הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
מצורף מאמר שכתבתי (העליתי את חציו לאתגר הפוטנציאל, ובהסכמתה אני מעלה כאן את הקטע המלא שחרג ממכסת ה200 מילים. ללא קשר לאתגר המקורי)
אז היינו שם.
אחרי השבועות של ההכנה הרוחנית, הגשמית, הכספית, הגענו לשם. שבוע לפני ראש השנה.
כמה התרוצצנו, כמה יגענו, ולבסוף- הנה, אנחנו כבר כמעט שם. רק עוד צעד אחד.
עמדנו בשדה התעופה הנוצץ שנחנך באיחור בשנת 2004, וזכה לכינוי הנלעג-משהו "נתב"ג 2000"
בהינו בהלם קל בכמות החסידים המדהימה הגודשת את הטרמינל, והתקדמנו בנחישות וברגישות אל היעד הנכסף:
דלפק הצ'ק אין.
מצאנו את העמדות המיועדות לנו- "טיסת הצ'רטר מס 54862 תל אביב- אודסה" ונעצנו עיניים מיואשות בתור הארוך.
ביצענו סקר זריז אצל הזריזים שהקדימו אותנו בתור המייגע: אין מנוס משעתיים המתנה. במקרה הטוב.
אחי הצעיר התיישב על המזוודה ונעץ את עיניו עמוק בספרון "תיקון הכללי" שקיבל יותר מוקדם היום מחסיד נלהב.
אבי נשען קדימה על העגלה המתכתית עמוסת התיקים, ומלמל: אין דבר, אין דבר, בסוף נגיע. הכל תיקונים.
ואני? אני נשאתי תפילה לנס. נס שיגאל אותנו מההמתנה הכפויה והצפויה של שעתיים. נס שיגאל אותנו מההתקדמות האיטית של 0.001 קמ"ש בואכה הדלפק המיוחל.
ואז זה קרה. הנס הגיע.
לנס קראו נתן (בתקווה שהפתקית המהוהה על דש בגדו אמינה). נתן הסדרן. נתן שמתגלה משום מקום, פונה אלינו, ושואל:
חבר'ה, אתם רוצים להצטרף לטיסה לפניכם? המטוס כבר מחכה לצאת. המטוס ואני על קוצים. כמה נוסעים לא הגיעו וחבל לנו על המקומות. אתם מעוניינים? יש לכם 3 שניות להחליט.
הבטנו בתור המזדחל. הבטנו בנתן הממהר. קיבלנו החלטה.
החלטה טובה. החלטה חיובית.
אבי נענע בראשון לאישור ואמר: כן, בוודאי, הכל ישועות.
אחי אמר: נו או הו, או הו נו. נו או.
אני אמרתי: כל כך חבל שלא התפללתי במקום על-
ונתן קוטע אותי ואומר: רוצו כבר! מאוחר!
קריצה קטנה מנתן אל הפקיד העייף בעמדת הצ'ק אין הסגורה בפינת האולם, ואנחנו כבר אחרי הצ'ק אין, מזוודותינו ממהרות אל המטוס.
אנחנו רצים, רצים. ונתן צועק עלינו: אני אקח עבורכם את התיקים. רוצו כבר!
נתן מניף את כל התיקים שלנו, ורץ במהירות בין הדוכנים הנוצצים עמוסי התכשיטים.
אנחנו דולקים אחריו ומזהים את קצהו נעלם מאחורי חנות הצעצועים.
אנחנו מגבירים מהירות, חומקים ברגע האחרון מתייר מצועצע עטור מצחיה- וחולפים כרוח חורפית מבעד לשער B.
ימינה, שמאלה, דילוגון קטן מעל ילדון קטנטן, ו--
נתן כבר בקצה המסדרון עם רגל אחת בדלפק העליה למטוס. מסתובב אחורנית וצועק אלינו בהנאה: נו????!!!! אל תשכחו שהתיקים שלכם אצלי! היידה! המטוס בורח! רוצו הנה!
אנחנו מגבירים מהירות, עפים כנשרים. כמעט נופלים היישר לעמדת הבידוק. נתן קורץ קריצה סודית ורבת רושם אל העמדה, דוחף אותנו קלות-
ואנחנו במטוס.
2 דקות ו-22 שניות.
הדלת הכבדה מוסטת מאחורינו, מאות הנוסעים מביטים בנו בתמיהה, והדייל גוער בנו במבטא עמוק:
הייתם חייבים לעכב את כל החסידים? בלאט!
