הנושאים החמים
הנושאים החמים
הכריכה לבנה וחלקה, אי אפשר לקרוא מה כתוב כמעט, אבל הנה האורות נדלקים:
הבמה ריקה ודוממת והבימאית דוחפת שחקנים לפי ראות עיניה.
רוזי, זקופת גו, מחיכת ומתוקה להפליא, הקהל מריע.
פסי, משיכה של צבע על החולצה וקטשופ על הנעל, הקהל קם בהתרגשות.
מלי, מוקפדת, סריג מיורו מוד ומעיל של זארה. האופנה האחרונה מלפני החתונה. הקהל לא מוצא את נפשו מהתרגשות.
3 הגיבורות מספרים עברו.
והנה, השינויים שקרו עם הזמן (רק ב21 בבית אחד לא גדלים בין ספר לספר) :
אלי, בת חמש, מותק, סרפן מגוהץ מחזיקה באמאלה חזק
3 מופרעים מבית היוצר של פסי ובעל אחד עדיןןןן
מלי מקיאה, מקיאה, מקיאה, מקיאה (עכשיו הבנתם?) יהושוע מתקשר; איך את מרגישה? בסדר גמור. תהנה בחו"ל.
נופת המשוררת, בוסית שאין כמוה, תמיד מרשה לחסר, מעריצה את העובדת שלה עד כלות, מרשה לכולם לבוא, לחברות, לאלי, למי לא. רק תביאו שורה לשיר חדש. (מה שיר במה שהיא כותבת?)
בנימין שמרשה לאשתו הכל. רוצה ללכת? לכי. רוצה לחזור? טוב. להכין שבת? טוב. להזמין? נזמין. רק אל תביאי חברות ואל תתפטרי, זהו.
כמה דודות לקישוט, שויגער אפרורית, אחות בחיפה, ברטה.
אישה צמוקה שהחיים העבירו אותה על דעתה, מנצחת את כל צוות החקירה במיילים מלאי אימה, וכמה גזרי נייר.
וכמובן כמובן, ברוך ברון בכבודו ובעצמו, ואחריו מתרוצץ זבולון המזכיר עם שקיות מהסופר.
מכירים את הסרטים החרדים? שהמפיקה שולחת את הבעל לעסקים בחו"ל ואת האבא לכפר ערבי ואת הגיס להתגרש וככה יש לנו עלילה נטולת גברים,
אז גם כאן יש עלילה כמעט נטולת גברים (בכל אופן, אי אפשר למחוק, מי יגדל לפסי את הילדים ומי יגיד אוצר שלי ומי יתקשר מחו"ל לשאול מה נשמע) כנראה בגלל שככה תיראה הגאולה. נשים ואור ושחר חדש...
המחזה מתחיל.
השערים שמלי סגרה נפתחים, רוזי מגלה יכולות על בהקשרי אמהות-עבודה-ארוח-הרפתקאות, פסי מרחפת בין הסטודיו, צפון, דרום, בית, יצירות על קירות, משאלות של חברות. בעלה מאסף מאחוריה.
זה עלילה עם דמויות מוכרות, שההכרות איתן נצרכת. אפשר לקרוא את הספר בלי לקרוא את הקודמים, אבל זה פשוט לא זה. הבסיס זועק מכל משפט שלישי.
יש שם מתח, והרבה. מתח מעולה, לא לונה פארק בלק ממבה.
יש המון עדינות, ורוך, והבנה, ושמחה (פסי כל הזמן צוחקת, למה היא אומרת בסוף שהיא שמחה לראשונה מזה זמן רב?) חביבות ונאמנות שיש רק בין חברות (: , חוכמה, שנינות כייפית, אני הראשונה שמצטרפת לחבורה העליזה הזאת, מלי פסי רוזי. אין עליהן.
וכמובן, אמהוּת ונשיות וחזרנו לנקודת מוצא
הכתיבה היא כתיבה דבורית מובהקת.
-כתיבה מודרנית, מורכבת, לא פשוטה, ומלאת פומפוזיות.
-הפרקים מלאי רמזים מסתוריים, ולהכל יש סיבה ומשמעות, לכל מילה יש תפקיד בהמשך אחרת היא לא היתה נכתבה.
