הנושאים החמים
הנושאים החמים
כמה דקות אחרי תשע אני יוצא מהבית, מבליע שיהוק קטן בטעם קפה וממלמל ברכה אחרונה.
אני מציץ בשעון תוך כדי דילוג במדרגות, ובהלה דקה נמסכת בי. המחשבה הקבועה שצריך לצאת שתי דקות קודם ניצבת שם, מאשימה כהרגלה. כשאני פורץ מהבניין אל הרחוב שטוף האור, רגליי כבר נכנסו להילוך מוגבר, על גבול ריצה של ממש. הכל כרגיל.
את מאתיים המטרים עד לתחנה אני גומא בעוד אותה בהלה דקה מתעבה עוד ועוד. בכביש לצדי חולפים טנדרים מגושמים של מוסדות לימוד, הם יורקים עשן בזעם ומסריחים את הרחוב בספיחי בנזין. על המדרכה עוברים ושבים אימהות עם עגלותיהן, אברכים עם תפיליהן, סייעות עם שיכפוליהן, ואני מתפתל ביניהם במרוצה, כמדי יום.
מכמה חצרות בוקעים רחשי פזמונים מזויפים ומריבות זאטוטים בחסות גננותיהם. אני חולף ביעף סמוך לפרגולה צרובת השמש של הגנון הפיראטי בו מופקדת בת השנתיים, ולרגע מטושטש אחד נדמה לי שהבחנתי בה רוכנת בחצר על צעצוע צבעוני במיוחד. אין זמן לברר. האוטובוס נושף בעורפי.
וכשאני מדדה בריצה עילגת מטרים ספורים מהתחנה, רואה את הארץ המובטחת וכבר יכול לדמיין את הנסיעה הצפופה, המטלטלת וחסרת הבלמים למחוז חפצי הקבוע, בא לי אשר יגורתי ממנו ימים רבים: האוטובוס הגיח מאחור ואפילו לא האט לכבוד התחנה השוממה.
לשווא ניסיתי לסמן בתנועות נואשות ופרצוף אומלל.
המשכתי לרוץ את המטרים הספורים מכוח האינרציה, אבל כל שנותר לי היה להתבונן באחוריים של האוטובוס המתרחק ברעש גדול, ולארגן מחדש את נשימותיי המטורפות שעיוותו את פניי עד לשורשי הריאות. מולי התרחקה פרסומת מפויחת של "שבילי השן - מרפאת שיניים שמחייכת בשבילך", שבמרוצת התקופה הספיקה להתקלף בצדדים.
וכעת עמדו לרשותי עשרים דקות ריקות עד לאוטובוס הבא, במהלכן אני פנוי לקלל את מזלי, לבַכות את הריצה המייזעת המיותרת שתהרוס לי את כל היום, גם לגלות שעל דופנה האחורי של התחנה יש גרפיטי עקום של נ-נח-נחמן מאומן, ושספסל הפח שבה שמוט אל תוך מערבולת שיחי בר שמתפרצים מן המשתלבות עד שנראה כלשון כחולה חרוצה מבין שפתיים חרבות, כלפי העולם.
אבל אז גלש קליין עם הטרנזיט שלו למפרץ, ועל רקע יהודה גרין שפרט על מיתריו וקרא לנשמהל'ה 'קום אהיים', הוא פינה את הניירות והסלקלים מהמושב לידו וצרח בחיוכו המקסים "בוא נוסעים לכוילל".
אני מציץ בשעון תוך כדי דילוג במדרגות, ובהלה דקה נמסכת בי. המחשבה הקבועה שצריך לצאת שתי דקות קודם ניצבת שם, מאשימה כהרגלה. כשאני פורץ מהבניין אל הרחוב שטוף האור, רגליי כבר נכנסו להילוך מוגבר, על גבול ריצה של ממש. הכל כרגיל.
את מאתיים המטרים עד לתחנה אני גומא בעוד אותה בהלה דקה מתעבה עוד ועוד. בכביש לצדי חולפים טנדרים מגושמים של מוסדות לימוד, הם יורקים עשן בזעם ומסריחים את הרחוב בספיחי בנזין. על המדרכה עוברים ושבים אימהות עם עגלותיהן, אברכים עם תפיליהן, סייעות עם שיכפוליהן, ואני מתפתל ביניהם במרוצה, כמדי יום.
מכמה חצרות בוקעים רחשי פזמונים מזויפים ומריבות זאטוטים בחסות גננותיהם. אני חולף ביעף סמוך לפרגולה צרובת השמש של הגנון הפיראטי בו מופקדת בת השנתיים, ולרגע מטושטש אחד נדמה לי שהבחנתי בה רוכנת בחצר על צעצוע צבעוני במיוחד. אין זמן לברר. האוטובוס נושף בעורפי.
וכשאני מדדה בריצה עילגת מטרים ספורים מהתחנה, רואה את הארץ המובטחת וכבר יכול לדמיין את הנסיעה הצפופה, המטלטלת וחסרת הבלמים למחוז חפצי הקבוע, בא לי אשר יגורתי ממנו ימים רבים: האוטובוס הגיח מאחור ואפילו לא האט לכבוד התחנה השוממה.
לשווא ניסיתי לסמן בתנועות נואשות ופרצוף אומלל.
המשכתי לרוץ את המטרים הספורים מכוח האינרציה, אבל כל שנותר לי היה להתבונן באחוריים של האוטובוס המתרחק ברעש גדול, ולארגן מחדש את נשימותיי המטורפות שעיוותו את פניי עד לשורשי הריאות. מולי התרחקה פרסומת מפויחת של "שבילי השן - מרפאת שיניים שמחייכת בשבילך", שבמרוצת התקופה הספיקה להתקלף בצדדים.
וכעת עמדו לרשותי עשרים דקות ריקות עד לאוטובוס הבא, במהלכן אני פנוי לקלל את מזלי, לבַכות את הריצה המייזעת המיותרת שתהרוס לי את כל היום, גם לגלות שעל דופנה האחורי של התחנה יש גרפיטי עקום של נ-נח-נחמן מאומן, ושספסל הפח שבה שמוט אל תוך מערבולת שיחי בר שמתפרצים מן המשתלבות עד שנראה כלשון כחולה חרוצה מבין שפתיים חרבות, כלפי העולם.
אבל אז גלש קליין עם הטרנזיט שלו למפרץ, ועל רקע יהודה גרין שפרט על מיתריו וקרא לנשמהל'ה 'קום אהיים', הוא פינה את הניירות והסלקלים מהמושב לידו וצרח בחיוכו המקסים "בוא נוסעים לכוילל".
נערך לאחרונה ב:
