בקשה המוני ילדים שאינם יודעים להגיד 'שמע ישראל'!

[כל שם שתרצה]

קודם כל: לא.
זו לא פרסומת לקרן ההסעות.
ואלו לא ילדים גלויי ראש.

אלו ילדים 'משלנו'.
עם כיפה על הראש.
שחורה.
קטיפתית.
אפילו בוהקת.
לחלקם אפילו יש אות מתכתית/רקומה על הכיפה. (לתת קצת רמזים לשאלת הזרים 'איך קוראים לך').

ועדיין -
הם לא יודעים להגיד שמע ישראל!

הם אומרים משהו דומה.
דומה למה שכתוב.
כמעט כמו שכתוב.
אבל לא את מה שכתוב!

את המילה הראשונה רובם משבשים. השוא הנע התעייף לו והלך לנוח.
ולא רק הוא שינה טעמו. גם יתר מרעיו הפכו עורם, במקום לנוח הלכו לנוע (ובכל.. ובכל..).
ויחד עם השבויים הללו, גם כל המלעיל ומלרע הפכו להם פנים ואחור. אחת למעלה ושבע למטה.
או, יותר נכון: אחת למטה ושבע למעלה.

מספר מילים נהגות אורח קבע במלעיל, תוך שינוי משמעות ברור!
ואהבת .. ושננתם .. ודברת

הגיע המצב לכדי כך, שכאשר מתקנים את הילד, הוא לתומו סבור שנפלה טעות אצל הגדולים, שהרי כך לימדוהו המלמדים, כך שיננו לו תיבת 'ושננתם', והרי הוא חוזר שנית על טעותו. תשובתו נשארת מעל, ושבשתא כיון דעל על.
לצידו עומדת גם המנגינה הקצובה של הקריאה, שאינה מאפשרת תמרון של קריאה נכונה אלא במאמץ קל מצד הילד..

וכאן הבן שואל, יותר נכון מי שאחראי על הבן, כיון שהבן אינו יודע לשאול:
מדוע לא ילמדו את הילדים הרכים, שלא טעמו טעם חטא, את ההגייה הנכונה, לפחות במילים הספורות הללו?
כלום כל כך קשה להם למלמדי התינוקות ללמוד טיבם וטבעם של ארבעים ושתים תיבות אלו שבפרשת 'ואהבת'?

לא ביקשנו הרצאות על שוא מרחף ודינו, אף לא עיונים בתורת המדקדקים הראשונים ולא דיונים במחדשי השפה האחרונים,
בקשתנו אינה אלא לקרוא נכון.
ולהקריא נכון.

אם יש לכם רעיונות כיצד לשפר את המצב, אנא כתבו בזה, כדי שהמוני הילדים המתוקים יוכלו להגיד 'שמע ישראל', כמו שצריך.
ויהיה זה שכרכם!

 

[מעצבי על]

עצתי - לבקש מאדם צדיק שיודע נכון את ההגיה וקולו ברור ומובן (אפשר מלמד בתלמוד תורה או כל אדם אחר שמסכים) להקליט אותו ולהשמיע ל כ ו ל ם!!!!!!
(לדעתי דבר ראשון זה תפקיד ההורים ואח"כ המחנכים לדאוג שלא ישבשו את הנכון אבל כשהילד גדול אין מה לעשות וצריך כבר לעשות זאת ע"י המחנך כי מתפללים בכיתה/בגן....)

 

[חוחית]

פשוט תעלו לכאן ו/או לקול הלשון הקלטה מדויקת וברורה

 

[ירחמיאל שני]

ודילוגו עלי אהבה:
אמר ר' אחא: עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון: ואהבת, ואייבת – אמר הקדוש ברוך הוא: "ודילוגו עלי אהבה".
אמר ר' יששכר: תינוק שקורא לְמשֶׁה מַשֶׁה, לְאַהֲרן אַהֲרַן, לְעֶפְרן עֶפְרַן – אמר הקדוש ברוך הוא: "וליגלוגו עלי אהבה".

 

[כל שם שתרצה]

אמר ר' יששכר: תינוק שקורא לְמשֶׁה מַשֶׁה, לְאַהֲרן אַהֲרַן, לְעֶפְרן עֶפְרַן – אמר הקדוש ברוך הוא: "וליגלוגו עלי אהבה".

במה דברים אמורים? בתינוק שהיה קורא מעצמו, אבל גדול המקרא לו כלשון הזה, עליו הכתוב אומר 'עושה מלאכת ה' רמיה'. וכל הרואה בקטן הדולג ומלגלג ואינו עוסק עמו להקרותו כראוי, עליו הכתוב אומר 'גם מתרפה במלאכתו' וגו'.

 

[ירחמיאל שני]

במה דברים אמורים? בתינוק שהיה קורא מעצמו, אבל גדול המקרא לו כלשון הזה, עליו הכתוב אומר 'עושה מלאכת ה' רמיה'. וכל הרואה בקטן הדולג ומלגלג ואינו עוסק עמו להקרותו כראוי, עליו הכתוב אומר 'גם מתרפה במלאכתו' וגו'.

מקור?

 

[בקבוק מים]

היתה לי מורה מהממת בכיתה ו' שהיא היתה החזנית בקריאת שמע במשך שנה
ובזכות זה נקלט לי בעצמות איך צריך להגיד
והיום שאני אומרת קריאת שמע שעל המיטה עם הילדים אני מלמדת אותם איך אומרים

 

[כל שם שתרצה]

מקור?

מיוסד על דברי הגמרא בבא בתרא כא. בענין טעותו של יואב. הנוסח ככתבו כמובן אינו משם. (ו'גם מתרפה במלאכתו' נראה לי ממש משתלב).
והחילוק שכתבתי - בין הדילוג האהוב לבין המדליג שאינו אהוב - נראה לי פשוט וברור.
ועל זה נטעתי אשכול זה: לנסות לעורר על הצורך בתיקון הקריית המלמדים והמורות, שלא ינחילו משגה לתלמידיהם-ילדינו היקרים, ולעורר ענין זה אצל הנוגעים בדבר.

 

[כל שם שתרצה]

אפשר לעשות בקובץ מעוצב יפה הגייה נכונה מילה במילה (ממש הסבר מפורט) ולפרסם וכל משפחה בעז"ה תדפיס לעצמה

הענין הוא, שבדברים של הגייה כמעט ואי אפשר להעבירם בכתב, זולתי מפי אדם חי.
כיצד נפרש את הבדל ההגייה בין שוא נע לשוא נח? בין מלעיל ובין מלרע?
וכבר בסידורים המצויים יש הבדלים בעיצוב הניקוד ביניהם, ובהטלת מתג/געיה במקומות הנדרשים, ועדיין - אין דורש ואין מבקש.
בכל אופן, זה נשמע רעיון טוב בשביל לעורר מודעות גדולה יותר לענין המיותם הלזה, לפי שיתמהו מקבלי הקובץ איש אל רעהו, ידונו עם ריעיהם מה טיבו של סימון זה, ומה פשרו של מתג זה, והבקיאים שבהם ילמדו אותם שפת עבר ולשון הקודש, ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותיהם וצחצחות בשפתותיהם.

 

[ירחמיאל שני]

מיוסד על דברי הגמרא בבא בתרא כא. בענין טעותו של יואב. הנוסח ככתבו כמובן אינו משם. (ו'גם מתרפה במלאכתו' נראה לי ממש משתלב).
והחילוק שכתבתי - בין הדילוג האהוב לבין המדליג שאינו אהוב - נראה לי פשוט וברור.
ועל זה נטעתי אשכול זה: לנסות לעורר על הצורך בתיקון הקריית המלמדים והמורות, שלא ינחילו משגה לתלמידיהם-ילדינו היקרים, ולעורר ענין זה אצל הנוגעים בדבר.