-קטונתי מלפענח את הרמזים. כל שם- בעל משמעות. כל מקום ישוב- בא לרמז על משהו, כל צחוק, כל קריצה, כל דמות. איש פשוט אנוכי, וזה הרגע סיימתי ספר בן 900 עמודים. קראתי את ה750 עמודים, יותר נכון בלעתי, וזהו.
-מוזמנים לפענח את הרמזים והדיוקים שהגגו דבורי ובנותיה, או חברותיה, או העורכות, בלילות נטולי ירח.
ההגיון
למי שהספיק לשים לב, אני אחת שמחפשת הגיון או קרעי הגיון בכל ספר וחוגגת עליהם. אז כאן נעניק מדליה לסופרת הכי מתחקרת שיש, ואם צריך- נוסעת למרכזי אומנות, מדברת עם אמניות, מבררת על מיילים, מגלה בקיאות בקרמינולוגיה, בכלא, בעליות גג-הארחה, בהכנת פנקייקים.
ואם הסתפקתם לרגע? פתחו בסוף הספר, היא מספרת על זה.
אבל-
-יש הרבה מאוד מיילים ומחשב ואינטרנט בעלילה, הרגיז אותי ההתמכרות של מלי, השפה המיילית הפשוטה ומלאת האמוג'ים.
-אהובי לא יכולה להיות כל כך מתוחכמת עד כדי שהיא עוקפת את כל הצוות ההוא של כיפה אדומה
-מלי מקיאה ורצה לנתיבות, מקיאה ורצה לפתח תקוה, מקיאה והורגת לטאה. חלאס!
-אלי חולה על אמא שלה בצורה קשה להבנה. רוזי לא עיפה אף פעם. רוזי עובדת קשה כי אין לה כסף אבל חיה על הכיפאק, רוזי ונוגה זה שמות מתאימות לאחיות, משהו.
אין ספק, זה ספר גדול, כמעט כמו אחיו הטובים, ואם אמרתי אלפי מדפי ספרים, לאלו ניתן מדף מעץ אלון משויף באמנות אתיופית עתיקה.
הבמה ריקה ודוממת והבימאית דוחפת שחקנים לפי ראות עיניה.
רוזי, זקופת גו, מחיכת ומתוקה להפליא, הקהל מריע.
פסי, משיכה של צבע על החולצה וקטשופ על הנעל, הקהל קם בהתרגשות.
מלי, מוקפדת, סריג מיורו מוד ומעיל של זארה. האופנה האחרונה מלפני החתונה. הקהל לא מוצא את נפשו מהתרגשות.
3 הגיבורות מספרים עברו.
והנה, השינויים שקרו עם הזמן (רק ב21 בבית אחד לא גדלים בין ספר לספר) :
אלי, בת חמש, מותק, סרפן מגוהץ מחזיקה באמאלה חזק
3 מופרעים מבית היוצר של פסי ובעל אחד עדיןןןן
מלי מקיאה, מקיאה, מקיאה, מקיאה (עכשיו הבנתם?) יהושוע מתקשר; איך את מרגישה? בסדר גמור. תהנה בחו"ל.
נופת המשוררת, בוסית שאין כמוה, תמיד מרשה לחסר, מעריצה את העובדת שלה עד כלות, מרשה לכולם לבוא, לחברות, לאלי, למי לא. רק תביאו שורה לשיר חדש. (מה שיר במה שהיא כותבת?)
בנימין שמרשה לאשתו הכל. רוצה ללכת? לכי. רוצה לחזור? טוב. להכין שבת? טוב. להזמין? נזמין. רק אל תביאי חברות ואל תתפטרי, זהו.
כמה דודות לקישוט, שויגער אפרורית, אחות בחיפה, ברטה.
אישה צמוקה שהחיים העבירו אותה על דעתה, מנצחת את כל צוות החקירה במיילים מלאי אימה, וכמה גזרי נייר.
וכמובן כמובן, ברוך ברון בכבודו ובעצמו, ואחריו מתרוצץ זבולון המזכיר עם שקיות מהסופר.
מכירים את הסרטים החרדים? שהמפיקה שולחת את הבעל לעסקים בחו"ל ואת האבא לכפר ערבי ואת הגיס להתגרש וככה יש לנו עלילה נטולת גברים,
אז גם כאן יש עלילה כמעט נטולת גברים (בכל אופן, אי אפשר למחוק, מי יגדל לפסי את הילדים ומי יגיד אוצר שלי ומי יתקשר מחו"ל לשאול מה נשמע) כנראה בגלל שככה תיראה הגאולה. נשים ואור ושחר חדש...
המחזה מתחיל.
השערים שמלי סגרה נפתחים, רוזי מגלה יכולות על בהקשרי אמהות-עבודה-ארוח-הרפתקאות, פסי מרחפת בין הסטודיו, צפון, דרום, בית, יצירות על קירות, משאלות של חברות. בעלה מאסף מאחוריה.
זה עלילה עם דמויות מוכרות, שההכרות איתן נצרכת. אפשר לקרוא את הספר בלי לקרוא את הקודמים, אבל זה פשוט לא זה. הבסיס זועק מכל משפט שלישי.
יש שם מתח, והרבה. מתח מעולה, לא לונה פארק בלק ממבה.
יש המון עדינות, ורוך, והבנה, ושמחה (פסי כל הזמן צוחקת, למה היא אומרת בסוף שהיא שמחה לראשונה מזה זמן רב?) חביבות ונאמנות שיש רק בין חברות (: , חוכמה, שנינות כייפית, אני הראשונה שמצטרפת לחבורה העליזה הזאת, מלי פסי רוזי. אין עליהן.
וכמובן, אמהוּת ונשיות וחזרנו לנקודת מוצא
הכתיבה היא כתיבה דבורית מובהקת.
-כתיבה מודרנית, מורכבת, לא פשוטה, ומלאת פומפוזיות.
-הפרקים מלאי רמזים מסתוריים, ולהכל יש סיבה ומשמעות, לכל מילה יש תפקיד בהמשך אחרת היא לא היתה נכתבה.
-קטונתי מלפענח את הרמזים. כל שם- בעל משמעות. כל מקום ישוב- בא לרמז על משהו, כל צחוק, כל קריצה, כל דמות. איש פשוט אנוכי, וזה הרגע סיימתי ספר בן 900 עמודים. קראתי את ה750 עמודים, יותר נכון בלעתי, וזהו.
-מוזמנים לפענח את הרמזים והדיוקים שהגגו דבורי ובנותיה, או חברותיה, או העורכות, בלילות נטולי ירח.
ההגיון
למי שהספיק לשים לב, אני אחת שמחפשת הגיון או קרעי הגיון בכל ספר וחוגגת עליהם. אז כאן נעניק מדליה לסופרת הכי מתחקרת שיש, ואם צריך- נוסעת למרכזי אומנות, מדברת עם אמניות, מבררת על מיילים, מגלה בקיאות בקרמינולוגיה, בכלא, בעליות גג-הארחה, בהכנת פנקייקים.
ואם הסתפקתם לרגע? פתחו בסוף הספר, היא מספרת על זה.
אבל--יש הרבה מאוד מיילים ומחשב ואינטרנט בעלילה, הרגיז אותי ההתמכרות של מלי, השפה המיילית הפשוטה ומלאת האמוג'ים.
-אהובי לא יכולה להיות כל כך מתוחכמת עד כדי שהיא עוקפת את כל הצוות ההוא של כיפה אדומה
-מלי מקיאה ורצה לנתיבות, מקיאה ורצה לפתח תקוה, מקיאה והורגת לטאה. חלאס!
-אלי חולה על אמא שלה בצורה קשה להבנה. רוזי לא עיפה אף פעם. רוזי עובדת קשה כי אין לה כסף אבל חיה על הכיפאק, רוזי ונוגה זה שמות מתאימות לאחיות, משהו.
אין ספק, זה ספר גדול, כמעט כמו אחיו הטובים, ואם אמרתי אלפי מדפי ספרים, לאלו ניתן מדף מעץ אלון משויף באמנות אתיופית עתיקה.
