הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
הייתי קטן כשאולמי שמוטניק המפוארים והחדישים נפתחו בקול תרועה רמה.
כל השטיבל רעש מזה, כל הזקנים עם הטבק שדבוק להם לשפם, דיברו על זה שהוא הולך לנטוש את היונים ומתחיל להיכנס בעסקי החתונות, איזה אחד עם מגבת ממורטטת על הכתף, התעקש לומר "עוד תראו שהוא עושה כסף גם מהיונים וגם מהאולם", אבל אף אחד לא הקשיב לו, כולם היו בטוחים ששמוטניק הולך לסגור את היונים ולפתוח אולם.
ושמוטניק לא היה פראייר, נכון שהוא קשר את המכנסיים בחבל, ונכון שהמשקפיים הישנים והמזוהמים שלו היו מחליקים לו בכל פעם שהתכופף, ורק חוט הסיקרא האדום שהקיף את קבר רחל, ואחר כך עלה על ידיות משקפיו, הציל אותם מנפילה חופשית על אבני המרצפת המזוהמים של השוק במאה שערים, אבל הוא הצליח לעשות גם וגם: גם יונים וגם אולם. והיו כאלה שטענו שהוא מצליח עם היונים רק בגלל האולם.
אבל אני ידעתי שהוא מצליח רק בגלל ביילא דבוירה, שבדיוק היום הכריזו ברמקול על : "הלווייתה של הצדקנית מרת ביילא דבוירה שמוטניק עליה השלום, אלמנת הרב החסיד ר' פסח בונים שמוטניק זצ"ל, תצא בשעה עשר וחצי מאולמי שמוטניק דרך בית הלוויות שמגר להר המנוחות!"
כי ביילא דבוירה הייתה באמת מסדרת את העניינים, ושמוטניק היה רק מתרוצץ, מהדק את המשקפיים לאפו, ושואל בקול מאנפף: "רק שתי יונים אתה צריך? בטוח שלא שתיים-עשרה?"
ואני הייתי עומד שם עם הסל, ואומר לו:"אמא אמרה רק שתי יונים" .
"שתיים-עשרה וחצי?!" הוא היה עושה את עצמו כאילו לא שומע, "עשרים ושתיים?"
"שתיים", הייתי עונה, "זכר ונקבה וזהו".
"טוב נו", היה נאנח, תופס יונה עם הידיים, אני פותח את נייר השעווה, והוא מניח אחת ושתיים, סוגר בחבל דק, מגלגל בניר עיתון נקי ומניח לי בסל.
"אינגלה", היה נאנח ומרים את הגבות, "ווען מושיח שוין געקומען?" היה שואל, ואני הייתי מושך בכתפיים, והוא היה מוציא מציצה בצורת תרנגול ומביא לי. "תמסור דרישת שלום לאבא".
"בסיידר" הייתי עונה והולך, אבל אחרי כמה רגעים הייתי חוזר כדי להסתכל על היונים.
ביילא דבוירה היתה מגדלת אותם בחצר שלה, שובך גדול וצפוף עשוי מעץ ומרשת, ויונים רבות הסתובבו בו בהמולה גדולה.
הסתכלתי על יונה גדולה עם נוצות לבנות יפות על הרגלים, היא הסתובבה בשובך ופיזרה את המזון בתנועות רגלים פראיות: "את אלה לא אוכלים", שמעתי את הקול של ביילא דבוירה במבטא פולני מעלי, "אלה אנחנו מגדלים בשבילינו, רק את האפורות אנחנו שוחטים בשביל החתונות".
"יש להם שמות?" שאלתי את ביילא דבוירה.
"ללבנים יש", היא לחשה, "שמעלקא, זה שם למעלה, טויבא זאת הגדולה, ובנימין יענקב זה הקטן שם בצד".
"איזה מין שמות זה?" שאלתי אותה, "זה לא שמות של יונים".
"נכון", היא אמרה, והפנים שלה פתאום הפכו לקפואות, היא התחילה לעשות כל מיני דברים, לקחה את הכלי של המים ושפכה אותו, ניקתה אותו במטלית עד שהוא נצץ, והחזירה אותו לתוך השובך.
לא העזתי לשאול על שם מי הם קרואים, אבל פעם תפסתי את ביילא דבוירה יושבת על כיסא נדנדה, מחזיקה את שלושת היונים הלבנות ושרה להן שיר ערש ביידיש, המשכתי להציץ דרך הווילון וראיתי איך היא מנשקת את היונה הלבנה הגדולה טויבא, ואחר כך את שמעלקא, ורק בסוף נשיקה ארוכה לבנימין יענקב, ובדיוק באמצע נכנס שמוטקין לחדר, והיא נבהלה מאוד, וצעקה משהו בפולנית, ושמוטניק הסתובב ויצא מהחדר בלי להגיד מילה.
ואז ביילא דבוירה התחילה לבכות כל כך, והעינים שלה הפכו למפל של דמעות, וכל כולה היתה עליבות גדולה, ובקול דק היא ייללה בקול גבוה, כמעט מלאכותי, וזה היה הרגע לסגור את הווילון וללכת עם הסל של היונים הביתה.
כל מיני נשמות עלובות וקלושות הסתובבו בחצר של שמוטניק, איש דק עם קסקט, עור כמט שקוף, מבט מבוהל בעינים ופיסת לחם להאכיל את היונים בידים הכחושות שלו, תמיד בשרוולים ארוכים, תמיד במעיל, ותמיד שותק.
שפרה שהיתה די זקנה, ודי נוירוטית, שהיתה אוכלת ארוחת צהרים אצל שמוטניק, ושמוטניק היה מביא לה כמה גרושים ושולח אותה הביתה שתביא גם אוכל לבעלה הנכה.
ובשתיים וחצי בדיוק היה שמוטניק לובש את החליפת שלושת רבעי האפורה שלו, שם את הקסקט על הראש וצועד לעבר האולם, ובסל הסגול שלו שכנו זוג יונים צלויות, מקושטות בחוט אדום מקבר רחל, מונחות על צלחת חרסינה יפה, וממולאות באורז וצימוקים וכל מטעמים שביילא דבוירה דחפה לתוכם.
הוא היה נכנס, מדליק את הונטילטורים הכחולים החדישים שהיו תלויים על התקרה, והם היו מתעוררים לחיים בגניחה קלה.
"תראה" הוא היה מדבר עם שרשבסקי הפויקער, "כשאנחנו היינו צעירים לא היו כאלה ונטילטורים, ואני לא מבין איך הסתדרנו בלי זה".
"אתם הייתם בפולניה", היה אומר לו שרשבסקי, ושמוטניק היה מסכים ומתחיל לעבוד.
ליד הדלת היה מטמון ששמוטניק הראה לי פעם אחת, ושם מתחת לקרטון גדול, היו מונחים האבטיחים של הקיץ, שהערבי של הומינר מהשוק היה מביא לו עם האופנים ומשאיר לו ליד הדלת, ומתחת לזה היו כל מיני פירות וירקות.
"שפע גדול יש אצלנו", היה שמוטניק מתפאר, "בבנויס לא תראה כזה אבטיחים, לכל היותר יפתחו שם איזה קארטופעל קוגעל, אצלנו זה לוקסוס, הומינר שומר לי את האבטיחים הכי טובים מהבוקר, וגם משלמים על זה כהוגן, ועכשיו תעזור לי לסחוב את האבטיחים למטבח".
ולאט לאט היו מגיעים הסבים לאולם, יושבים על כיסא מעץ וקוראים קפיטל תהילים, ואחר כך היו מגיעים כל המשפחה של הכלה, ופעם אחת הייתי בשעה שהגיעה הכלה, והביאו צלם מקצועי, וכל המשפחה נעמדו סביב הכלה, והצלם העמיד שם מצלמה וצילם אותם איזה כמה תמונות טובות, וכל השכונה עמדו שם והציצו על הצלם, אבל שמוטניק היה עצבני על זה, ורטן על זה שמעכשיו אם כל אחד יביא צלם, ויעשו תמונות, זה יקח הרבה זמן, ויאלץ אותו להגיע מוקדם יותר לאולם, ואולי יקח יותר חשמל על הונטילטורים.
אבל ביילא דבוירה עשתה לזה סוף. מי שרוצה צילומים שיעשה בבית שלו, ומה פתאום מכניסים פה את כל הדברים המודרנים לתוך מאה שערים. ושרשבסקי ששמע אותה הזכיר לה שבפולניה היו מביאים צלם לכל חתונה, וביילא דבוירה התעצבנה ואמרה שהוא מדבר שטויות, ובפולניה בכלל זה היו גויים, וזה בכלל לא דומה, ומי שלא היה בפולניה, שלא ידבר בכלל על דברים שהוא לא מבין.
ושרשבסקי היה שותק וממשיך לנקות את המקל תופים שלו, ומותח את העור של הסנר, ופעם אחת אחרי התקפה של ביילא דבוירה הוא אמר בשקט שגם מי שלא עבר את פרעות תרפ"ט שלא ידבר על דברים שהוא לא מבין, אבל הוא לא העיז לומר את זה לביילא דבוירה.
אבל לא היה עובר זמן רב עד שהרב היה מגיע בסערה לאולם, מדליקים את הנרות ומתחילים לצעוד לעבר החצר, שם ארבעה בחורים חסונים היו פותחים את החופה המיוחדת שנתרמה לעילוי נשמת הנספים בשואה, ומיד לאחר מכן היו נכנסים לחדר ייחוד הנקי והמצוחצח, שביילא דבוירה הקפידה לנקות כל יום בעצמה.
שתי יונים היו ממתינות לזוג על השולחן, נתונות בצלחת חרסינה, חוט אדום מקבר רחל על הצוואר שלהם, וקנקן מיץ וסיפולוקס עם סודה. והחתן כלה היו נוטלים ידים, ואוכלים מהקוויליטש ששברו להם מעל הראש, ואז היו טועמים מהיונים, והרבה סגולות היו בהם, וגם ברכות שביילא דבוירה בירכה עליהם.
ושרשבסקי היה קצר רוח, ועד שהחתן והכלה לא יצאו מחדר הייחוד הוא היה שומר על התופים מהילדים המופרעים שמנסים לגעת סתם בלי רשות, שתי מקלות תופים ביד מאחורי הגב, וביד השניה סיגריה בוערת בלי פילטר, אחוזה בשתי אצבעות כוויות וצהובות, והוא מרכל על כל העולם.
כמה בחורים צעירים מתפארת בחורים היו מתקבצים מסביבו, שואלים אותו שאלות על התופים, ומספקים לו המון תשומת לב ונושאי שיחה.
וברגע שחלון הקטן נראו פניה של ביילא דבוירה, אות וסימן הוא שהחתן והכלה יוצאים מחדר הייחוד, ושרשבסקי היה מכה בתופים, וכל הקהל היה רוקד קדימה ואחורה בשורות, "סימן טוב ומזל טוב יהיה לנו ולכל ישראל, אמן", ואז מרימים את החתן על הכתפיים, וכולם שרים "דוד מלך ישראל, חי וקים!"
ואחר כך "שאו שערים ראשיכם, והנשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד", וכל הילדים היו מחכים בצד, וכששרשבסקי היה מתחיל לשיר "עוד ישמע", כל הילדים היו עושים רכבת ארוכה ורצים בין החתן והרוקדים, ושמחה של צחוק של מצווה היתה מתפשטת באולמי שמוטניק, ושמוטניק בעצמו היה רוקד עם הסינר, ולפעמים כשהיה ממש עליז, היה שולף בקבוק של שליבוביץ מהמרתף של האולם, ומוזג ממש טיפה לכל אחד, בכוסיות קטנות מזכוכית.
"לחיים", היה אומר לכל אחד שקיבל, אבל הוא היה שותה ישר מהבקבוק ולאף אחד זה לא הפריע, כולם עמדו בתור וקיבלו את הטיפת שליבוביץ לתוך הכוסית, אמרו לחיים ושתו.
וכששמוטניק שותה, הוא משתכר, נופל על הרצפה, מדבר הרבה שטויות. ביילא דבוירה היתה עומדת בחלון, מזהירה אותו במבט קשוח שלא יעיז להשתכר.
יום אחד הוא באמת השתכר, זה היה כשפרצה שריפה בשובך, וכל היונים נשרפו, גם הלבנות. וביילא דבוירה ברחה לאיזה חצי יום לסוף סנהדריה, ורצה למקום שבו היה שטח ההפקר ועדיין לא היה נקי ממוקשים, ואחרי שכמעט מתה היא חזרה הביתה מפורקת לרסיסים.
ושמוטניק קנה אז יונים לחתונה מליבוביץ, ויצא להדליק את הוונטילטורים, ובתוך החתונה הוא לא ידע מה שלומה של ביילא דבוירה, והאם היא תשתקם, אבל אז שרשבסקי היכה בתוף, וכולם שרו "סימן טוב ומזל טוב", ושמוטניק יצא מהמטבח וראה את הפנים שלה בחלון של ביילא דבוירה.
ואז הוא הוציא את השליבוביץ הכי טוב שהוא מצא בשוק מחנה יהודה, שליבוביץ בלי הכשר, אבל ידוע שאפשר לסמוך עליו. מזג לכולם הרבה לחיים, ואת מה שנשאר שתה בלגימות גדולות.
ולשמוטניק אין אמצע, הוא או שפוי או שיכור. בין רגע הוא עלה על השולחן והתחיל לספר את סיפור החיים שלו, על לומז'ה, על נאצ'ק הסדיסט שנשך אותו בכיתה א', על הריח של השטרויזעל על האפל שטרודל, על מיידאנק וסוביבור, על היער של לונצק והפרטיזנים השיכורים, על המעגל שבו העמידו את הילדים הקטנים, על הבור האפל שנשאר לנצח בלב, על האדמה התחוחה שהוא ערם על קבר האחים, על השנאה העצומה לכל פולני או גרמני, ועל הילדים עצמם, לא סיפר.
ביילא דבוירה עמדה בחלון, דומעת ורוטטת מבכי כמו אז כשהצצתי דרך הוילון, כשהחזיקה את היונים עם שמות הילדים, ביילא דבוירה התרסקה כאן ליד החלון, קרסה על הרצפה וכמו התעלפה, מלצרים חסונים ממוסררה הרימו אותה והושיבו על הכיסא מנהלים של שמוטניק, ופרלשטיין השפריץ לה מים על הפנים.
ואז הלכתי הביתה, ויום אחרי זה זרקו אותנו מהדירה, כי היינו חייבים כסף למשכיר. כעסתי על אבא שלא שילם בזמן, והוא סתם מסבך את עצמו, כשאני אהיה גדול בחיים לא אהיה בחובות, בחיים לא יזרקו אותי מהדירה, כך הבטחתי לעצמי.
כיום אני יודע שלא עמדתי בהבטחתי, כי כבר הספיקו לזרוק אותי מהדירה, עברתי כמה דירות, ועיין חייב כסף לכל אדם שנתקלתי בו.
כשאני הולך ברחוב אני כבר לא רואה אנשים, רק מספרים, כבר שנים שלא הלכתי בקו ישר בצד אחד של הכביש, תמיד יהיה איזה בעל חוב שיגיע ממולי.
אני הולך בזיגזג, גורם לתאונות דרכים, כשהייתי בבני ברק ראיתי שכולם הולכים ככה, על הכביש, מעניין אם גם הם עושים את זה בגלל שהם בחובות.
רק כשהייתי בישיבה, פעם אחת קיבלתי טלפון מאבא, "שמוטניק נדרס", הוא סיפר לי, "כמו חתולה".
הוא לא הסתפק בתיאור הכללי, הוא גם פירט: "הוא נפל בבר אילן, ועלה עליו אוטובוס", הוא פרס את המילים כמו שהן על השולחן, מילים מדממות שעושות לא נעים בבטן. "נדרס כמו חתולה".
לא הלכתי להלוויה, לא יכול עם הלוויות, אני אלרגי למוות, שונא לנחם אבלים, מפחד מיתומים, מתרחק מאלמנות, מתעב קברים.
אבל עכשיו כשאני הולך בקצה הצפוני של מאה שערים, ובעוד פניה אחת אני אראה את אולמי שמוטניק המפוארים ניצבים לנגד עיני, כשלוחות עץ מכסים את החלונות, ושלט מתקלף מודיע על סגירת האולם ביז' בתמוז תשס"ג, בדיוק לפני חמש עשרה שנה.
ומול עיני שני פועלים שוברים את הלוחות שעל החלונות, פותחים את דלתות הזכוכית של האולם, ואני נכנס לתוך מוזיאון.
הונטילטורים הישנים הכחולים עדיין על התקרה, הערבים הדליקו אותם, אבל כל היתר השתנה, הקירות נצבעו באפור קודר, ורק פנסים קטנים האירו את המוצגים שעל הקירות, ציורים בפחם, ענקיים ומלאי סערה עיטרו את הקירות, ונעל של ילדה ניצבה על עמוד גבס באמצע האולם, מוארת בזרקור בודד.
"יד ושם וגלעד לקהילת ניז'נריק בפולניה
לשלושת ילדי הי"ד
טויבא, שמואל, ובנימין יעקב
השם ינקום דמם"
בקצה האולם עמד החלון ההוא, החלון של ביילא דבוירה, ריק ושחור, והחברה קדישא נכנסו עם המיטה, והניחו אותה על במה מיוחדת שהיתה בנויה במקום, זה היה מזעזע לפגוש אחרי כל כך הרבה שנים את ביילא דבוירה, ואי אפשר לומר לה כלום, אי אפשר לדבר איתה.
מסביב למיטה התאספו אנשים רבים שהכירו אותה מהיונים ומהחתונות, ילדים לא היו לה, הם נקברו ביער של לונצק. בצוואה שלה היא כתבה שהיא רוצה שהלוויה שלה תצא מהאולם, ומצווה לקיים דברי המת, אז הסכימו להוציא את הלוויה מכאן, מהמוזיאון הסודי שחוץ מאנשים בודדים איש לא ידע על קיומו.
פתאום נדלק האור בחלון של ביילא דבוירה, ומתוך החלון נשקפו פניו הקשישות של שרשבסקי הפויקער, הפעם מהצד הלא נכון של החלון. וכשהוא הציץ בחלון וראה את המיטה של מרת ביילא דבוירה שמוטניק עליה השלום מונחת במקום שבו היה יושב ומתופף, עיניו הקשישות דמעו, ובידים רועדות הוא כיסה את עיניו והתיפח לתוך הקפוטה החגיגית שלבש לשמחת אירוסי נכדו.
זה היה הרגע שבו שלפתי את המצלמה וצילמתי, את היד הזאת שמכסה עולם שלם שנגדע בזה הרגע, לא אשכח לעולם.
