מודעה המכתבים המרגשים שקיבלנו

[בית התבשיל]

אנו בבית התבשיל מקבלים מידי יום סיפורים מרגשים על משפחות נוספות שהשמחה חזרה לביתם,
נשמח לשיתופים שלכם, ששמעתם ממכרים, שכנים, ידידים, שנחשפתם לפעילות החסד של בית התבשיל.

גם אנו נעלה פה כמה סיפורים מרגשים בשינוי פרטים מזהים, שהגיעו לשולחננו.

 

[בית התבשיל]

מכתב מרגש שקיבלנו:

דרך חדר השינה עמדתי דומעת, מביטה בילדים שלי ובעלי יושבים ליד שולחן האוכל וסועדים את ליבם בארוחת צהריים מבושלת, הרגשתי שהשפיות חוזרת אליי, הריאות שלי התמלאו אוויר, לראשונה! מאז שחזרתי הביתה יכולתי לטפל בתינוק בלב שקט, בידיעה שהבית מתפקד. הילדים מסתובבים עם קיבה רגועה.

אני רוצה לספר לכם סיפור שקרה לי בקיץ האחרון.

בשעה טובה חזרתי הביתה אחרי לידת הילד החמישי שלי ב"ה. הייתי תשושה אך מאושרת. הטיפול בתינוק הזעיר שאב את כוחותיי, בקושי הצלחתי לעשות עוד משהו בבית. לבשל ארוחות צהריים? זה כבר היה למעלה מכוחותיי. הרגשתי שזה פשוט גדול עליי, אני לא מסוגלת. קשה לי לתאר בדיוק מה הרגשתי, אני נמצאת ב"ה כבר אחרי זה, אבל באותם ימים פשוט לא יכולתי להיכנס למטבח ולהעמיד סירים, אפילו לא סיר של פתיתים.

בעלי שיחי' שגם ככה עול הבית והילדים נפל עליו, לא ניחן בכישרון בישול, וכך כמו מבעד למסך, לענן מעורפל, ראיתי את בעלי והילדים מחפשים בצהריים אוכל בבית. נוברים בארונות. מנסים לאלתר עם פיצות קפואות ומצות עם שוקולד למריחה, ולא שבעים. לא רגועים. לא שקטים. הלב שלי נקרע, רק אימא יכולה להבין כמה שזה כואב לראות ככה את הילדים, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת.

ראיתי את הבית פשוט מתחיל להשתנות מול עיניי. הילדים לא רגועים, מגיבים בעצבנות. זה גרם לי לחרדה, והחרדה שיתקה אותי. הרגשתי אבודה. הרגשתי אשמה נוראית. לא יכולה לתאר את התחושה הנוראית הזו, שרק ריסקה ושברה אותי עוד יותר.

"אמא יש אוכל?" שואלים הילדים, ואני תולה בהם עיניים עצובות. לא יודעת מה לומר. "נמאס לנו מפיצות קפואות, אנחנו רעבים". במשך יום יומיים בעלי קנה כמה מנות מבושלות באיזו מסעדת אוכל מוכן, אבל מהר מאוד ראינו שזה לא פיתרון, זה מחורר לנו את הכיס שגם כך, לאחר הלידה, התרוקן בגלל הוצאות.

נזכרתי ששמעתי פעם מחברה על איזה ארגון חסד ששולח ליולדות ונזקקים מנות מבושלות הביתה, היה לי קצת קשה להאמין שהם יתייחסו אליי. אחרי הכול אני לא איזה 'מקרה קיצוני', אני לא בדיכאון, לא קרסתי נפשית, בסך הכול מדובר באמא צעירה ותשושה שצריכה כמה ימים כדי לאסוף כוחות, להתארגן מחדש למטלות החיים.

ובכל זאת העזתי, התקשרתי אליהם, ל'בית התבשיל'. הקול הנעים של המזכירה פוגג את כל החששות שלי. היא לקחה את הפרטים, מספר הנפשות בבית ונפרדה ממני לשלום. האמת שעדיין לא האמנתי שייצא מזה משהו. אבל למחרת בצהרים נשמעו דפיקות בדלת. פתחתי את הדלת וגיליתי משלוח ארוז של ארוחת צהרים מבושלת.

רציתי לצעוק 'תודה', אבל לא היה למי. השליח הדיסקרטי כבר נעלם. העברתי את האוכל לסירים וקערות, כדי שהילדים ירגישו טעם של בית בארוחה. כמה דקות אחרי נפתחה הדלת והילדים חזרו הביתה בתרועות שמחה "איזה כיף היום יש אוכל". הם כבר הריחו את הריח מבחוץ.

דרך חדר השינה עמדתי דומעת, מביטה בילדים שלי ובעלי יושבים ליד שולחן האוכל וסועדים את ליבם בארוחת צהריים מבושלת, הרגשתי שהשפיות חוזרת אליי, הריאות שלי התמלאו אוויר, לראשונה! מאז שחזרתי הביתה יכולתי לטפל בתינוק בלב שקט, בידיעה שהבית מתפקד. הילדים מסתובבים עם קיבה רגועה.

עברו כמה ימים והנה הגיעה השבת.

זהו, אמרתי לעצמי, בטח לשבת הם כבר לא ישלחו, יש גבול גם לחסדים שלהם.

והתבדיתי, כמה שהתבדיתי. ביום שישי בבוקר, ערב שבת קודש, בדיוק כמו ה'מן' במדבר שירד בערב שבת פי שניים, חיכה לי ליד הדלת מארז של שבת מאושרת למשפחה יהודית, מה לא היה שם? הכול. חלות, דגים משובחים, סלטים, מרק, מנה עיקרית וגם לפתן לקינוח, וכמובן גם סעודה שנייה, וסעודה שלישית.

הבית היה ריק, הילדים עוד לא חזרו ממוסדות הלימוד. בעלי יצא. הרשיתי לעצמי להתפרק בקול, פשוט ישבתי וייבבתי בבכי: "ריבונו של עולם, אבא שבשמיים, תודה! תודה על הילדים הנפלאים שלך, על עמך ישראל שדואגים זה לזה במסירות כזו! הרי הם ב'בית התבשיל' כלל לא מכירים אותי, לא יודעים בכלל מי אני, רק התקשרתי וביקשתי עזרה והם מרעיפים עליי את כל הטוב הזה, מי כעמך ישראל".

אני עכשיו עומדת במטבח ומתחילה להתארגן לבישולים של חגי תשרי, ראש השנה, ערב יום כיפור, סוכות, ברוך השם חזרתי לעצמי, ולמטבח. הכול בסדר. אבל בשקט, ברגע שאין איש במטבח, העיניים שלי מתחילות שוב לדמוע.

אני נזכרת היכן הייתי לפני כמה חודשים וחושבת על עוד נשים שנמצאות עכשיו, ממש ברגעים אלו, בערב החגים, במצב דומה. ברגע מאתגר בחיים. לא מסוגלות, פשוט לא מסוגלות לבשל ארוחות, וליבן זועק, מתחנן בדממה, שמישהו יאיר להם את החשכה, יפוגג את הענן, ישלח להן ארוחה מבושלת ויעשה להם ולילדים חודש תשרי שמח ומשביע.

יש ארגון אחד שיודע לעשות את זה, קוראים לו 'בית התבשיל', והתפקיד שלנו, עם ישראל, זה לתת לו את הכוח, במיוחד בחודש תשרי וימי החגים.

שתהיה לכולנו שנה טובה, שנה של 'אהבת ישראל' אמיתית, שנזכה להושיט יד לכל יהודי שזקוק לנו, שנזכה להיות תמיד מהנותנים.

שולמית ק.​

 

[ליבוביץ]

אני מורה במוסד חינוכי במרכז הארץ, הסיפור שאני רוצה לספר לכם קרה אצלי בכיתה, לפני כמה חודשים. שולי (שם בדוי) היא ילדת חמד, מוכשרת, מקסימה, מקשיבה בשיעורים, חברותית. כך היא הייתה תמיד, עד לאחרונה. שולי התחילה לרדת בלימודים. בשיעורים המבט שלה הפך לא מרוכז, העיניים שלה שהיו תמיד קשובות ומרותקות למורה – נהיו פתאום מנותקות ובוהות. זה כמובן התבטא מהר מאוד במבחנים, בציונים המעולים שלה שצללו בפתאומיות לאזורים שהיא בחיים לא הייתה שם. אני, כמורה מנוסה, הבנתי מיד שמשהו עובר על הילדה. לא יתכן שילדה טובה ומחוננת תתהפך ביום אחד בלי סיבה. התקשרתי להורים, הזמנתי אותם לשיחה. הם הגיעו. שניהם. דיברנו הרבה, ניסיתי לדלות מהם אם קורה משהו, שהכול בסדר, הבית רגוע, החיים מאושרים, הם הלכו בלי לתת לי שום קצה חוט. התעקשו שהכול בסדר בבית, שאין שום בעיות. אם הירידה הייתה רק בלימודים, ניחא, אבל זה לא נגמר כאן. המצב הידרדר במהירות. שולי הפכה לילדה תוקפנית, מלאת התפרצויות. באחד הימים כשחזרתי לכיתה בסוף ההפסקה שמעתי מרחוק קולות וזעקות, כשנכנסתי לא האמנתי למראה עיניי, שולי, הכתר של הכיתה לשעבר, נאבקה באלימות בילדה אחרת, כשהיא תולשת לה שערות, שורטת בציפורניים כחתולה פצועה, מרביצה ופשוט קורעת לה את החולצה. "שולי.... די!" צרחתי עד שהיא הקשיבה לי ואיכשהו הרפתה. בשלב הזה הבנתי שהגיעו מים עד נפש, כמחנכת אסור לי לשתוק יותר. הפניתי את שולי ליועצת החינוכית של בית הספר שהפנתה אותה לגורם המתאים, תוך זמן קצר שולי אובחנה כמי שסובלת מהפרעת קשב וריכוז, ההמלצה הייתה להתחיל לקחת ריטלין, כמובן בפיקוח פסיכיאטרי צמוד. אני כמורה התקשיתי לקבל את זה. שילדה מעולה ומחוננת תהפוך ביום בהיר אחד ל'הפרעת קשב וריכוז'? זה לא דבר ששמעתי עליו אי פעם. החוש השישי שלי כמורה ותיקה אמר לי שמשהו מתחבא כאן. יש דברים נסתרים, יש סיבה להתנהגות הזו. זה לא סתם. הבנתי שהשעון מתקתק לרעתה, קראתי לה לשיחה אישית (לא בפעם הראשונה, אבל הפעם זה הצליח), אחרי כמה שאלות הילדה פרצה בבכי קורע לב. התפרקה כולה כמו שקית מחוררת. "המורה, אני לא אשמה, אני לא יודעת מה קורה לי, אני פשוט רעבה, כבר כמה חודשים שלא אכלתי ארוחת צהריים חמה, מבושלת, נורמלית" הנחיתה שולי בפניי את הפצצה. בקושי, ממש בקושי חילצתי ממנה את הפרטים הבאים: האמא מתמודדת עם קושי מסוים שמונע ממנה לתפקד, האבא שומר על הסוד הלא נעים ונלחם 'בציפורניים' שאיש בעולם לא יידע על המתרחש. כתוצאה מכך כבר שבועות ארוכים שהילדה מסתובבת עם בטן מקרקרת. אין ארוחות צהרים מבושלות בבית. יש צ'יפסים, נקניקיות חטיפים למיניהם בשפע, אבל אוכל מבושל איכותי, מזין, משביע, אין. עמדתי המומה. לראשונה בחיי הבנתי מה הכוח של ארוחה מבושלת, במיוחד בגילאי הילדות וההתפתחות. בלי אוכל מבושל, המוח לא יכול להתרכז. הילד הופך לעצבני, כועס וכמובן לא מרוכז. הבנתי ברגע אחד מה קרה כאן, מה גרם לשולי לקרוס בלימודים ובהתנהגות. רגע לפני שהיא מתחילה טיפול בריטלין, פניתי לארגון מופלא בשם 'בית התבשיל', בדמעות ביקשתי מהם לשלוח לבית של שולי בדיסקרטיות ארוחת צהרים חמה בכל יום. הם לקחו את הפרטים והבטיחו לעזור. אין לי מושג איך האבא קיבל את החמגשיות החמות והריחניות שהחלו להגיע מדי יום לבית, מה הוא חשב לעצמו שמי בדיוק דיבר איתם, אבל מה שאני יודעת שתוך ימים ספורים שולי השתנתה. כמו פרח קמל שזקף את עלי הכותרת מחדש בשיא תפארתו. שולי חזרה לעצמה. העיניים חזרו להתרכז בשיעורים, הרוגע החיוך והנינוחות. הילדה חזרה להיות הילדה המדהימה והמתוקה שהיא.

 

[בית התבשיל]

מכתב מרגש שהגיע למערכת לפני חצי שנה.

"במטבח עמדה האחות הגדולה, נערה בת 12 או 13 וניסתה באופן מעורר רחמים להכין 'סעודת ליל הסדר', כשעל הדרך היא הספיקה לשרוף כמה סירים ומחבתות בטיגוני בוסר, מה שגרם לריח המשונה בחדר המדרגות".

זה היה בדיוק לפני שנה, בימים האלו, ימים אחרונים של ערב פסח. חזרתי מעוד קנייה של ערב חג, טיפסתי מתנשף בחדר המדרגות, כשעברתי ליד הדלת של משפחת דוידוב (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת) הגיע לאפי ריח חשוד, שרוף, מוזר. לא היה לי נעים לדפוק בדלת.

