שלום לכם חברי הפורום, הדברים שנכתבים כאן הם תובנות שמתפרקות אלי מקלדת, אין בדברים ביקורת כלפי מישהו או משהו אלא תובנות שאולי תבאנה תועלת לאי מי מלבד לעצמי...
אני יושב ומשוחח עם ילדיי, יושב ומקשיב להם, הולך איתם לסופר ושומע אותם, בכל מקום ובכל זמן, רק צריך להקשיב, כמה שהם קטנים אך הם שופעים דברים כמים, לעתים אף חולפת המחשבה, מה? זה הקטנצ'יק שלי? כמה הוא מדבר?...
נכון, הם גדלים, הם מתבגרים, הם רואים את העולם מנקודת מבטם הקטנה, המצומצמת, הידע שלהם מועט אך הם כבר 'יודעים הכל'... ואז מתחילים לשמוע אותם משקרים!!! כמה 'סיפורים' לא הגיוניים, לא אמיתיים בעליל, מאיפה הוא מביא את זה? למה הוא צריך לומר דברים לא נכונים?
האינסטינקט הטבעי יוצר אצלנו התנגדות, לעצור אותו, אנחנו לא מוכנים שהוא ימשיך 'בדרכו הקלוקלת', אך בואו נא ונתבונן, נביט אל נבכי נפשנו, נסכית ונקשיב לקולות הבוקעות מתוכנו, מה גורם לנו לעצור אותו והאם זה ראוי ונכון.
לכאורה יש שני דברים עיקריים שגורמים לנו את הדחף של ההתנגדות ושל הרצון לעצור אותו כאן ועכשיו, אחרי שנבין אותם דומני שהמסקנות תגענה לבד, האם זה אכן ראוי ונכון.
הדבר הראשון: "אוי, איזה בושות, והוא עוד הולך בחיידר ומספר את כל הדמיונות שלו, והרבה שומע וכל החברים שומעים, מה הם חושבים עליו? מה הם חושבים עלינו, ההורים שלו? איזה בושות" "הוא גם עושה בזה נזק לעצמו, הוא מרחיק מעצמו חברים, ידידים, הנה המדומיין הזה, כך יגידו...", נכון, לגיטימי, ממש מביך
נמשיך...
הדבר השני: הוא ההיבט החינוכי, "מה זאת אומרת?! הוא משקר!!! מדבר שקר תרחק! חייבים להעמיד אותו על טעותו, לתקן אותו, שילמד לדבר אמת, רק אמת ולא אחרת" "אם הוא ימשיך כך הוא יהיה השקרן מספר אחד"
אלו התלבטויות קשות, אני עצמי בקריאת הדברים פתאום לא מבין איך אפשר אחרת...
וננסה להבין האם אכן הילד הוא שקרן, מדוע שיהיה לו את הרצון לכך? מה הוא מרוויח מ...סתם לספר שראה בית בגובה של... וספר תורה כמו כל... או כל דבר אחר...
זהו דמיון, כוח הדמיון, דבר שהוא מבורך כשלעצמו, דבר שעוזר לאדם להבין דברים גם כשהוא לא ראה אותם, לצייר אותם בעיני רוחו, דבר הנקרא 'כוח הדמיון', דבר שמשמש בהרבה מקרים לשינוי חשיבה של אנשים על ידי 'דמיון מודרך', לקחת את אותו כוח חיובי, לנתב אותו ולהשתמש בו לדברים הנכונים, זהו אותו כוח שלעתים, כעת, הילד הקטן לא תמיד יודע ומצליח להשתמש בו נכון, אך זה עצמו גם מעיד שהילד חי טוב, ש'כוח הדמיון' חי אצלו, ובעז"ה כשישכיל לנתב אותו נכון זה גם ייתן לו הרבה תועלת במהלך חייו הארוכים בעז"ה...
אז ראשית כל הבנו שהדמיון כשלעצמו הוא דבר מבורך, הוא לא כזה 'דוב מפחיד', ילד שיש לו את אותם 'שקרים' שמהם כל כך פחדנו, בעצם מעיד על 'כוח דמיון' חזק, ולעת עתה הוא בסך הכל ילד ויכול להיות שהוא מנתב אותו לא נכון.
אז מה זה משנה מה הבנו, אבל מה עושים כעת?...
ראשית כל, עצם זה שהבנו את הבעיה, הפנמנו שאין כאן כל דבר שלילי אלא אי שימוש נכון בכלי כל כך גדול שהגיע לילד כל כך קטן, עצם ההבנה וההבחנה תיתן לנו את הכוח לעבוד איתו ולפעול על פי שיקול דעת נכון, היא תיתן לנו את היכולת לא להתרגש ולפעול באופן מושכל, זה עצמו כבר פתרון כשלעצמו.
ולכן, אם אנו שומעים את ילדנו ש'מספר סיפורים שלא נגמרים' "אלף לילה ולילה..." ראשית כל לא תמיד צריך לעצור אותו מיד, מה קרה? השמים לא נפלו, אז הוא מדמיין קצת, ואפשר גם ברוגע ובשלווה לומר לו "בית כזה גבוה? אולי קצת הגזמת..." החכמה נמצאת אצל כולנו איך וכיצד בדיוק להגיב, אך העיקר הוא שהמסר שיעבור אצל הילד זה שלא פוסלים אותו, שלא רואים אותו כשקרן, שלא מטילים ספק בדבריו ושהוא לא פחות טוב בגלל זה, התוצאות כבר תבואנה לבד.
הזמן עושה את שלו, ברמזים קטנים שעוברים אצל הילד כמו "אתה בטוח שזה היה כל כך גדול?..." בפעם הבאה הוא ינסה לוודא יותר טוב את 'המקורות שלו'... ולאט לאט יבחין בין ידיעה לדמיון, וינתב את עצמו נכון ובדרך טובה.
זו תובנה שחלפה אצלי וחשבתי לחלוק אותה איתכם, אם יהיו דבריי לתועלת והיה זה שכרי.
אני יושב ומשוחח עם ילדיי, יושב ומקשיב להם, הולך איתם לסופר ושומע אותם, בכל מקום ובכל זמן, רק צריך להקשיב, כמה שהם קטנים אך הם שופעים דברים כמים, לעתים אף חולפת המחשבה, מה? זה הקטנצ'יק שלי? כמה הוא מדבר?...
נכון, הם גדלים, הם מתבגרים, הם רואים את העולם מנקודת מבטם הקטנה, המצומצמת, הידע שלהם מועט אך הם כבר 'יודעים הכל'... ואז מתחילים לשמוע אותם משקרים!!! כמה 'סיפורים' לא הגיוניים, לא אמיתיים בעליל, מאיפה הוא מביא את זה? למה הוא צריך לומר דברים לא נכונים?
האינסטינקט הטבעי יוצר אצלנו התנגדות, לעצור אותו, אנחנו לא מוכנים שהוא ימשיך 'בדרכו הקלוקלת', אך בואו נא ונתבונן, נביט אל נבכי נפשנו, נסכית ונקשיב לקולות הבוקעות מתוכנו, מה גורם לנו לעצור אותו והאם זה ראוי ונכון.
לכאורה יש שני דברים עיקריים שגורמים לנו את הדחף של ההתנגדות ושל הרצון לעצור אותו כאן ועכשיו, אחרי שנבין אותם דומני שהמסקנות תגענה לבד, האם זה אכן ראוי ונכון.
הדבר הראשון: "אוי, איזה בושות, והוא עוד הולך בחיידר ומספר את כל הדמיונות שלו, והרבה שומע וכל החברים שומעים, מה הם חושבים עליו? מה הם חושבים עלינו, ההורים שלו? איזה בושות" "הוא גם עושה בזה נזק לעצמו, הוא מרחיק מעצמו חברים, ידידים, הנה המדומיין הזה, כך יגידו...", נכון, לגיטימי, ממש מביך
נמשיך...
