הנושאים החמים
הנושאים החמים
(ראויה לכתיבת הביקורת לספר "הלוואי שתהיי")
ביקורת אישית ולא ממצה. מצד שני - בלי ספויילרים ומתוך רצון לכתוב באותה אווירה של הספר.
יש חורים בספר החדש דבורי רנד, ויש בו רקמות שמבקשות להתאחות. ובעיקר - יש בו אימהוֹת, ואימהוּת רבת גוונים ואומץ.
חורים בעלילה - דווקא לא מצאתי, אף שהיא כה מורכבת, משלוש נשים, משלוש עלילות, מזיכרונות עבר של דמויות ושלי, ממשאלות שמתחבאות גם בתוכי.
נהניתי לשזור את העלילות זו לזו, בזכות החירות שהעניקה לי הסופרת בתור קוראת שלה. נהניתי לבדוק כמה אני זוכרת מהספרים הקודמים (שתי קריאות ב"תחנות", קריאה אחת בינתיים ב"אדום לבן" וב"שומרת השערים"), נהניתי לארוג את עצמי בתוך העלילה, למצוא עצמי בתחנותיה, לבחון את גבולות האדום-לבן שלי, לשמור את שעריי מולה. ובעיקר - נהניתי לבחון את אימהותי מול אלה המוצגות בספר.
בספרים עברו, שהיו בהם יותר מדמות ראשית אחת, נהגו לציין את שם הדמות המספרת או המסופרת בראש הפרק. לא תמצאו את זה, בכתיבתה המתוחכמת של דבורי. ועם זאת - תזהו מהר מי זו ההולכת בתחנות (המקוריות בעליל לפעמים), מי זו הנמדדת בשעות (אף שבספר הקודם שלה היו אלה חברותיה לכריכה) ומי זו המספרת פשוט במילים, מלכת המילים של הגוף הראשון.
למרות זמנו הקצוב של הספר (כשבוע, אמנם, ולא שעה אחת כמו חלקו של הספר "שומרת השערים") הוא רב עלילה ושינויים. לפעמים תהיתי איך באמת ייתכן שנקשרו יחדיו שלוש הנשים הללו, השונות כל-כך זו מזו (אחת - אומנית, השנייה - אשת מילים דבורות והשלישית - אישה של מספרים. ואלה לא השינויים היחידים ביניהן), ובכל זאת התרתי לעצמי להיכבש בקסמיהן, ולהחליט - כן, יש שנקשרים לאדם חד פעמי בחיינו, ויש שהוא עורך שינויים על-זמניים בתוכנו.
יש בו אפילו גם מתח, בספר הזה, ואיום על החיים ובילוש אחר הדמות המאיימת, אבל עיקר המתח והבילוש מתרחשים בתוך הנפש פנימה, כל דמות ונפשה היא. והגילויים - מרתקים, ומשפיעים גם עליי כקוראת.
בדרך כלל אני קוראת ספרים כאלה בשבת. ימות החול מוקדשים לעבודה ולמלאכה ופה ושם לספרי חול. אבל הספר הזה יצא מכלל גדר השבת, ובהחלט זלג גם לימות החול (וטוב שכך, כי ספרים חדשים בספרייה אצלנו מושאלים לשבועיים בלבד... ולצערח עוד לא הצלחתי לרכוש לעצמי עותק של הספר) - וכך היו ימיי לשבת אחת ארוכה, עם פרקי הפסקות חוליים, וכך יכולתי להתהלך בשבילי המילים הקוסמות גם כשמסביבי רעשו ימי החול.
ובסיום הסיפור, ועם ההגעה למילות התודה (השזורות באומנות בפני עצמה), הרגשתי רווחה ותמצית של עונג, כשכל הדמויות הסתדרו (כמעט) במשבצת החדשה שלהן, וגם אני יכולתי לחזור לשגרה (ולהחזיר את הספר לספרייה).
ועם זאת - גם תחושת עצב השתררה בי, וגם געגוע כבר מעכשיו לדמויות ובעיקר למילים. לא מסתבר שיהיה ספר המשך שיאחד בתוכו שוב את כל הדמויות המיוחדות הללו, נכון?
או שאולי כן?...
הלוואי שיהיה...
@dvory
ביקורת אישית ולא ממצה. מצד שני - בלי ספויילרים ומתוך רצון לכתוב באותה אווירה של הספר.
יש חורים בספר החדש דבורי רנד, ויש בו רקמות שמבקשות להתאחות. ובעיקר - יש בו אימהוֹת, ואימהוּת רבת גוונים ואומץ.
חורים בעלילה - דווקא לא מצאתי, אף שהיא כה מורכבת, משלוש נשים, משלוש עלילות, מזיכרונות עבר של דמויות ושלי, ממשאלות שמתחבאות גם בתוכי.
נהניתי לשזור את העלילות זו לזו, בזכות החירות שהעניקה לי הסופרת בתור קוראת שלה. נהניתי לבדוק כמה אני זוכרת מהספרים הקודמים (שתי קריאות ב"תחנות", קריאה אחת בינתיים ב"אדום לבן" וב"שומרת השערים"), נהניתי לארוג את עצמי בתוך העלילה, למצוא עצמי בתחנותיה, לבחון את גבולות האדום-לבן שלי, לשמור את שעריי מולה. ובעיקר - נהניתי לבחון את אימהותי מול אלה המוצגות בספר.
בספרים עברו, שהיו בהם יותר מדמות ראשית אחת, נהגו לציין את שם הדמות המספרת או המסופרת בראש הפרק. לא תמצאו את זה, בכתיבתה המתוחכמת של דבורי. ועם זאת - תזהו מהר מי זו ההולכת בתחנות (המקוריות בעליל לפעמים), מי זו הנמדדת בשעות (אף שבספר הקודם שלה היו אלה חברותיה לכריכה) ומי זו המספרת פשוט במילים, מלכת המילים של הגוף הראשון.
למרות זמנו הקצוב של הספר (כשבוע, אמנם, ולא שעה אחת כמו חלקו של הספר "שומרת השערים") הוא רב עלילה ושינויים. לפעמים תהיתי איך באמת ייתכן שנקשרו יחדיו שלוש הנשים הללו, השונות כל-כך זו מזו (אחת - אומנית, השנייה - אשת מילים דבורות והשלישית - אישה של מספרים. ואלה לא השינויים היחידים ביניהן), ובכל זאת התרתי לעצמי להיכבש בקסמיהן, ולהחליט - כן, יש שנקשרים לאדם חד פעמי בחיינו, ויש שהוא עורך שינויים על-זמניים בתוכנו.
יש בו אפילו גם מתח, בספר הזה, ואיום על החיים ובילוש אחר הדמות המאיימת, אבל עיקר המתח והבילוש מתרחשים בתוך הנפש פנימה, כל דמות ונפשה היא. והגילויים - מרתקים, ומשפיעים גם עליי כקוראת.
בדרך כלל אני קוראת ספרים כאלה בשבת. ימות החול מוקדשים לעבודה ולמלאכה ופה ושם לספרי חול. אבל הספר הזה יצא מכלל גדר השבת, ובהחלט זלג גם לימות החול (וטוב שכך, כי ספרים חדשים בספרייה אצלנו מושאלים לשבועיים בלבד... ולצערח עוד לא הצלחתי לרכוש לעצמי עותק של הספר) - וכך היו ימיי לשבת אחת ארוכה, עם פרקי הפסקות חוליים, וכך יכולתי להתהלך בשבילי המילים הקוסמות גם כשמסביבי רעשו ימי החול.
ובסיום הסיפור, ועם ההגעה למילות התודה (השזורות באומנות בפני עצמה), הרגשתי רווחה ותמצית של עונג, כשכל הדמויות הסתדרו (כמעט) במשבצת החדשה שלהן, וגם אני יכולתי לחזור לשגרה (ולהחזיר את הספר לספרייה).
ועם זאת - גם תחושת עצב השתררה בי, וגם געגוע כבר מעכשיו לדמויות ובעיקר למילים. לא מסתבר שיהיה ספר המשך שיאחד בתוכו שוב את כל הדמויות המיוחדות הללו, נכון?
או שאולי כן?...
הלוואי שיהיה...
@dvory
