הנושאים החמים
הנושאים החמים
שושן פורים תשפ"ג
11:00 בבוקר, בית שמש //
הילדים מחופשים כראוי וכנדרש, השוויגער בטוח תשמח ותפרגן. משלוחי המנות מונחים היטב בשקיות, התינוק בעגלה. זהו יצאנו.
יצאנו מוקדם, יחסית. בטוחים שהפעם נחסוך מעט את העומס והפקקים. היינו בתחנה לבד ונראה היה שכל השכונה עדיין מתאוששת מפורים דפרזים.
11:10 - עדיין בתחנה //
זו היתה התחנה השלישית של קו האוטובוס שהיה אמור לקחת אותנו ליעד. קל קו לא משקר, זה בטוח. הוא לא התכוון. אמרו לו שיגיע האוטובוס בזמן, והוא כמו פתי מאמין. האוטובוס טרם יצא מתחנת המוצא.
11:20 - אנשים מתאספים //
כמה שהסברתי לו, הוא המשיך להאמין, ה'קל קו הזה'. האמת, גם אני האמנתי לו. אולי. האוטובוס של 'תנופה' טרם יצא מתחנת המוצא.
אנשים מתאספים אט אט בתחנה. כולם מחופשים, נרגשים לקראת הפורים בצל ה'זיידע והבאבע'. עדיין היינו רגועים, יהיה מקום, זו הרי רק התחנה השלישית...
11:30 - הראשונים לברוח //
בשקט בשקט אנו מתחילים לברוח, התחנה הראשונה בטוח תהיה ריקה יותר. נסחבים יחד עם עגלה וילדים אל עבר התחנה שנמצאת בתחתית הרחוב - תרתי משמע.
דקה או שתיים של הליכה, ומאחורינו יציאת מצרים, אולי עשר משפחות נסחבו בעקבותנו אל עבר התחנה הראשונה. עשר משפחות כפול שישה או שבעה ילדים... אנחנו אף פעם לא לבד, כך הרגשנו.
11:40 - מפגן תמיכה //
אולי מאתים איש עמדו שם. אולי שלוש מאות ואולי יותר. נראה היה שהתחנה רגילה לכאלו מראות, היא גדולה ומרווחת, רק מזגן וכוס מים חסר שם.
הילדים מתחילים ליילל, העם לחוץ, ואוטובוס אין. מדקה לדקה מתאספים בתחנה משפחות רבות מכל רחבי השכונה, יכולנו לארגן מפגן תמיכה ב'רפורמה המשפטית', אפילו התקשורת היתה מסקרת הפגנה עם משתתפים רבים כל כך.
11:50 - וכל העם נדחק וכמעט נחנק //
האוטובוס הראשון מופיע לפתע. עגלות מתקפלות. ילדים בידי ההורים. רעש ובלאגן.
כולם נדחפים אל תוך האוטובוס הבודד שהמתין בתחנה. מתא המטען מציץ ראש של בחור מישיבת 'אחשדרפני המלך', זהו. אין מקום בתא. בקשו מהנהג לפתוח צד שני. הנהג מסרב, הוא כמעט נחנק, מבקש כוס מים בורח הירושלימה.
12:00 - אין סבלנות //
האוטובוס השני מופיע במקום, נעצר מאה מטר לפני התחנה, כבר לא היה מקום בכביש. ארבע מאות איש נדחסים מסביב לאוטובוס משל היה מיטתו של צדיק מפורסם שהלך לעולמו.
אני מוציא מכשיר קטן מהכיס. טלפון כשר ומחייג *8797 - תנופה. לוחץ על שלש. וממתין. צליל מעניין נשמע מבעד לשפופרת הקטנה. ניגון שטרם שמעתי מתנגן מעבר לקו.
12:10 - ההמון מצטרף לשירה //
הניגון עדיין מתנגן לו, אני כבר מכיר אותו בעל פה ומצטרף אוטומטית לניגון. ההמון מצטרף לשירה, משל היה המנון ההפגנה.
12:15 - נציגה עונה בטלפון, מותשת //
"שלום וברכה, פורים שמח".
"א פריילאכן פורים" אני משיב לה באידיש. היא מנסה להיות אדיבה.
"כמעט שעה וחצי אני ממתין לאוטובוס" אני פותח במתקפה, לא נעים. "אני נשאר על הקו עד שאראה את האוטובוס מבפנים. מצטער".
"מה יש לי לעשות?" היא מעט נרגזת ובצדק. מה היא אשמה שאיש נרגז ומותש מחפש דרך מילוט לירושלים.
"אני מצטער, אולי אם תרגישו מעט את כאב ההמתנה, זה יהיה לי לעזרה". הם לא ירגישו, הם גם לא אשמים, וגם לא אכפת להם לקבל משכורת על המתנה שקטה בקו הטלפון. אך אני משום מה בשלי, משל שיכור הייתי. מתנצל בפניה.
12:30 - מי נכנע ראשון //
המשא ומתן בא לסיומו, היא מנסה לעזור ואין מה לעשות. אני מנסה למשוך כי אין מה לעשות. אני נכנע ראשון כמובן, האוזן מתחממת מהטלפון ודורשת לחיצה על מקש הניתוק.
אוטובוס? עדיין לא...
12:45 - אוה מי זה בא //
בחגיגיות מוגזמת אני דוחף את העגלה אל תוך תא המטען, ילד ביד ימין, שקית ביד שמאל.
האוטובוס מלא עד אפס מקום, אוכל לעמוד כך עם ילד בשעות הנסיעה?
איש נחמד מרחם, מושיב על ברכיו את הילד, לוקח מהידיים את השקית, ואנוכי בשאלתי, רגליי בעמידתי.
13:30 - עלייה לרגל //
כל העם החליט לצאת בדיוק עכשיו לירושלים. גם להם יש 'זיידע ובאבע', שושן פורים זה של כולם. הפקק בכביש הופך לבלתי נסבל. הוא ארוך כמו חוט תפירה שלעולם לא נגמר.
14:30 - ברוכים הבאים לירושלים //
ירושלים מקבלת את פנינו בשיר וזמר. בלונים בכל עבר. תתי"ם ומשולחים, מחופשים בתחפושות שונות ומשונות, כולם מקדמים את פנינו.
15:00 - התחנה האחרונה //
תוך אמירת התודה הנרגשת לנהג, אנו יורדים מהאוטובוס, צומת רמות. ממתינים לחלק האחרון של המסע.
15:15 - אוטובוס ארוך, רעש מגוון //
קו שבעים ושתיים עוצר בחריקה בתחנת האוטובוס. המונים נדחים, אך יש מקום. לכולם.
השיכורים מתנצחים ביניהם ב'עדלאידע' - עד בכלל, או שלא עד בכלל.
אחרים שרים ומנגנים. וכאלו אוספים מעות לת"ת ולעזר נישואין.
15:55 - האוכל קר, בבית חם //
השוויגער נרגשת לקראתינו, היא ממתינה עם ה'דמי פורים' יום שלם. היא שולחת אותנו הישר אל המטבח לנטילת ידיים.
האוכל קר, התקרר, המתין זמן רב מידי. אבל בפנים חם. דומה היה המקום לשעת גאולה פרטית כל שהיא, לבבות חמים, מכילים את תלאות הדרך.
17:00 - בריחה מהירה //
"אין ברירה", אנו מסבירים לשווער, אם לא נצא עכשיו נגיע הביתה שבוע הבא.
אנו אורזים את חפצינו, ממלאים את התיקים במשלוחי מנות וממתקים. הילדים עם 'פורים געלט', זהו. צאתכם לשלום.
17:05 - בעלי ניסיון //
בתחנה מקבלים אותנו קבוצות קבוצות, משפחות משפחות. כולם בעלי ניסיון. על חלקם עבר חצי שעה של המתנה ויותר.
