותי להר המנוחות. שייקה הוא לא.
ירדתי מהאוטובוס.
>>>
בדיוק בזמן, מסתבר.
מוט'קה נכנס בצעד בוטח לחנות הדגל "שטיחי שמעוני". הוא פסע ישר למשרד המנהל, מבלי להביט ימין ושמאל.
העמדתי פנים שאני בודק את השטיחים המשובחים התלויים ליד המשרד, מטה אוזני לשיחה. אין לי באמת את היכולת האפשרות הרצון ואשתי כדי לרכוש שטיח בחמשת אלפים שקל אחרי הנחה.
"מר ניסים, המנהל!" עלץ מוט'קה לקראתו, כאילו היו ידידים ותיקים.
כאילו.
"אנחנו מכירים?" שאל מר שמעוני.
"לא". הודה מוט'קה. "אבל!" הוא שלח ידו לשקית לשלוף כקוסם דף. לא, רגע. הדף הסתבך עם עוד כמה דפים, התקמט ונתקע בפנים. מוט'קה התכופף ואיבד לרגע את התיאטרליות.
"מכירת חמץ!" קרא בקול חנוק מתוך השקית.
"הנה!" הדף היה סוף סוף בידיו. "שטר מכירת חמץ לחנות החשובה שלך, כדת וכדין!"
>>>
שמעוני הביט בו בעיניים גדולות ותמהות.
"בשביל מה אני צריך מכירת חמץ? אני לא מאפיית פיתות יעלה. זו חנות שטיחים, אולי שמת לב".
"לא קורה שעובד מפיל פירור לתוך שטיח?" גייס מוט'קה את כל כושר השכנוע שלו.
שמעוני הניח את ידו על לבו. "חס ושלום. רק זה חסר לי. פועל יפיל פירור עבאדי על שטיח, מחר מישהו רגיש לגלוטן, תובע לי את הצורה. מחרתיים פועל מפיל לי קמט של מקופלת על שטיח-קיר, מישהי רגישה ללקטוז – כל משרד הבריאות על החנות שלי, משטיחים אותה. ברור שאסור להכניס לכאן מזון מכל סוג שהוא! זו חנות פרימיום!"
הוא גלגל את הפרימיום בלשונו כאותו פרנסיס דרייק שעה שגילה את תפוחי האדמה באמריקה והציל רבבות אלפי אשכנזי ישראל מלגווע ברעב בפסח.
"אז מה אכפת לך לחתום? בשבילי! מצווה!"
שמעוני הביט בו, מסתפק. לגלגל שטיחים, הוא יודע. מכל המדרגות.
"נו בסדר", הסכים. שולף עט מכיסו. "רק תן לי לקרוא לפני שאני חותם".
קרא. וחתם.
הבטתי פנימה בדקדוק. שמעוני בהחלט לא הכיר את המנהג להגניב שטר כסף קטן ביד לרב מוכר החמץ בסוף המכירה.
זה היה הרגע ששבר אותי סופית.
<<<
"מוט'קה, מוט'קה!" רצתי אחריו מתנשף. "חכה לי רגע!"
הוא עצר במקומו, מביט בי בתהייה. מה לאיש פשוט כמוני ולו, החותם עסקאות עם בכירי המשק ומקושרי השטיחים.
"מוט'קה, אני מכיר אותך הרי". לא ויתרתי לו. "אתה לא מי יודע מה צדיק ולא מי יודע מה גבוה. אז בשביל מה כל זה?"
חיוך קטן הזדחל לזוויות עיניו.
"נו, בבקשה", חיננתי את קולי, "גלה לי!"
מוט'קה התלבט ארוכות, לבסוף התרצה. הוא שלח את ידו לכיס חליפתו המהוהה, שולף עט יוקרתי מוזהב שעליו חריטה אומנותית מסתלסלת "שמעוני בע"מ".
"אתה רואה את העט הזה? הוא העשירי היום".
באותו בוקר, כשראיתי מחלון קו 72 את מוט'קה צועד ברחוב קינג ג'ורג' בהליכה זקופה, שקית גלפז ממנה מבצבצים כמה דפים לבנים בידו הימנית וידו השמאלית קמוצה לאגרוף החלטי נמרץ - הבנתי שיהיה שווה לעקוב אחריו. סיפור בוודאי ייצא לי מזה.
