המילה מה - כיצד מנוקדת כשאחריה ש' השעבוד

[חברה]

למשל: מה ששנוי - מה בפתח וש' דגש או מה בקמץ?

 

[חברה]

ועוד שאלה בניקוד: איך מנקדים מחלאת זוהמת
ואיך ניתן לדעת כללי ניקוד בארמית?

 

[אברהם]

למשל: מה ששנוי - מה בפתח וש' דגש או מה בקמץ?

לפי כללי הדקדוק - מַה שֶּׁ
האקדמיה ללשון העברית שחושבת שיש לה מונופול על השפה החליטה "לעשות חיים קלים" ולקבוע שניקוד המילה מה תמיד יהיה בקמץ - אבל כאמור לפי כללי הדקדוק של לשון הקודש זו טעות.
(יש איזה פרופסור שמנסה לקבוע שבכלל יוותרו על חצי מסימני הניקוד, שבמקום צֵירה תמיד יהיה סֶגול, ובמקום פתח תמיד יהיה קמץ, אבל בינתיים אף אחד לא מתייחס אליו ברצינות)

ועוד שאלה בניקוד: איך מנקדים מחלאת זוהמת

מֵחֶלְאַת זֻהֲמַת

ואיך ניתן לדעת כללי ניקוד בארמית?

ראי כאן
וגם כאן

 

[אושר]

האקדמיה ללשון העברית שחושבת שיש לה מונופול על השפה החליטה "לעשות חיים קלים" ולקבוע שניקוד המילה מה תמיד יהיה בקמץ

מָה???????? ממתי? אני בהלם - מנין עזות המצח? אין בסדום ההיא אפילו 'צדיק' אחד שימחה?

 

[אברהם]

מָה???????? ממתי? אני בהלם - מנין עזות המצח? אין בסדום ההיא אפילו 'צדיק' אחד שימחה?

החלטת האקדמיה לסטות מהניקוד התנ"כי:

מילת השאלה מה

מילת השאלה מה תנוקד בקמץ, ולא יבוא דגש חזק בראש המילה שאחריה. ניקוד זה נוהג גם כאשר אות שימוש קודמת למילה: לְמָה, כְּמָה, בְּמָה.
גם הצורה בַּמֶּה מותרת.
במילים הנגזרות מן מה בא פתח במ"ם בדרך כלל:
מַהוּת, מַהוּתִי, מַשֶּׁהוּ, מַהוּ, מַהִי, אבל מָהֵם, מָהֵן.
הערה: ניקודה הרגיל של מה במקרא הוא בפתח, ודגש בא בראש המילה שאחריה. לפני אותיות אהע"ר המילה מנוקדת בקמץ. במקצת המקומות (בעיקר לפני ע"ח קמוצות) המילה מה מנוקדת בסגול.

לבושתנו ולחרפתנו ראיתי שאפילו בספרות ילדים חרדית (ח"ו אני לא מכליל) מנוקד בצורה הזו.

 

[געוואלדיג]

ואולי הם צודקים?
הניקוד האידיאלי של "מה" צ"ל בקמ"ץ, אלא שברוב הפעמים היא מופיעה כשאחריה מקף, ואז הניקוד משתנה לפת"ח. אולם מכיון שהפיסוק המודרני מחלק אחרת את המשפטים, והמקף - במשמעותו הטעמית - נעלם, על כן שוב יש לנקד בקמ"ץ (לשיטתם).

 

[אברהם]

ואולי הם צודקים?
הניקוד האידיאלי של "מה" צ"ל בקמ"ץ, אלא שברוב הפעמים היא מופיעה כשאחריה מקף, ואז הניקוד משתנה לפת"ח. אולם מכיון שהפיסוק המודרני מחלק אחרת את המשפטים, והמקף - במשמעותו הטעמית - נעלם, על כן שוב יש לנקד בקמ"ץ (לשיטתם).

אז לשיטתך/שיטתם המילה כָּל תמיד תהיה בקמץ רחב ולא בקמץ קטן...?
או שבאופן גורף יש לנקד כֹּל?

 

[אושר]

אברהם, תודה על הקישור לאקדמיה - רפרפתי קצת על סעיפים נוספים וחשכו עיני; אשרי שאינני מורה לדקדוק ל"חוצים", ואני תוהה אם אין חובת 'בית יעקב' לדחות בתוקף את הקביעות הללו, המרחיקות את הניקוד לחלוטין מלשון הקודש. לניקוד הנכון יש חשיבות מכרעת לגבי משמעות המלים, ותכליתו - בראש ובראשונה - להבין ולבטא נכון את המקרא ואת התפילה, ואם לא כן לשם מה כל 'כאב הראש' של לימוד הניקוד?? לדעתי העניה, אי אפשר להחזיק שתי מערכות ניקוד מקבילות - זו של הקודש וזו של החול. אם יתרגלו לכל הכללים של האקדמיה סוף שישכחו את כללי המקרא. נכון שיש כללי מקרא שאין מקומם בספרות אחרת, כמו שינויי ניקוד הנובעים מטעמי המקרא, שאין מקום לישם היכן שאין טעמים, אבל להפנות עורף באופן גורף כל כך זה... נו, אין לי מלים להביע את עומק הזעזוע.

 

[געוואלדיג]

אז לשיטתך/שיטתם המילה כָּל תמיד תהיה בקמץ רחב ולא בקמץ קטן...?
או שבאופן גורף יש לנקד כֹּל?

ומה אתה אומר?

(קמץ רחב ודאי שלא, זה כלל לא שייך לכאן).

 

[אברהם]

א. בשתי המקומות היחידים בתנ"ך שהמילה "כָּל" באה בלי מקף, קוראים אותה בקמץ רחב. אמנם אפשר להתווכח על המשמעות של המילה.

ב. אני אומר שזה שלא נוהגים היום לסמן את המקף המקראי, לא משנה את העובדה שהוא קיים בין מילים מסויימות, כגון לאחר המילה "כל" ולאחר המילה "מה".

 

[געוואלדיג]

א. אחד מהשתים שהינך מתכוין אליהן היא בישעיה מ, יב "וכל בשליש עפר הארץ" ושם אכן המשמעות היא אחרת, ואין כל חולק (עד כמה שאני יודע).

ב. לאו. אני טוען שמכיון שהפיסוק והחלוקה המודרנית היא אחרת, על כן אין כל משמעות למקף. דהיינו לא שהוא נמצא והוא בלתי נראה, אלא שהוא כלל לא נמצא (לשיטתם, לשיטתם).

 

[אברהם]

א. אחד מהשתים שהינך מתכוין אליהן היא בישעיה מ, יב "וכל בשליש עפר הארץ" ושם אכן המשמעות היא אחרת, ואין כל חולק (עד כמה שאני יודע).

נכון. שם הפירוש הוא "מדד" לכו"ע
והשני הוא "כל עצמותי תאמרנה" ששם המשמעות היא לפי מה שידוע לי היא כפשוטו על כל העצמות ומשום מה (לא יודע למה) אין שם מקף אבל הניקוד בכ"ז נשאר בקמץ ונקרא כקמץ רחב.

ב. לאו. אני טוען שמכיון שהפיסוק והחלוקה המודרנית היא אחרת, על כן אין כל משמעות למקף. דהיינו לא שהוא נמצא והוא בלתי נראה, אלא שהוא כלל לא נמצא (לשיטתם, לשיטתם).

במשפט "מַה שְּמוֹ?" ודומיו אין הבדל בפיסוק בין התנ"ך לבין הפיסוק המודרני ובכ"ז אצל ה"מודרנים" מנקדים "מָה שמו"

 

[געוואלדיג]

נכון, אולם מכיון שהמקף של הטעמים יש לו כללים משלו, והוא מופיע לפעמים גם כאשר הגיונית הוא לא ממש אמור להיות צמידות היכן שהוא מופיע, לאור זה אין טעם להעדיף מקפים מסוימים ולהשמיט את השאר. מוטב להשמיט את הכל.

 

[חיוכון]

החלטת האקדמיה לסטות מהניקוד התנ"כי:

מילת השאלה מה

מילת השאלה מה תנוקד בקמץ, ולא יבוא דגש חזק בראש המילה שאחריה. ניקוד זה נוהג גם כאשר אות שימוש קודמת למילה: לְמָה, כְּמָה, בְּמָה.
גם הצורה בַּמֶּה מותרת.
במילים הנגזרות מן מה בא פתח במ"ם בדרך כלל:
מַהוּת, מַהוּתִי, מַשֶּׁהוּ, מַהוּ, מַהִי, אבל מָהֵם, מָהֵן.
הערה: ניקודה הרגיל של מה במקרא הוא בפתח, ודגש בא בראש המילה שאחריה. לפני אותיות אהע"ר המילה מנוקדת בקמץ. במקצת המקומות (בעיקר לפני ע"ח קמוצות) המילה מה מנוקדת בסגול.

לבושתנו ולחרפתנו ראיתי שאפילו בספרות ילדים חרדית (ח"ו אני לא מכליל) מנוקד בצורה הזו.

נו, שוין, אז הם אמרו...
ואם הם היו אומרים שמנקדים 'מה' בחולם מלא.....

 

[למען דעת]

א. בשתי המקומות היחידים בתנ"ך שהמילה "כָּל" באה בלי מקף, קוראים אותה בקמץ רחב. אמנם אפשר להתווכח על המשמעות של המילה.

א. אחד מהשתים שהינך מתכוין אליהן היא בישעיה מ, יב "וכל בשליש עפר הארץ" ושם אכן המשמעות היא אחרת, ואין כל חולק (עד כמה שאני יודע).

נכון. שם הפירוש הוא "מדד" לכו"ע
והשני הוא "כל עצמותי תאמרנה" ששם המשמעות היא לפי מה שידוע לי היא כפשוטו על כל העצמות ומשום מה (לא יודע למה) אין שם מקף אבל הניקוד בכ"ז נשאר בקמץ ונקרא כקמץ רחב.

והשלישי: "כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ " במשלי!!!