כל השטיבל רעש מזה, כל הזקנים עם הטבק שדבוק להם לשפם, דיברו על זה שהוא הולך לנטוש את היונים ומתחיל להיכנס בעסקי החתונות, איזה אחד עם מגבת ממורטטת על הכתף, התעקש לומר "עוד תראו שהוא עושה כסף גם מהיונים וגם מהאולם", אבל אף אחד לא הקשיב לו, כולם היו בטוחים ששמוטניק הולך לסגור את היונים ולפתוח אולם.
ושמוטניק לא היה פראייר, נכון שהוא קשר את המכנסיים בחבל, ונכון שהמשקפיים הישנים והמזוהמים שלו היו מחליקים לו בכל פעם שהתכופף, ורק חוט הסיקרא האדום שהקיף את קבר רחל, ואחר כך עלה על ידיות משקפיו, הציל אותם מנפילה חופשית על אבני המרצפת המזוהמים של השוק במאה שערים, אבל הוא הצליח לעשות גם וגם: גם יונים וגם אולם. והיו כאלה שטענו שהוא מצליח עם היונים רק בגלל האולם.
אבל אני ידעתי שהוא מצליח רק בגלל ביילא דבוירה, שבדיוק היום הכריזו ברמקול על : "הלווייתה של הצדקנית מרת ביילא דבוירה שמוטניק עליה השלום, אלמנת הרב החסיד ר' פסח בונים שמוטניק זצ"ל, תצא בשעה עשר וחצי מאולמי שמוטניק דרך בית הלוויות שמגר להר המנוחות!"
כי ביילא דבוירה הייתה באמת מסדרת את העניינים, ושמוטניק היה רק מתרוצץ, מהדק את המשקפיים לאפו, ושואל בקול מאנפף: "רק שתי יונים אתה צריך? בטוח שלא שתיים-עשרה?"
ואני הייתי עומד שם עם הסל, ואומר לו:"אמא אמרה רק שתי יונים" .
"שתיים-עשרה וחצי?!" הוא היה עושה את עצמו כאילו לא שומע, "עשרים ושתיים?"
"שתיים", הייתי עונה, "זכר ונקבה וזהו".
"טוב נו", היה נאנח, תופס יונה עם הידיים, אני פותח את נייר השעווה, והוא מניח אחת ושתיים, סוגר בחבל דק, מגלגל בניר עיתון נקי ומניח לי בסל.
"אינגלה", היה נאנח ומרים את הגבות, "ווען מושיח שוין געקומען?" היה שואל, ואני הייתי מושך בכתפיים, והוא היה מוציא מציצה בצורת תרנגול ומביא לי. "תמסור דרישת שלום לאבא".
"בסיידר" הייתי עונה והולך, אבל אחרי כמה רגעים הייתי חוזר כדי להסתכל על היונים.
ביילא דבוירה היתה מגדלת אותם בחצר שלה, שובך גדול וצפוף עשוי מעץ ומרשת, ויונים רבות הסתובבו בו בהמולה גדולה.
הסתכלתי על יונה גדולה עם נוצות לבנות יפות על הרגלים, היא הסתובבה בשובך ופיזרה את המזון בתנועות רגלים פראיות: "את אלה לא אוכלים", שמעתי את הקול של ביילא דבוירה במבטא פולני מעלי, "אלה אנחנו מגדלים בשבילינו, רק את האפורות אנחנו שוחטים בשביל החתונות".
"יש להם שמות?" שאלתי את ביילא דבוירה.
"ללבנים יש", היא לחשה, "שמעלקא, זה שם למעלה, טויבא זאת הגדולה, ובנימין יענקב זה הקטן שם בצד".
"איזה מין שמות זה?" שאלתי אותה, "זה לא שמות של יונים".
"נכון", היא אמרה, והפנים שלה פתאום הפכו לקפואות, היא התחילה לעשות כל מיני דברים, לקחה את הכלי של המים ושפכה אותו, ניקתה אותו במטלית עד שהוא נצץ, והחזירה אותו לתוך השובך.
לא העזתי לשאול על שם מי הם קרואים, אבל פעם תפסתי את ביילא דבוירה יושבת על כיסא נדנדה, מחזיקה את שלושת היונים הלבנות ושרה להן שיר ערש ביידיש, המשכתי להציץ דרך הווילון וראיתי איך היא מנשקת את היונה הלבנה הגדולה טויבא, ואחר כך את שמעלקא, ורק בסוף נשיקה ארוכה לבנימין יענקב, ובדיוק באמצע נכנס שמוטקין לחדר, והיא נבהלה מאוד, וצעקה משהו בפולנית, ושמוטניק הסתובב ויצא מהחדר בלי להגיד מילה.