וחוץ מזה, מוט'קה שלנו בחיים לא ייקח אותי להר המנוחות. שייקה הוא לא.
ירדתי מהאוטובוס.
>>>
בדיוק בזמן, מסתבר.
מוט'קה נכנס בצעד בוטח לחנות הדגל "שטיחי שמעוני". הוא פסע ישר למשרד המנהל, מבלי להביט ימין ושמאל.
העמדתי פנים שאני בודק את השטיחים המשובחים התלויים ליד המשרד, מטה אוזני לשיחה. אין לי באמת את היכולת האפשרות הרצון ואשתי כדי לרכוש שטיח בחמשת אלפים שקל אחרי הנחה.
"מר ניסים, המנהל!" עלץ מוט'קה לקראתו, כאילו היו ידידים ותיקים.
כאילו.
"אנחנו מכירים?" שאל מר שמעוני.
"לא". הודה מוט'קה. "אבל!" הוא שלח ידו לשקית לשלוף כקוסם דף. לא, רגע. הדף הסתבך עם עוד כמה דפים, התקמט ונתקע בפנים. מוט'קה התכופף ואיבד לרגע את התיאטרליות.
"מכירת חמץ!" קרא בקול חנוק מתוך השקית.
"הנה!" הדף היה סוף סוף בידיו. "שטר מכירת חמץ לחנות החשובה שלך, כדת וכדין!"
>>>
שמעוני הביט בו בעיניים גדולות ותמהות.
"בשביל מה אני צריך מכירת חמץ? אני לא מאפיית פיתות יעלה. זו חנות שטיחים, אולי שמת לב".
"לא קורה שעובד מפיל פירור לתוך שטיח?" גייס מוט'קה את כל כושר השכנוע שלו.
שמעוני הניח את ידו על לבו. "חס ושלום. רק זה חסר לי. פועל יפיל פירור עבאדי על שטיח, מחר מישהו רגיש לגלוטן, תובע לי את הצורה. מחרתיים פועל מפיל לי קמט של מקופלת על שטיח-קיר, מישהי רגישה ללקטוז – כל משרד הבריאות על החנות שלי, משטיחים אותה. ברור שאסור להכניס לכאן מזון מכל סוג שהוא! זו חנות פרימיום!"
הוא גלגל את הפרימיום בלשונו כאותו פרנסיס דרייק שעה שגילה את תפוחי האדמה באמריקה והציל רבבות אלפי אשכנזי ישראל מלגווע ברעב בפסח.
"אז מה אכפת לך לחתום? בשבילי! מצווה!"
שמעוני הביט בו, מסתפק. לגלגל שטיחים, הוא יודע. מכל המדרגות.
"נו בסדר", הסכים. שולף עט מכיסו. "רק תן לי לקרוא לפני שאני חותם".
קרא. וחתם.
הבטתי פנימה בדקדוק. שמעוני בהחלט לא הכיר את המנהג להגניב שטר כסף קטן ביד לרב מוכר החמץ בסוף המכירה.
זה היה הרגע ששבר אותי סופית.
<<<
"מוט'קה, מוט'קה!" רצתי אחריו מתנשף. "חכה לי רגע!"
הוא עצר במקומו, מביט בי בתהייה. מה לאיש פשוט כמוני ולו, החותם עסקאות עם בכירי המשק ומקושרי השטיחים.
"מוט'קה, אני מכיר אותך הרי". לא ויתרתי לו. "אתה לא מי יודע מה צדיק ולא מי יודע מה גבוה. אז בשביל מה כל זה?"
חיוך קטן הזדחל לזוויות עיניו.
"נו, בבקשה", חיננתי את קולי, "גלה לי!"
מוט'קה התלבט ארוכות, לבסוף התרצה. הוא שלח את ידו לכיס חליפתו המהוהה, שולף עט יוקרתי מוזהב שעליו חריטה אומנותית מסתלסלת "שמעוני בע"מ".
"אתה רואה את העט הזה? הוא העשירי היום".