דוידוב הם משפחה טובה, מכובדת, ילדיהם תמיד מטופחים ולבושים היטב. אבל בכל זאת דפקתי בדלת, רק כדי לוודא שהכול בסדר. תליתי חיוך מנומס על שפתיי, הדלת נפתחה ו...
החיוך שלי קפא על פניי. המחזה שנגלה לעיניי הרס אותי, עד היום כשאני נזכר בו אני מסוגל פשוט להתחיל לבכות, האומללות והעליבות קרעו את לבי לגזרים.

הריצפה הייתה כמעט שחורה מרוב לכלוך וזוהמה. טיטולים זרוקים בכל פינה. ענן צחנה פרץ החוצה, לחדר המדרגות. הילדים, 'הילדים של דוידוב המטופחים', הסתובבו עם בגדים מרושלים, לא תואמים. והנורא מכל, הרעב! הרעב פשוט זעק להם מהעיניים. אני לא מאחל לכם לפגוש בחיים את המבט הזה בעיניים של ילד. מבט של ילדים מהגטו. לא הייתי צריך לשאול, הבנתי שמשהו חמור עובר על הבית הזה. שהילדים האלו כבר כמה שבועות לא זכו לארוחה חמה ומבושלת, ככה נראים ילדים שניזונים מקרקרים ופריכיות וחטיפים על בסיס קבוע, ילדים שחולמים על ארוחה מבושלת ומשביעה. העיניים שלהם פשוט התחננו למשהו משביע. לארוחה חמה. במטבח עמדה האחות הגדולה, נערה בת 12 או 13 מקסימום וניסתה באופן מעורר רחמים להכין 'סעודת ליל הסדר', כשעל הדרך היא הספיקה לשרוף כמה סירים ומחבתות בטיגוני בוסר, מה שגרם לריח המשונה בחדר המדריגות.
"איפה אבא ואמא?" שאלתי נדהם, "מה הולך פה?" "אבא שלנו ואמא שלנו" השיב ילד בן שש, "נמצאים עם דוד, אחינו הקטן, בבית החולים כבר מלפני פורים, יש לו איזה בעיה נדירה, מחר בצהריים הם חוזרים לכמה שעות הביתה וחוזרים מיד במוצאי החג הראשון". "אנחנו מנסים להכין להם סעודת ליל הסדר".

"אבא ואמא אמרו לא לבקש עזרה מהשכנים, לא לגלות כלום לאף אחד, שנסתדר לבד, שרה'לה (האחות הגדולה) תטפל בנו" צייץ אחד הילדים. עמדתי שם נדהם, מצומרר ממה שאני רואה ושומע. אתה מתכונן לפסח, עושה קניות, מעמיד תבשילים נושם את האווירה הקסומה של החג, האביב הפריחה והציפורים, ולא מתאר לעצמך שבמרחק כמה מטרים, בבניין שלך, מסתובבים ילדים רעבים ומורעבים שהחלום הגדול שלהם, בלילה וביום, מסתכם בשני מילים בלבד: ארוחה חמה ומבושלת.

לפני הכול הזמנתי את כל הילדים אלינו הביתה, הושבתי אותם ליד השולחן וחילקתי להם צלחות של אוכל מבושל, הם התנפלו על הצלחות כמזי רעב, חיסלו הכול תוך כמה דקות, הייתי צריך לעצור בעצמי לא לבכות מולם, בהמשך דאגנו לעוזרת שתבוא לנקות את הבית. אבל מי שלקח את המושכות לידיים מכאן ואילך היו מלאכי החסד של 'בית התבשיל' שנכנס לתמונה כמו שרק הוא יודע. כבר למחרת חיכה בדלת של משפחת דוידוב משלוח של חג הפסח מ'בית התבשיל', סעודת ליל הסדר עשירה ומושקעת עם 'קערות ליל הסדר' מאובזרות עם כל הלב והנשמה.

כשההורים דוידוב חזרו הביתה בשעת צהרים של ערב פסח, עייפים וסחוטים נפשית, הם לא האמינו לשולחן החג הערוך שקידם את פניהם, כמו בימים הטובים. איך הם אמרו? "'אליהו הנביא' הקדים להגיע לביתנו עוד לפני ליל הסדר!". הארוחות מ'בית התבשיל' המשיכו להישלח למשפחת דוידוב הרבה אחרי חג הפסח, הם ייצבו את הבית ושינו את האווירה לטובה. היום, שנה בדיוק אחרי, אני יודע שאם לא 'בית התבשיל' והארוחות החמות שלו שהעניקו שובע לילדים הרעבים, מי יודע איך הסיפור הזה היה מסתיים.

אז חג שמח לכולכם, ותזכרו שכשאתם נותנים סעודת חג לילד רעב, אתם לא תמיד יכולים לדמיין ולהבין איזה דבר עצום ונשגב עשיתם עם הארוחה הזו. אני יודע.​