17:30 - הקו המיוחל //
קו 516 החגיגי נכנס בדהרה לקרבת התחנה. אוטוטו ואנחנו בהר חוצבים. בטוח נהיה ראשונים.
17:55 - פקקים עליך ישראל //
הפקקים מתישים בהחלט, אולם לרדת לאחר נסיעה ארוכה אל תוך תחנה עמוסה בממתינים, זו הרגשה לא נעימה בעליל.
המוני משפחות, אנשים, נשים וטף. כולם מחכים בצומת רמות לצד צלילי הפגזים והנפצים המסוכנים. תחנה אחת יש לנו. שעה ארוכה לפנינו.
18:15 - עוד סיבוב //
קו כלשהו מעלה אותנו אל תוכו, מבטיח שהוא בדרך להר חוצבים.
פקק ארוך ובלתי נסבל כולא אותנו לשעה ארוכה בתוך האוטובוס שפונה משום מה שמאלה לחניון. ילדים בוכים. מבוגרים מייללים. תקועים. חסרי אונים.
19:00 - הגאולה השנייה //
האוטובוס גואל אותנו מתוכו, ואנו אצים רצים אל המוקד המהולל. שם בטוח יגיע אוטובוס נחמד עם נהג חביב.
19:15 - הקו האחרון //
המתנה לא ארוכה מידי מגיע אל סיומה. הקו האחרון להיום בולע אותנו בתוכו. נסיעה ארוכה לפנינו, פקקים בלתי נגמרים. אך זה האחרון.
21:00 - אין כמו בבית בעולם //
המפתחות משקשקות, הדלת נפתחת. הגענו לבית החם והנעים. בידינו שלטים בלתי נראים. די לסבל.
---
הצעה שלי: לשנה הבאה בירושלים הבנויה. אך אם חלילה טרם יבוא משיח, רצוי וחשוב, לבנות מערך כמו אצל ר' שמעון בל"ג בעומר. כרטיסים מסודרים, אוטובוסים ישירים לשכונות לפי הזמנה מראש.
יחסוך פקקים וכאבי ראש איומים.
שרת התחבורה, משרד התחבורה, שומעים??
11:00 בבוקר, בית שמש //
הילדים מחופשים כראוי וכנדרש, השוויגער בטוח תשמח ותפרגן. משלוחי המנות מונחים היטב בשקיות, התינוק בעגלה. זהו יצאנו.
יצאנו מוקדם, יחסית. בטוחים שהפעם נחסוך מעט את העומס והפקקים. היינו בתחנה לבד ונראה היה שכל השכונה עדיין מתאוששת מפורים דפרזים.
11:10 - עדיין בתחנה //
זו היתה התחנה השלישית של קו האוטובוס שהיה אמור לקחת אותנו ליעד. קל קו לא משקר, זה בטוח. הוא לא התכוון. אמרו לו שיגיע האוטובוס בזמן, והוא כמו פתי מאמין. האוטובוס טרם יצא מתחנת המוצא.
11:20 - אנשים מתאספים //
כמה שהסברתי לו, הוא המשיך להאמין, ה'קל קו הזה'. האמת, גם אני האמנתי לו. אולי. האוטובוס של 'תנופה' טרם יצא מתחנת המוצא.
אנשים מתאספים אט אט בתחנה. כולם מחופשים, נרגשים לקראת הפורים בצל ה'זיידע והבאבע'. עדיין היינו רגועים, יהיה מקום, זו הרי רק התחנה השלישית...
11:30 - הראשונים לברוח //
בשקט בשקט אנו מתחילים לברוח, התחנה הראשונה בטוח תהיה ריקה יותר. נסחבים יחד עם עגלה וילדים אל עבר התחנה שנמצאת בתחתית הרחוב - תרתי משמע.
דקה או שתיים של הליכה, ומאחורינו יציאת מצרים, אולי עשר משפחות נסחבו בעקבותנו אל עבר התחנה הראשונה. עשר משפחות כפול שישה או שבעה ילדים... אנחנו אף פעם לא לבד, כך הרגשנו.