ואז ביילא דבוירה התחילה לבכות כל כך, והעינים שלה הפכו למפל של דמעות, וכל כולה היתה עליבות גדולה, ובקול דק היא ייללה בקול גבוה, כמעט מלאכותי, וזה היה הרגע לסגור את הווילון וללכת עם הסל של היונים הביתה.
כל מיני נשמות עלובות וקלושות הסתובבו בחצר של שמוטניק, איש דק עם קסקט, עור כמט שקוף, מבט מבוהל בעינים ופיסת לחם להאכיל את היונים בידים הכחושות שלו, תמיד בשרוולים ארוכים, תמיד במעיל, ותמיד שותק.
שפרה שהיתה די זקנה, ודי נוירוטית, שהיתה אוכלת ארוחת צהרים אצל שמוטניק, ושמוטניק היה מביא לה כמה גרושים ושולח אותה הביתה שתביא גם אוכל לבעלה הנכה.
ובשתיים וחצי בדיוק היה שמוטניק לובש את החליפת שלושת רבעי האפורה שלו, שם את הקסקט על הראש וצועד לעבר האולם, ובסל הסגול שלו שכנו זוג יונים צלויות, מקושטות בחוט אדום מקבר רחל, מונחות על צלחת חרסינה יפה, וממולאות באורז וצימוקים וכל מטעמים שביילא דבוירה דחפה לתוכם.
הוא היה נכנס, מדליק את הונטילטורים הכחולים החדישים שהיו תלויים על התקרה, והם היו מתעוררים לחיים בגניחה קלה.
"תראה" הוא היה מדבר עם שרשבסקי הפויקער, "כשאנחנו היינו צעירים לא היו כאלה ונטילטורים, ואני לא מבין איך הסתדרנו בלי זה".
"אתם הייתם בפולניה", היה אומר לו שרשבסקי, ושמוטניק היה מסכים ומתחיל לעבוד.
ליד הדלת היה מטמון ששמוטניק הראה לי פעם אחת, ושם מתחת לקרטון גדול, היו מונחים האבטיחים של הקיץ, שהערבי של הומינר מהשוק היה מביא לו עם האופנים ומשאיר לו ליד הדלת, ומתחת לזה היו כל מיני פירות וירקות.
"שפע גדול יש אצלנו", היה שמוטניק מתפאר, "בבנויס לא תראה כזה אבטיחים, לכל היותר יפתחו שם איזה קארטופעל קוגעל, אצלנו זה לוקסוס, הומינר שומר לי את האבטיחים הכי טובים מהבוקר, וגם משלמים על זה כהוגן, ועכשיו תעזור לי לסחוב את האבטיחים למטבח".
ולאט לאט היו מגיעים הסבים לאולם, יושבים על כיסא מעץ וקוראים קפיטל תהילים, ואחר כך היו מגיעים כל המשפחה של הכלה, ופעם אחת הייתי בשעה שהגיעה הכלה, והביאו צלם מקצועי, וכל המשפחה נעמדו סביב הכלה, והצלם העמיד שם מצלמה וצילם אותם איזה כמה תמונות טובות, וכל השכונה עמדו שם והציצו על הצלם, אבל שמוטניק היה עצבני על זה, ורטן על זה שמעכשיו אם כל אחד יביא צלם, ויעשו תמונות, זה יקח הרבה זמן, ויאלץ אותו להגיע מוקדם יותר לאולם, ואולי יקח יותר חשמל על הונטילטורים.
אבל ביילא דבוירה עשתה לזה סוף. מי שרוצה צילומים שיעשה בבית שלו, ומה פתאום מכניסים פה את כל הדברים המודרנים לתוך מאה שערים. ושרשבסקי ששמע אותה הזכיר לה שבפולניה היו מביאים צלם לכל חתונה, וביילא דבוירה התעצבנה ואמרה שהוא מדבר שטויות, ובפולניה בכלל זה היו גויים, וזה בכלל לא דומה, ומי שלא היה בפולניה, שלא ידבר בכלל על דברים שהוא לא מבין.
ושרשבסקי היה שותק וממשיך לנקות את המקל תופים שלו, ומותח את העור של הסנר, ופעם אחת אחרי התקפה של ביילא דבוירה הוא אמר בשקט שגם מי שלא עבר את פרעות תרפ"ט שלא ידבר על דברים שהוא לא מבין, אבל הוא לא העיז לומר את זה לביילא דבוירה.
אבל לא היה עובר זמן רב עד שהרב היה מגיע בסערה לאולם, מדליקים את הנרות ומתחילים לצעוד לעבר החצר, שם ארבעה בחורים חסונים היו פותחים את החופה המיוחדת שנתרמה לעילוי נשמת הנספים בשואה, ומיד לאחר מכן היו נכנסים לחדר ייחוד הנקי והמצוחצח, שביילא דבוירה הקפידה לנקות כל יום בעצמה.
שתי יונים היו ממתינות לזוג על השולחן, נתונות בצלחת חרסינה, חוט אדום מקבר רחל על הצוואר שלהם, וקנקן מיץ וסיפולוקס עם סודה. והחתן כלה היו נוטלים ידים, ואוכלים מהקוויליטש ששברו להם מעל הראש, ואז היו טועמים מהיונים, והרבה סגולות היו בהם, וגם ברכות שביילא דבוירה בירכה עליהם.
ושרשבסקי היה קצר רוח, ועד שהחתן והכלה לא יצאו מחדר הייחוד הוא היה שומר על התופים מהילדים המופרעים שמנסים לגעת סתם בלי רשות, שתי מקלות תופים ביד מאחורי הגב, וביד השניה סיגריה בוערת בלי פילטר, אחוזה בשתי אצבעות כוויות וצהובות, והוא מרכל על כל העולם.
כמה בחורים צעירים מתפארת בחורים היו מתקבצים מסביבו, שואלים אותו שאלות על התופים, ומספקים לו המון תשומת לב ונושאי שיחה.
וברגע שחלון הקטן נראו פניה של ביילא דבוירה, אות וסימן הוא שהחתן והכלה יוצאים מחדר הייחוד, ושרשבסקי היה מכה בתופים, וכל הקהל היה רוקד קדימה ואחורה בשורות, "סימן טוב ומזל טוב יהיה לנו ולכל ישראל, אמן", ואז מרימים את החתן על הכתפיים, וכולם שרים "דוד מלך ישראל, חי וקים!"
ואחר כך "שאו שערים ראשיכם, והנשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד", וכל הילדים היו מחכים בצד, וכששרשבסקי היה מתחיל לשיר "עוד ישמע", כל הילדים היו עושים רכבת ארוכה ורצים בין החתן והרוקדים, ושמחה של צחוק של מצווה היתה מתפשטת באולמי שמוטניק, ושמוטניק בעצמו היה רוקד עם הסינר, ולפעמים כשהיה ממש עליז, היה שולף בקבוק של שליבוביץ מהמרתף של האולם, ומוזג ממש טיפה לכל אחד, בכוסיות קטנות מזכוכית.
"לחיים", היה אומר לכל אחד שקיבל, אבל הוא היה שותה ישר מהבקבוק ולאף אחד זה לא הפריע, כולם עמדו בתור וקיבלו את הטיפת שליבוביץ לתוך הכוסית, אמרו לחיים ושתו.
וכששמוטניק שותה, הוא משתכר, נופל על הרצפה, מדבר הרבה שטויות. ביילא דבוירה היתה עומדת בחלון, מזהירה אותו במבט קשוח שלא יעיז להשתכר.
יום אחד הוא באמת השתכר, זה היה כשפרצה שריפה בשובך, וכל היונים נשרפו, גם הלבנות. וביילא דבוירה ברחה לאיזה חצי יום לסוף סנהדריה, ורצה למקום שבו היה שטח ההפקר ועדיין לא היה נקי ממוקשים, ואחרי שכמעט מתה היא חזרה הביתה מפורקת לרסיסים.
ושמוטניק קנה אז יונים לחתונה מליבוביץ, ויצא להדליק את הוונטילטורים, ובתוך החתונה הוא לא ידע מה שלומה של ביילא דבוירה, והאם היא תשתקם, אבל אז שרשבסקי היכה בתוף, וכולם שרו "סימן טוב ומזל טוב", ושמוטניק יצא מהמטבח וראה את הפנים שלה בחלון של ביילא דבוירה.
ואז הוא הוציא את השליבוביץ הכי טוב שהוא מצא בשוק מחנה יהודה, שליבוביץ בלי הכשר, אבל ידוע שאפשר לסמוך עליו. מזג לכולם הרבה לחיים, ואת מה שנשאר שתה בלגימות גדולות.
ולשמוטניק אין אמצע, הוא או שפוי או שיכור. בין רגע הוא עלה על השולחן והתחיל לספר את סיפור החיים שלו, על לומז'ה, על נאצ'ק הסדיסט שנשך אותו בכיתה א', על הריח של השטרויזעל על האפל שטרודל, על מיידאנק וסוביבור, על היער של לונצק והפרטיזנים השיכורים, על המעגל שבו העמידו את הילדים הקטנים, על הבור האפל שנשאר לנצח בלב, על האדמה התחוחה שהוא ערם על קבר האחים, על השנאה העצומה לכל פולני או גרמני, ועל הילדים עצמם, לא סיפר.
ביילא דבוירה עמדה בחלון, דומעת ורוטטת מבכי כמו אז כשהצצתי דרך הוילון, כשהחזיקה את היונים עם שמות הילדים, ביילא דבוירה התרסקה כאן ליד החלון, קרסה על הרצפה וכמו התעלפה, מלצרים חסונים ממוסררה הרימו אותה והושיבו על הכיסא מנהלים של שמוטניק, ופרלשטיין השפריץ לה מים על הפנים.
ואז הלכתי הביתה, ויום אחרי זה זרקו אותנו מהדירה, כי היינו חייבים כסף למשכיר. כעסתי על אבא שלא שילם בזמן, והוא סתם מסבך את עצמו, כשאני אהיה גדול בחיים לא אהיה בחובות, בחיים לא יזרקו אותי מהדירה, כך הבטחתי לעצמי.
כיום אני יודע שלא עמדתי בהבטחתי, כי כבר הספיקו לזרוק אותי מהדירה, עברתי כמה דירות, ועיין חייב כסף לכל אדם שנתקלתי בו.
כשאני הולך ברחוב אני כבר לא רואה אנשים, רק מספרים, כבר שנים שלא הלכתי בקו ישר בצד אחד של הכביש, תמיד יהיה איזה בעל חוב שיגיע ממולי.
אני הולך בזיגזג, גורם לתאונות דרכים, כשהייתי בבני ברק ראיתי שכולם הולכים ככה, על הכביש, מעניין אם גם הם עושים את זה בגלל שהם בחובות.
רק כשהייתי בישיבה, פעם אחת קיבלתי טלפון מאבא, "שמוטניק נדרס", הוא סיפר לי, "כמו חתולה".
הוא לא הסתפק בתיאור הכללי, הוא גם פירט: "הוא נפל בבר אילן, ועלה עליו אוטובוס", הוא פרס את המילים כמו שהן על השולחן, מילים מדממות שעושות לא נעים בבטן. "נדרס כמו חתולה".
לא הלכתי להלוויה, לא יכול עם הלוויות, אני אלרגי למוות, שונא לנחם אבלים, מפחד מיתומים, מתרחק מאלמנות, מתעב קברים.
אבל עכשיו כשאני הולך בקצה הצפוני של מאה שערים, ובעוד פניה אחת אני אראה את אולמי שמוטניק המפוארים ניצבים לנגד עיני, כשלוחות עץ מכסים את החלונות, ושלט מתקלף מודיע על סגירת האולם ביז' בתמוז תשס"ג, בדיוק לפני חמש עשרה שנה.
ומול עיני שני פועלים שוברים את הלוחות שעל החלונות, פותחים את דלתות הזכוכית של האולם, ואני נכנס לתוך מוזיאון.
הונטילטורים הישנים הכחולים עדיין על התקרה, הערבים הדליקו אותם, אבל כל היתר השתנה, הקירות נצבעו באפור קודר, ורק פנסים קטנים האירו את המוצגים שעל הקירות, ציורים בפחם, ענקיים ומלאי סערה עיטרו את הקירות, ונעל של ילדה ניצבה על עמוד גבס באמצע האולם, מוארת בזרקור בודד.
"יד ושם וגלעד לקהילת ניז'נריק בפולניה
לשלושת ילדי הי"ד
טויבא, שמואל, ובנימין יעקב
השם ינקום דמם"
בקצה האולם עמד החלון ההוא, החלון של ביילא דבוירה, ריק ושחור, והחברה קדישא נכנסו עם המיטה, והניחו אותה על במה מיוחדת שהיתה בנויה במקום, זה היה מזעזע לפגוש אחרי כל כך הרבה שנים את ביילא דבוירה, ואי אפשר לומר לה כלום, אי אפשר לדבר איתה.
מסביב למיטה התאספו אנשים רבים שהכירו אותה מהיונים ומהחתונות, ילדים לא היו לה, הם נקברו ביער של לונצק. בצוואה שלה היא כתבה שהיא רוצה שהלוויה שלה תצא מהאולם, ומצווה לקיים דברי המת, אז הסכימו להוציא את הלוויה מכאן, מהמוזיאון הסודי שחוץ מאנשים בודדים איש לא ידע על קיומו.
פתאום נדלק האור בחלון של ביילא דבוירה, ומתוך החלון נשקפו פניו הקשישות של שרשבסקי הפויקער, הפעם מהצד הלא נכון של החלון. וכשהוא הציץ בחלון וראה את המיטה של מרת ביילא דבוירה שמוטניק עליה השלום מונחת במקום שבו היה יושב ומתופף, עיניו הקשישות דמעו, ובידים רועדות הוא כיסה את עיניו והתיפח לתוך הקפוטה החגיגית שלבש לשמחת אירוסי נכדו.
זה היה הרגע שבו שלפתי את המצלמה וצילמתי, את היד הזאת שמכסה עולם שלם שנגדע בזה הרגע, לא אשכח לעולם.