הדבר השני: הוא ההיבט החינוכי, "מה זאת אומרת?! הוא משקר!!! מדבר שקר תרחק! חייבים להעמיד אותו על טעותו, לתקן אותו, שילמד לדבר אמת, רק אמת ולא אחרת" "אם הוא ימשיך כך הוא יהיה השקרן מספר אחד"
אלו התלבטויות קשות, אני עצמי בקריאת הדברים פתאום לא מבין איך אפשר אחרת...
וננסה להבין האם אכן הילד הוא שקרן, מדוע שיהיה לו את הרצון לכך? מה הוא מרוויח מ...סתם לספר שראה בית בגובה של... וספר תורה כמו כל... או כל דבר אחר...
זהו דמיון, כוח הדמיון, דבר שהוא מבורך כשלעצמו, דבר שעוזר לאדם להבין דברים גם כשהוא לא ראה אותם, לצייר אותם בעיני רוחו, דבר הנקרא 'כוח הדמיון', דבר שמשמש בהרבה מקרים לשינוי חשיבה של אנשים על ידי 'דמיון מודרך', לקחת את אותו כוח חיובי, לנתב אותו ולהשתמש בו לדברים הנכונים, זהו אותו כוח שלעתים, כעת, הילד הקטן לא תמיד יודע ומצליח להשתמש בו נכון, אך זה עצמו גם מעיד שהילד חי טוב, ש'כוח הדמיון' חי אצלו, ובעז"ה כשישכיל לנתב אותו נכון זה גם ייתן לו הרבה תועלת במהלך חייו הארוכים בעז"ה...
אז ראשית כל הבנו שהדמיון כשלעצמו הוא דבר מבורך, הוא לא כזה 'דוב מפחיד', ילד שיש לו את אותם 'שקרים' שמהם כל כך פחדנו, בעצם מעיד על 'כוח דמיון' חזק, ולעת עתה הוא בסך הכל ילד ויכול להיות שהוא מנתב אותו לא נכון.
אז מה זה משנה מה הבנו, אבל מה עושים כעת?...
ראשית כל, עצם זה שהבנו את הבעיה, הפנמנו שאין כאן כל דבר שלילי אלא אי שימוש נכון בכלי כל כך גדול שהגיע לילד כל כך קטן, עצם ההבנה וההבחנה תיתן לנו את הכוח לעבוד איתו ולפעול על פי שיקול דעת נכון, היא תיתן לנו את היכולת לא להתרגש ולפעול באופן מושכל, זה עצמו כבר פתרון כשלעצמו.
ולכן, אם אנו שומעים את ילדנו ש'מספר סיפורים שלא נגמרים' "אלף לילה ולילה..." ראשית כל לא תמיד צריך לעצור אותו מיד, מה קרה? השמים לא נפלו, אז הוא מדמיין קצת, ואפשר גם ברוגע ובשלווה לומר לו "בית כזה גבוה? אולי קצת הגזמת..." החכמה נמצאת אצל כולנו איך וכיצד בדיוק להגיב, אך העיקר הוא שהמסר שיעבור אצל הילד זה שלא פוסלים אותו, שלא רואים אותו כשקרן, שלא מטילים ספק בדבריו ושהוא לא פחות טוב בגלל זה, התוצאות כבר תבואנה לבד.
הזמן עושה את שלו, ברמזים קטנים שעוברים אצל הילד כמו "אתה בטוח שזה היה כל כך גדול?..." בפעם הבאה הוא ינסה לוודא יותר טוב את 'המקורות שלו'... ולאט לאט יבחין בין ידיעה לדמיון, וינתב את עצמו נכון ובדרך טובה.
זו תובנה שחלפה אצלי וחשבתי לחלוק אותה איתכם, אם יהיו דבריי לתועלת והיה זה שכרי.