11:40 - מפגן תמיכה //
אולי מאתים איש עמדו שם. אולי שלוש מאות ואולי יותר. נראה היה שהתחנה רגילה לכאלו מראות, היא גדולה ומרווחת, רק מזגן וכוס מים חסר שם.
הילדים מתחילים ליילל, העם לחוץ, ואוטובוס אין. מדקה לדקה מתאספים בתחנה משפחות רבות מכל רחבי השכונה, יכולנו לארגן מפגן תמיכה ב'רפורמה המשפטית', אפילו התקשורת היתה מסקרת הפגנה עם משתתפים רבים כל כך.
11:50 - וכל העם נדחק וכמעט נחנק //
האוטובוס הראשון מופיע לפתע. עגלות מתקפלות. ילדים בידי ההורים. רעש ובלאגן.
כולם נדחפים אל תוך האוטובוס הבודד שהמתין בתחנה. מתא המטען מציץ ראש של בחור מישיבת 'אחשדרפני המלך', זהו. אין מקום בתא. בקשו מהנהג לפתוח צד שני. הנהג מסרב, הוא כמעט נחנק, מבקש כוס מים בורח הירושלימה.
12:00 - אין סבלנות //
האוטובוס השני מופיע במקום, נעצר מאה מטר לפני התחנה, כבר לא היה מקום בכביש. ארבע מאות איש נדחסים מסביב לאוטובוס משל היה מיטתו של צדיק מפורסם שהלך לעולמו.
אני מוציא מכשיר קטן מהכיס. טלפון כשר ומחייג *8797 - תנופה. לוחץ על שלש. וממתין. צליל מעניין נשמע מבעד לשפופרת הקטנה. ניגון שטרם שמעתי מתנגן מעבר לקו.
12:10 - ההמון מצטרף לשירה //
הניגון עדיין מתנגן לו, אני כבר מכיר אותו בעל פה ומצטרף אוטומטית לניגון. ההמון מצטרף לשירה, משל היה המנון ההפגנה.
12:15 - נציגה עונה בטלפון, מותשת //
"שלום וברכה, פורים שמח".
"א פריילאכן פורים" אני משיב לה באידיש. היא מנסה להיות אדיבה.
"כמעט שעה וחצי אני ממתין לאוטובוס" אני פותח במתקפה, לא נעים. "אני נשאר על הקו עד שאראה את האוטובוס מבפנים. מצטער".
"מה יש לי לעשות?" היא מעט נרגזת ובצדק. מה היא אשמה שאיש נרגז ומותש מחפש דרך מילוט לירושלים.
"אני מצטער, אולי אם תרגישו מעט את כאב ההמתנה, זה יהיה לי לעזרה". הם לא ירגישו, הם גם לא אשמים, וגם לא אכפת להם לקבל משכורת על המתנה שקטה בקו הטלפון. אך אני משום מה בשלי, משל שיכור הייתי. מתנצל בפניה.
12:30 - מי נכנע ראשון //
המשא ומתן בא לסיומו, היא מנסה לעזור ואין מה לעשות. אני מנסה למשוך כי אין מה לעשות. אני נכנע ראשון כמובן, האוזן מתחממת מהטלפון ודורשת לחיצה על מקש הניתוק.
אוטובוס? עדיין לא...
12:45 - אוה מי זה בא //
בחגיגיות מוגזמת אני דוחף את העגלה אל תוך תא המטען, ילד ביד ימין, שקית ביד שמאל.
האוטובוס מלא עד אפס מקום, אוכל לעמוד כך עם ילד בשעות הנסיעה?
איש נחמד מרחם, מושיב על ברכיו את הילד, לוקח מהידיים את השקית, ואנוכי בשאלתי, רגליי בעמידתי.
13:30 - עלייה לרגל //
כל העם החליט לצאת בדיוק עכשיו לירושלים. גם להם יש 'זיידע ובאבע', שושן פורים זה של כולם. הפקק בכביש הופך לבלתי נסבל. הוא ארוך כמו חוט תפירה שלעולם לא נגמר.
14:30 - ברוכים הבאים לירושלים //
ירושלים מקבלת את פנינו בשיר וזמר. בלונים בכל עבר. תתי"ם ומשולחים, מחופשים בתחפושות שונות ומשונות, כולם מקדמים את פנינו.
15:00 - התחנה האחרונה //
תוך אמירת התודה הנרגשת לנהג, אנו יורדים מהאוטובוס, צומת רמות. ממתינים לחלק האחרון של המסע.
15:15 - אוטובוס ארוך, רעש מגוון //
קו שבעים ושתיים עוצר בחריקה בתחנת האוטובוס. המונים נדחים, אך יש מקום. לכולם.
השיכורים מתנצחים ביניהם ב'עדלאידע' - עד בכלל, או שלא עד בכלל.
אחרים שרים ומנגנים. וכאלו אוספים מעות לת"ת ולעזר נישואין.
15:55 - האוכל קר, בבית חם //
השוויגער נרגשת לקראתינו, היא ממתינה עם ה'דמי פורים' יום שלם. היא שולחת אותנו הישר אל המטבח לנטילת ידיים.
האוכל קר, התקרר, המתין זמן רב מידי. אבל בפנים חם. דומה היה המקום לשעת גאולה פרטית כל שהיא, לבבות חמים, מכילים את תלאות הדרך.
17:00 - בריחה מהירה //
"אין ברירה", אנו מסבירים לשווער, אם לא נצא עכשיו נגיע הביתה שבוע הבא.
אנו אורזים את חפצינו, ממלאים את התיקים במשלוחי מנות וממתקים. הילדים עם 'פורים געלט', זהו. צאתכם לשלום.
17:05 - בעלי ניסיון //
בתחנה מקבלים אותנו קבוצות קבוצות, משפחות משפחות. כולם בעלי ניסיון. על חלקם עבר חצי שעה של המתנה ויותר.
17:30 - הקו המיוחל //
קו 516 החגיגי נכנס בדהרה לקרבת התחנה. אוטוטו ואנחנו בהר חוצבים. בטוח נהיה ראשונים.
17:55 - פקקים עליך ישראל //
הפקקים מתישים בהחלט, אולם לרדת לאחר נסיעה ארוכה אל תוך תחנה עמוסה בממתינים, זו הרגשה לא נעימה בעליל.
המוני משפחות, אנשים, נשים וטף. כולם מחכים בצומת רמות לצד צלילי הפגזים והנפצים המסוכנים. תחנה אחת יש לנו. שעה ארוכה לפנינו.
18:15 - עוד סיבוב //
קו כלשהו מעלה אותנו אל תוכו, מבטיח שהוא בדרך להר חוצבים.
פקק ארוך ובלתי נסבל כולא אותנו לשעה ארוכה בתוך האוטובוס שפונה משום מה שמאלה לחניון. ילדים בוכים. מבוגרים מייללים. תקועים. חסרי אונים.
19:00 - הגאולה השנייה //
האוטובוס גואל אותנו מתוכו, ואנו אצים רצים אל המוקד המהולל. שם בטוח יגיע אוטובוס נחמד עם נהג חביב.
19:15 - הקו האחרון //
המתנה לא ארוכה מידי מגיע אל סיומה. הקו האחרון להיום בולע אותנו בתוכו. נסיעה ארוכה לפנינו, פקקים בלתי נגמרים. אך זה האחרון.
21:00 - אין כמו בבית בעולם //
המפתחות משקשקות, הדלת נפתחת. הגענו לבית החם והנעים. בידינו שלטים בלתי נראים. די לסבל.
---
הצעה שלי: לשנה הבאה בירושלים הבנויה. אך אם חלילה טרם יבוא משיח, רצוי וחשוב, לבנות מערך כמו אצל ר' שמעון בל"ג בעומר. כרטיסים מסודרים, אוטובוסים ישירים לשכונות לפי הזמנה מראש.
יחסוך פקקים וכאבי ראש איומים.
שרת התחבורה, משרד התחבורה, שומעים??
