סיפור הטרגדיה

[אי פה אי שם]

'אני לא מסוגלת יותר'. היא לוחשת לי, מתייסרת.
'עומדת להתפרק מבפנים'. מסמנת לי, לא מצליחה להחזיק את עצמה.
'אני יודע', משיב לה חסר אונים. רואה כיצד כלתה אליה הרעה. 'תחזיקי מעמד בבקשה, אנא, אחרת זה יגמר רע לכולנו'.

מחזיק בה בעשר אצבעות, מנסה בציפורניים לייצב את המצב.
'תעזוב אותי, די. בכל מקרה אני לאט לאט נגמרת'. מתחננת אלי בכריעה. וזה הרגע שאני נכנס ללחץ אמתי. היא לא תעשה לי את זה. לא שוב.

מביט בקרקע המוצקה שתחתיה. לא, היא לא תשרוד את הנפילה. אין מצב. וזה רק אני שאשם. אני זה שהעמיס עליה משא כבד כ"כ. ואפילו את הפריווילגיה להרהורי חרטה אין לי כרגע. אין ספק - הזמן זהו מילת המפתח. רק המהירות בה אני יפעל, תקבע את גורלה.

'הנה, לא נשאר הרבה, כבר זה מסתיים'. אני מרכז מאמץ אחרון. משכנע, כמעט ולא נושם.

לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא...

תם ולא נשלם.

ספוילר: תמונתה האחרונה

 

[דיונון]

מלא אימוג'ים צוחקים...
(והידים ידי...?)

 

[אבי2000]

משא 'כבד'...
תרתי משמע..