אנחנו מתנשפים, מתיישבים, חוגרים.
רבי נחמן, אנחנו באים, אשרינו!
אז היינו שם.
אחרי השבועות של ההכנה הרוחנית, הגשמית, הכספית, הגענו לשם. שבוע לפני ראש השנה.
כמה התרוצצנו, כמה יגענו, ולבסוף- הנה, אנחנו כבר כמעט שם. רק עוד צעד אחד.
עמדנו בשדה התעופה הנוצץ שנחנך באיחור בשנת 2004, וזכה לכינוי הנלעג-משהו "נתב"ג 2000"
בהינו בהלם קל בכמות החסידים המדהימה הגודשת את הטרמינל, והתקדמנו בנחישות וברגישות אל היעד הנכסף:
דלפק הצ'ק אין.
מצאנו את העמדות המיועדות לנו- "טיסת הצ'רטר מס 54862 תל אביב- אודסה" ונעצנו עיניים מיואשות בתור הארוך.
ביצענו סקר זריז אצל הזריזים שהקדימו אותנו בתור המייגע: אין מנוס משעתיים המתנה. במקרה הטוב.
אחי הצעיר התיישב על המזוודה ונעץ את עיניו עמוק בספרון "תיקון הכללי" שקיבל יותר מוקדם היום מחסיד נלהב.
אבי נשען קדימה על העגלה המתכתית עמוסת התיקים, ומלמל: אין דבר, אין דבר, בסוף נגיע. הכל תיקונים.
ואני? אני נשאתי תפילה לנס. נס שיגאל אותנו מההמתנה הכפויה והצפויה של שעתיים. נס שיגאל אותנו מההתקדמות האיטית של 0.001 קמ"ש בואכה הדלפק המיוחל.
ואז זה קרה. הנס הגיע.
לנס קראו נתן (בתקווה שהפתקית המהוהה על דש בגדו אמינה). נתן הסדרן. נתן שמתגלה משום מקום, פונה אלינו, ושואל:
חבר'ה, אתם רוצים להצטרף לטיסה לפניכם? המטוס כבר מחכה לצאת. המטוס ואני על קוצים. כמה נוסעים לא הגיעו וחבל לנו על המקומות. אתם מעוניינים? יש לכם 3 שניות להחליט.
הבטנו בתור המזדחל. הבטנו בנתן הממהר. קיבלנו החלטה.
החלטה טובה. החלטה חיובית.
אבי נענע בראשון לאישור ואמר: כן, בוודאי, הכל ישועות.
אחי אמר: נו או הו, או הו נו. נו או.
אני אמרתי: כל כך חבל שלא התפללתי במקום על-
ונתן קוטע אותי ואומר: רוצו כבר! מאוחר!
קריצה קטנה מנתן אל הפקיד העייף בעמדת הצ'ק אין הסגורה בפינת האולם, ואנחנו כבר אחרי הצ'ק אין, מזוודותינו ממהרות אל המטוס.
אנחנו רצים, רצים. ונתן צועק עלינו: אני אקח עבורכם את התיקים. רוצו כבר!
נתן מניף את כל התיקים שלנו, ורץ במהירות בין הדוכנים הנוצצים עמוסי התכשיטים.
אנחנו דולקים אחריו ומזהים את קצהו נעלם מאחורי חנות הצעצועים.
אנחנו מגבירים מהירות, חומקים ברגע האחרון מתייר מצועצע עטור מצחיה- וחולפים כרוח חורפית מבעד לשער B.
ימינה, שמאלה, דילוגון קטן מעל ילדון קטנטן, ו--
נתן כבר בקצה המסדרון עם רגל אחת בדלפק העליה למטוס. מסתובב אחורנית וצועק אלינו בהנאה: נו????!!!! אל תשכחו שהתיקים שלכם אצלי! היידה! המטוס בורח! רוצו הנה!
אנחנו מגבירים מהירות, עפים כנשרים. כמעט נופלים היישר לעמדת הבידוק. נתן קורץ קריצה סודית ורבת רושם אל העמדה, דוחף אותנו קלות-
ואנחנו במטוס.
2 דקות ו-22 שניות.
הדלת הכבדה מוסטת מאחורינו, מאות הנוסעים מביטים בנו בתמיהה, והדייל גוער בנו במבטא עמוק:
הייתם חייבים לעכב את כל החסידים? בלאט!
אנחנו מתנשפים, מתיישבים, חוגרים.
רבי נחמן, אנחנו באים, אשרינו!
