הוא היה כאן אתמול, והלך, כמו שהוא בא.
לא שממש חשבתי שמשהו ישתנה. יש לי ותק של שנים, הוא תמיד כזה.
לא באמת קיוויתי שהכל ייראה אחרת הפעם.
פסימי הוא אופטימי עם נסיון. ואני יש לי כזה איתו.
בכל שנה מחדש הוא בא, ועושה אוירה של פחד וחושך, מדגיש את הריק.
את החלל הזה שנפער לו מזמן ולא מצליח להתאחות. אפילו לא מתחיל.
בהתחלה אין לי כח אליו.
גם לדבר שחסר מתרגלים.
בטח אם לא היה לך אותו מעולם.
וכשהוא מגיע, דומע ועלוב, עצוב ומדכא, אני מנסה להתנער ממנו.
אל תדביק אותי בזה.
יש לי מספיק מכל אלו בלעדיך.
אתה בא, והולך. יש לך בכלל מושג מה עובר עלי בנתיים?
בין מפגש אחד שלנו לבא אחריו, אני עוברת. בטח שעוברת. וחלקיקים חלקיקים ממך פזורים על פני כל הימים שעומדים מפעם אחת ועד לפעם הבאה שניפגש.
ככה אני אומרת לו, אבל הוא מתעקש, ונשאר. יש לו את הזמן שלו.
שעה ועוד שעה עוברות, וגם אני כבר מותשת. מולו, אני לא אוכלת ולא שותה. איך אפשר? לאט אני נותנת לו לגעת בלבי פנימה, והעצב שלו מחלחל גם אלי. כואב, מחליש ועצוב עצוב.
אני מתבוננת בו. אותו דבר כמו בשנה שעברה, בדיוק אותו דבר. וכשהשעות עוברות אני יודעת, שהרסיסים שפגשתי כל הימים מאז שהיה פה לאחרונה, הם כולם חלקים ממנו. הכל קשור להכל. עם הזמן שעובר והדקות המטפטפות, אני נוגעת, וכואבת עוד קצת.
לא יודעת אם אני בוכה אותו, את תשעה באב, ששעותיו הדואבות מטפטפות לאיטן,
או אותי, את מציאותי החסרה והלא מכירה. את האובדן שעבורי הוא בראשיתי כמו הירח והחושך העמוק, כמו הכאב.
אני יודעת שהוא שוב ילך, וישאיר אחריו שיגרה מרוצפת שברים שברים של כאב.
אני יודעת.
ידיעה של בעל הנסיון.
והוא אכן הלך, כמו שהוא בא, ואני שוב נותרתי צודקת ויודעת כל.
הלך כמו לפני שנה ושנתיים ועשור.
הלך בלי לחולל שום שינוי. בלי להביא את הנס. בלי לתת סוף טוב ליום שהוא.
הלך בלי בשורה בצאתו. הלך בלי להביא ימים אחרים אתו.
ורק עכשיו, כשהוא כבר לא כאן, אני מרגישה את הגעגוע הזה, הצורב. את התחינה.
געגוע למה שהיה ואיננו, שלא זכיתי להכיר, למה שלא היה לי מעולם.
געגוע לבשורה שהיתה אמורה להיות, לסוף הטוב הקרוב, האוהב.
אני מזיזה אותו בזהירות, את הגעגוע, ושם, קטנטנה ועדינה, שברירית וידועת מכאוב, אני מוצאת אותה.
אז היא בכל זאת היתה שם, וגם עכשיו נשארה.
מצטנפת לה ליד התקווה.
אמונה.
לא שממש חשבתי שמשהו ישתנה. יש לי ותק של שנים, הוא תמיד כזה.
לא באמת קיוויתי שהכל ייראה אחרת הפעם.
פסימי הוא אופטימי עם נסיון. ואני יש לי כזה איתו.
בכל שנה מחדש הוא בא, ועושה אוירה של פחד וחושך, מדגיש את הריק.
את החלל הזה שנפער לו מזמן ולא מצליח להתאחות. אפילו לא מתחיל.
בהתחלה אין לי כח אליו.
גם לדבר שחסר מתרגלים.
בטח אם לא היה לך אותו מעולם.
וכשהוא מגיע, דומע ועלוב, עצוב ומדכא, אני מנסה להתנער ממנו.
אל תדביק אותי בזה.
יש לי מספיק מכל אלו בלעדיך.
אתה בא, והולך. יש לך בכלל מושג מה עובר עלי בנתיים?
בין מפגש אחד שלנו לבא אחריו, אני עוברת. בטח שעוברת. וחלקיקים חלקיקים ממך פזורים על פני כל הימים שעומדים מפעם אחת ועד לפעם הבאה שניפגש.
ככה אני אומרת לו, אבל הוא מתעקש, ונשאר. יש לו את הזמן שלו.
שעה ועוד שעה עוברות, וגם אני כבר מותשת. מולו, אני לא אוכלת ולא שותה. איך אפשר? לאט אני נותנת לו לגעת בלבי פנימה, והעצב שלו מחלחל גם אלי. כואב, מחליש ועצוב עצוב.
אני מתבוננת בו. אותו דבר כמו בשנה שעברה, בדיוק אותו דבר. וכשהשעות עוברות אני יודעת, שהרסיסים שפגשתי כל הימים מאז שהיה פה לאחרונה, הם כולם חלקים ממנו. הכל קשור להכל. עם הזמן שעובר והדקות המטפטפות, אני נוגעת, וכואבת עוד קצת.
לא יודעת אם אני בוכה אותו, את תשעה באב, ששעותיו הדואבות מטפטפות לאיטן,
או אותי, את מציאותי החסרה והלא מכירה. את האובדן שעבורי הוא בראשיתי כמו הירח והחושך העמוק, כמו הכאב.
אני יודעת שהוא שוב ילך, וישאיר אחריו שיגרה מרוצפת שברים שברים של כאב.
אני יודעת.
ידיעה של בעל הנסיון.
והוא אכן הלך, כמו שהוא בא, ואני שוב נותרתי צודקת ויודעת כל.
הלך כמו לפני שנה ושנתיים ועשור.
הלך בלי לחולל שום שינוי. בלי להביא את הנס. בלי לתת סוף טוב ליום שהוא.
הלך בלי בשורה בצאתו. הלך בלי להביא ימים אחרים אתו.
ורק עכשיו, כשהוא כבר לא כאן, אני מרגישה את הגעגוע הזה, הצורב. את התחינה.
געגוע למה שהיה ואיננו, שלא זכיתי להכיר, למה שלא היה לי מעולם.
געגוע לבשורה שהיתה אמורה להיות, לסוף הטוב הקרוב, האוהב.
אני מזיזה אותו בזהירות, את הגעגוע, ושם, קטנטנה ועדינה, שברירית וידועת מכאוב, אני מוצאת אותה.
אז היא בכל זאת היתה שם, וגם עכשיו נשארה.
מצטנפת לה ליד התקווה.
אמונה.
נערך לאחרונה ב: