סיפור החיים מאחורה.

[anotherית]

החיים שמאחורה.

השראה:
אנחנו חיים את הקורונה, ונושמים אותו. מי בצחוק, ומי במוות, רח"ל.
והחיים האמיתיים ממשיכים כרגיל.
כלא כלום.

כתבתי שלושה קטעים,
קצרים.
על החיים שהמשיכו תוך כדי הקורונה,
וכנראה, קשים יותר בעקבותיה, כמשא עודף.
אשמח לחוות דעת.

 

[anotherית]

היא שכבה במחלקה.
רק רוצה לחזור הביתה.
לא יודע מה היא עושה שם, במחלקה הזו, היא לא קשורה לשם.
אפילו לראות אותו לא נתנו לה, כלום.
לקחו אותו מיד, כאילו הוא מעולם לא היה.
אבל הוא היה.
היה. אי אפשר להכחיש.
והיא נתנה לו. את כל כוחה, היא נתנה.
ובכל כוחה.
הוא היה התקוות שלה, התפילות, אל הנער הזה.
ולמה אני עדיין פה, היא שואלת, אבל אף אחד לא שומע.
היא חלשה, כמו כל יולדת.
בוכה, כמו כל יולדת.
אבל כל כך לבד. בשונה מהן.
אפילו הוא לא מבין אותה,
עצוב וכואב. הוא אומר. אבל יהיה עוד, בעזרת השם.
כבר שלושה ימים היא מסתובבת בידיעה הזו.
אין דופק. אין. מצלצלות המילים של הרופא באוזניה. לא יוצאות משם.
אין. דופק.
חיכו ללידה טבעית. וזה הגיע, מצא אותה קרעים קרעים.
הוא לא בכה, היא בכתה.
שלושה ימים היא גם הייתה שם.
במחלקת יולדות,
עד שחזרה הביתה.
בידיים ריקות.

 

[anotherית]

שתיים בלילה.
היא פוסעת שלוש פסיעות קדימה. וסוגרת בעדינות את הסידור, מקרבת אותו אל פניה.
היא מריחה את העור חזק חזק, מצמידה את הכריכה לפנים, ונושפת בקול. משתנקת.
מעולם לא הפסיקה לבכות.
מהשם שפתי תפתח, ועד ראה בעונינו.
והיא בוכה ובוכה.
לבד.
כל בני הבית ישנים, האחים והאחיות, ההורים שלה. והיא מקוה שהיא לא מעירה אף אחד,
מקוה שאף אחד לא צופה בעוניה.
ולא מסוגלת להירגע.
מעיפה מבט אל הפלאפון שלה.
הוא יושב שם, דומם.
כמה ימים שאף אחד לא התקשר, החברות שלה נשואות כולם.
חלקם כבר עם שלושה ילדים.
נלחמות כל אחת את המלחמה הפרטית שלה. וכל אחת במערכה שלה.
אבל כל כך שונה מעולמה. כל כך רחוק.
לכולן לא קל.
אבל לה כל כך קשה.
וכל כך לבד.

 

[anotherית]

הוא חוגג ליל הסדר לבד, היא אומרת לו, ומנתקת את הטלפון.
הוא מרים אליה עינים כאובות.
הוא לא רוצה ללכת לאף אחד, ולא להגיע לכאן. הוא נשאר בדירה עם שתי חברים.
הוא ביקש שאני אשלח לו הגדה וגביע, ואם אפשר גם אוכל. מצות הוא קנה לעצמו, אני אשלח אליו את הקערה אם כל מה שצריך.
ובכלל, זה לא נראה לי כל כך גרוע. שם האחריות תהיה עליו, החברים שלו לא נראה לי דתיים בכלל. אז הוא יצטרך לקחת את העניינים לידיים. ויש בזה גם מעלות. היא מסבירה לו.
אבל הוא לא שומע.
רואה בזכרונו טיול רחוק. של זוג ותינוק קטן. בכור. מסתכלים להנאתם על מפל הבניאס.