זה כישרון אמיתי, לכתוב כזה נוסח מוצלח
אבל לא יתכן לסלף דברי חז"ל לפי סברא.

 

[כל שם שתרצה]

למה?

כי את המילים כולם יודעים. הענין הוא איך להגותן. והסימון יועיל למי שמכיר בטיבו של ההבדל ההגייתי בין שוא נע לשוא נח, ולא למי ששואל במבוכה: אין אומרים 'שמע'? כמו 'שמע יעקב'? ומחליף לתומו בין השוא לבין הסגול והצירי.

את זה לא הבנתי
הכוונה שלמרות שהדף עצמו לא יועיל למי שאינו מכיר בהבדלי ההגייה, הוא יועיל לו לדעת שיש כאן איזה שינוי. ובכן, ישאל את שכנו לספסל הלימודים לפשר הענין, ישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה, ויינצלו מן הטעויות.

 

[כל שם שתרצה]

אבל לא יתכן לסלף דברי חז"ל לפי סברא.

אין כאן סילוף. דברי הגמרא במסכת בבא בתרא ברורים: יואב רצה להרוג את המלמד שלימד אותו בטעות דקדוקית, משום הפסוק של 'עושה מלאכת ה' רמיה'. (יש דעה שבאמת הרגו). ולא אמרו שהוא לגלוג של אהבה.
והרי דברי הגמרא בשילוב פירוש 'חברותא':

ספוילר: דברי הגמרא בבבא בתרא כא.

אמר רבא: הני תרי מקרי דרדקי חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס, אם יש שני מלמדים אחד למד הרבה ויודע טוב ללמוד, אבל אין מדייק בלימוד התינוקות שלא ישתבשו, והשני מדייק היטיב שהתינוקות לא ישתבשו, אבל לא למד הרבה ואינו יודע הרבה ללמוד, מותבינן ההוא דגריס ולא דייק שבשתא ממילא נפקא. מושיבין מי שלמד הרבה אף על פי שאינו מדייק, שבמשך הזמן התינוקות יבינו לבד מה הן הטעויות שלימדו אותן ומהו הנכון.
רב דימי מנהרדעא אמר: מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא כיון דעל על. מושיבין מי שמדייק אף על פי שלא למד הרבה, משום שטעויות שנכנסין בזמן הקטנות יכולין להשאר תמיד.
דכתיב בספר מלכים א [פרק יא] "כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום".
כי אתא לקמיה דוד, כשיואב הגיע לדוד וסיפר לו שהרג כל הזכרים בעמלק, אמר ליה:
מאי טעמא עבדת הכי? דוד שאל את יואב מה הטעם שעשה כן שהרג רק את הזכרים.
אמר ליה: דכתיב תמחה את זכר עמלק, יואב קרא זכר בקמץ, והיינו הזכרים.
אמר ליה: והא אנן זכר קרינן. דוד טען לו שאנחנו קוראים זכר בצירי או בסגול, ומשמעו בין זכרים ובין נקבות,
אמר ליה: אנא זכר אקריון. יואב ענה לדוד שהמלמד שלו לימדו כשהיה קטן זכר בקמץ.
אזל, שייליה לרביה, אמר ליה היאך אקריתן? יואב הלך לרבו ושאל לו איך הקרית לי,
אמר ליה זכר, ענה לו זכר בקמץ.
שקל ספסירא למקטליה, לקח יואב החרב להרגו, אמר ליה אמאי, שאל לו רבו למה הוא רוצה להרגו.
אמר ליה דכתיב [ירמיה מח] "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". ארור מי שעושה מלאכת ה' שהוא מלמד תינוקות ברמיה, דהיינו שמלמדו שיבושים שהם רמיה.
אמר ליה: שבקיה לההוא גברא דליקום בארור. אמר לו רבו שיעזוב אותו ולא יהרגהו וישאר לו הקללה של ארור שנכתב בפסוק.
אמר ליה: כתיב [שם] "וארור מונע חרבו מדם". הסוף של אותו פסוק ארור מי שמונע חרבו מדם, כלומר גם מי שלא הורג את מי שצריכים להרגו הוא בארור.
איכא דאמרי קטליה. ואיכא דאמרי לא קטליה. יש אומרים שהרגו לבסוף, ויש אומרים שלא הרגו לבסוף.

ואמר רבא: מקרי ינוקא, מלמד תינוקות, שתלא, פועל שעובד בשדה ובכרם לשתול ולטפל בכל מה שצריך ומקבל על זה שכר, טבחא, שוחט, ואומנא, מקיז דם, וסופר מתא, סופר העיר שכותב סת"ם או שטרות, כולן כמותרין ועומדין נינהו. כל אלו אם קלקלו ולא עשו כמו שצריך, יכול לסלקן בלא התראה אף על פי שלא התרו בו קודם לכן.
כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד הוא. כלל הדבר כל שיש הפסד שאי אפשר לתקנו על ידי שמתרשל בעבודתו, הרי הוא כמותרה ועומד שאם יקלקל יסלקנו. ובכל הנ"ל ה"ז הפסד שאי אפשר לתקנו, במלמד תינוקות מפני שאם מלמדם טעות אחר כך קשה להוציא מהם. ובפועל שעובד בשדה על ידי פשיעתו אין הנטיעות גדלות יפה כמו שהיו ראויות ליגדל. ובטבח אם שוחט שלא כדין הרי הוא מטריף הבהמה. ובמקיז דם אם אינו משגיח כראוי הרי הוא יכול להרוג בני אדם. וסופר מתא הרי כותב ס"ת בטעות, ואם כותב שטרות שלא כדין גורם הפסד לבעל השטר.

והמציאות מוכיחה שההרגל נעשה טבע, וההתמדה נעשית קבע, וקשה להם לדייק אחר כך בקריאתם את שמע.
דבר שהוא הלכה מפורשת בשו"ע (ושם יש החמרה על דקדוקים קלים מאלה).

 

[אלף אורות]

התפקיד ללמד את הבן - על האבא!
שיגיד איתו קריאת שמע שעל המיטה בכל יום.

 

[אמת מארץ תצמח]

אין כאן סילוף. דברי הגמרא במסכת בבא בתרא ברורים: יואב רצה להרוג את המלמד שלימד אותו בטעות דקדוקית, משום הפסוק של 'עושה מלאכת ה' רמיה'. (יש דעה שבאמת הרגו). ולא אמרו שהוא לגלוג של אהבה.
והרי דברי הגמרא בשילוב פירוש 'חברותא':

ספוילר: דברי הגמרא בבבא בתרא כא.

אמר רבא: הני תרי מקרי דרדקי חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס, אם יש שני מלמדים אחד למד הרבה ויודע טוב ללמוד, אבל אין מדייק בלימוד התינוקות שלא ישתבשו, והשני מדייק היטיב שהתינוקות לא ישתבשו, אבל לא למד הרבה ואינו יודע הרבה ללמוד, מותבינן ההוא דגריס ולא דייק שבשתא ממילא נפקא. מושיבין מי שלמד הרבה אף על פי שאינו מדייק, שבמשך הזמן התינוקות יבינו לבד מה הן הטעויות שלימדו אותן ומהו הנכון.
רב דימי מנהרדעא אמר: מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא כיון דעל על. מושיבין מי שמדייק אף על פי שלא למד הרבה, משום שטעויות שנכנסין בזמן הקטנות יכולין להשאר תמיד.
דכתיב בספר מלכים א [פרק יא] "כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום".
כי אתא לקמיה דוד, כשיואב הגיע לדוד וסיפר לו שהרג כל הזכרים בעמלק, אמר ליה:
מאי טעמא עבדת הכי? דוד שאל את יואב מה הטעם שעשה כן שהרג רק את הזכרים.
אמר ליה: דכתיב תמחה את זכר עמלק, יואב קרא זכר בקמץ, והיינו הזכרים.
אמר ליה: והא אנן זכר קרינן. דוד טען לו שאנחנו קוראים זכר בצירי או בסגול, ומשמעו בין זכרים ובין נקבות,
אמר ליה: אנא זכר אקריון. יואב ענה לדוד שהמלמד שלו לימדו כשהיה קטן זכר בקמץ.
אזל, שייליה לרביה, אמר ליה היאך אקריתן? יואב הלך לרבו ושאל לו איך הקרית לי,
אמר ליה זכר, ענה לו זכר בקמץ.
שקל ספסירא למקטליה, לקח יואב החרב להרגו, אמר ליה אמאי, שאל לו רבו למה הוא רוצה להרגו.
אמר ליה דכתיב [ירמיה מח] "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". ארור מי שעושה מלאכת ה' שהוא מלמד תינוקות ברמיה, דהיינו שמלמדו שיבושים שהם רמיה.
אמר ליה: שבקיה לההוא גברא דליקום בארור. אמר לו רבו שיעזוב אותו ולא יהרגהו וישאר לו הקללה של ארור שנכתב בפסוק.
אמר ליה: כתיב [שם] "וארור מונע חרבו מדם". הסוף של אותו פסוק ארור מי שמונע חרבו מדם, כלומר גם מי שלא הורג את מי שצריכים להרגו הוא בארור.
איכא דאמרי קטליה. ואיכא דאמרי לא קטליה. יש אומרים שהרגו לבסוף, ויש אומרים שלא הרגו לבסוף.

ואמר רבא: מקרי ינוקא, מלמד תינוקות, שתלא, פועל שעובד בשדה ובכרם לשתול ולטפל בכל מה שצריך ומקבל על זה שכר, טבחא, שוחט, ואומנא, מקיז דם, וסופר מתא, סופר העיר שכותב סת"ם או שטרות, כולן כמותרין ועומדין נינהו. כל אלו אם קלקלו ולא עשו כמו שצריך, יכול לסלקן בלא התראה אף על פי שלא התרו בו קודם לכן.
כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד הוא. כלל הדבר כל שיש הפסד שאי אפשר לתקנו על ידי שמתרשל בעבודתו, הרי הוא כמותרה ועומד שאם יקלקל יסלקנו. ובכל הנ"ל ה"ז הפסד שאי אפשר לתקנו, במלמד תינוקות מפני שאם מלמדם טעות אחר כך קשה להוציא מהם. ובפועל שעובד בשדה על ידי פשיעתו אין הנטיעות גדלות יפה כמו שהיו ראויות ליגדל. ובטבח אם שוחט שלא כדין הרי הוא מטריף הבהמה. ובמקיז דם אם אינו משגיח כראוי הרי הוא יכול להרוג בני אדם. וסופר מתא הרי כותב ס"ת בטעות, ואם כותב שטרות שלא כדין גורם הפסד לבעל השטר.

והמציאות מוכיחה שההרגל נעשה טבע, וההתמדה נעשית קבע, וקשה להם לדייק אחר כך בקריאתם את שמע.
דבר שהוא הלכה מפורשת בשו"ע (ושם יש החמרה על דקדוקים קלים מאלה).

יש הבדל גדול בין דקדוק לשון המשנה משמעות לטעות לשון רגילה.
ויש הבדל בין דקדוק לשון בתיבה שמשנה הכרעה הלכתית, לדקדוק לשון.
בכ"א כתיבת לשון כאי' זה ציטוט מחז"ל - זה לא פחות חמור.

 

[כל שם שתרצה]

יש הבדל גדול בין דקדוק לשון המשנה משמעות לטעות לשון רגילה.
ויש הבדל בין דקדוק לשון בתיבה שמשנה הכרעה הלכתית, לדקדוק לשון.

שני ההבדלים הללו מוסכמים בעיני, ובעיני כל.

עתה הבה נבדוק אם בקריאת שמע הם קיימים:
ההבדלים שעליהם דיברתי למעלה בענין השוואים: שמע, ובכל, אכן אין בהם שינוי משמעות.
אבל ההבדלים בענין מלעיל ומלרע: ואהבת, ושננתם, ודברת - יש ויש בהם שינוי משמעות.
ואהבת מלרע, עניינו: ותאהב. והרי לנו מצות עשה מן התורה של אהבת ה'.
ואהבת מלעיל, עניינו: סיפור דברים על כך שאהבת.
לא ציווי ולא מצוה, מעשיה בעלמא!
וזה אינו נקרא 'שינוי הכרעה הלכתית'?
במקרה של יואב, המצוה לא נעקרה ע"י הטעות, היא רק צומצמה לזכרים, במקרה של 'ואהבת' היא נמחקת לגמרי!
הוא הדין למקרים של 'ושננתם' 'ודברת'.

ובכל אופן, לא באתי לצוות על הריגה או על פיטורין מתפקידי ההוראה, באתי לעורר על דבר שצריך תיקון. לכן אין צורך לדמות לגמרי את המקרה של יואב אלינו. לכן לא הבאתיו כראיה, אלא כתגובה לשימוש ב'דילוגו עלי אהבה' שמשמעו להשאיר את המצב על כנו ולומר שאין בו כל רע.

האמת אגיד, כי מתחילה היה דומה עלי שכתבתי דברים פשוטים וברורים לכל, ולא נצרכו אלא להתעוררות קלה, והנה אני רואה שהם זקוקים לפירושים וראיות, תימוכין וסימוכין.

 

[אמת מארץ תצמח]

ובכל אופן, לא באתי לצוות על הריגה או על פיטורין מתפקידי ההוראה, באתי לעורר על דבר שצריך תיקון. לכן אין צורך לדמות לגמרי את המקרה של יואב אלינו. לכן לא הבאתיו כראיה, אלא כתגובה לשימוש ב'דילוגו עלי אהבה' שמשמעו להשאיר את המצב על כנו ולומר שאין בו כל רע.

בכ"א כתיבת לשון כאי' זה ציטוט מחז"ל - זה לא פחות חמור.

 

[כל שם שתרצה]

בכ"א כתיבת לשון כאי' זה ציטוט מחז"ל - זה לא פחות חמור.

לא לחינם אחזתי בפלך השתיקה על משפט זה, לפי שיש עמי הרהורי דברים על קביעה זו, ועל השימוש בלשון חכמים (אף שתורף עניינה לדעתי מבואר בדברי התלמוד, למעיין בדבריו, אלא שהנוסח מחודש), אלא שאין כאן המקום לדון בזה.
לצורך הענין המדובר כאן אומר: יישר כח על התגובה. סברתי וקיבלתי הנזיפה והגערה. ועתה נשובה נא לנושא המדובר.

 

[shaini]

התפקיד ללמד את הבן - על האבא!
שיגיד איתו קריאת שמע שעל המיטה בכל יום.

למרות שאנו מקפידים מאוד להגיד עם הילדים כל יום שמע ישראל בדקדוק הנכון,
כשהילד מגיע לגיל הגן, אם הגננת לא אומרת כך, הם עוברים אוטומטית לנוסח שלה.

 

[אלף אורות]

למרות שאנו מקפידים מאוד להגיד עם הילדים כל יום שמע ישראל בדקדוק הנכון,
כשהילד מגיע לגיל הגן, אם הגננת לא אומרת כך, הם עוברים אוטומטית לנוסח שלה.

נשמע מוזר...

 

[הרואה את הנולד]

א. יש הרבה גננות שמלמדות "ה' ישמור" צאתך ובואך האלף בפתח ומלרע

ב. אף אחד לא מרים את הכפפה להקלטת קר"ש בצורה נכונה ??