הוא החזיק את בכורו על כתפיו, צמוד לגדר, נהנה ממשב הרוח.
כשפתאום העיף בנו את השעון שעל ידו. אל קצה משטח העץ שעליו עמדו. כמילימטר לפני המים.
הוא התכופף במהירות בלי לחשוב להרים את השעון, ובחוסר אחריות כמעט שומט את יקירו לתוך המים.
אישתו זעקה.
והוא, במהירות, תפס את כתפו הימנית של בנו, והציל אותו מנפילה.
על מה אתה חושב? שאלה אותו אישתו, מנערת אותו מהזכרונות.
הוא דומע.
שום דבר, על ירבעם בן נבט.
והנער איננו איתי.

 

[ביזנסטורי - אילה]

החיים שהמשיכו תוך כדי?
שנעצרו.
הלוואי וימשיכו.
בטוב.

את נוגעת מאד.

 

[7שבע7]

סיפורים נוגעים וקורעי-לב, כולם. הכתיבה שלך שירית ונוגעת, העלילות נפרשות לעין במילים ספורות.
מעניין - אולי אפשר להכניס גם סיפור עם מעט הומור לסדרה? (אין לי זכות באמת להציע, כי גם אני נגועה בנטייה לכתיבה עצובה...)

 

[anotherית]

סיפורים נוגעים וקורעי-לב, כולם. הכתיבה שלך שירית ונוגעת, העלילות נפרשות לעין במילים ספורות.
מעניין - אולי אפשר להכניס גם סיפור עם מעט הומור לסדרה? (אין לי זכות באמת להציע, כי גם אני נגועה בנטייה לכתיבה עצובה...)

סורי, הומור זה שוק של טובים ממני...

את נוגעת מאד.

תודה.

 

[כנפיים]

כל כך יפה!!

סיפורים נוגעים וקורעי-לב, כולם. הכתיבה שלך שירית ונוגעת, העלילות נפרשות לעין במילים ספורות

לגמרי.
משהו בקטנה-
השימוש בהרבה "הוא" קצת מבלבל. גם בקטע הראשון וגם בשלישי. איזכור כזה חייב להיות שייך לאחרון שהוזכר, ופה זה לא תמיד, ולכן מפריע. לדוג'-

כשפתאום העיף בנו את השעון שעל ידו.

מעניין לשמוע מה דעת המומחים כאן, איך להסתדר עם זה, ואולי זה כן עובר ורק לי מפריע.

הסיפורים יפהפיים ואני מאד אוהבת את חוסר הפירוט של התפאורה.

 

[7שבע7]

מעניין לשמוע מה דעת המומחים כאן, איך להסתדר עם זה, ואולי זה כן עובר ורק לי מפריע.

אני חושבת שזה נובע מכך שאין שמות לדמויות (וזה בכוונה, הרי). אישית לא הפריע לי.

 

[anotherית]

משהו בקטנה-
השימוש בהרבה "הוא" קצת מבלבל. גם בקטע הראשון וגם בשלישי. איזכור כזה חייב להיות שייך לאחרון שהוזכר, ופה זה לא תמיד, ולכן מפריע. לדוג'-

מעניין לשמוע מה דעת המומחים כאן, איך להסתדר עם זה, ואולי זה כן עובר ורק לי מפריע.

אני חושבת שזה נובע מכך שאין שמות לדמויות (וזה בכוונה, הרי). אישית לא הפריע לי.

האמת, שאני מסכימה עם @כנפיים ,
הרגשתי את זה אתוך כדי כתיבה, זה היה גרוע יותר, ושיפרתי קצת.
קצת הסתבכתי,
מהסיבה, שלא רציתי לתת עוד פרטים.

 

[מ. י. פרצמן]

כתיבה נוגעת ומדהימה.
אהבתי את המונולוג השקט הזה. הנקודות התכופות קצת הכבידו עליו, אבל בהחלט נתנו לו את הנימה הנוגה הרצויה.

השימוש בהרבה "הוא" קצת מבלבל. גם בקטע הראשון וגם בשלישי. איזכור כזה חייב להיות שייך לאחרון שהוזכר, ופה זה לא תמיד, ולכן מפריע.

מסכימה איתך לגבי הבלבול בשימוש במילה 'הוא'.
אבל זה לא מכיוון שלא הוזכר מיהו ה'הוא',
אלא כי היו כאן שני 'הוא'.

השימוש במילה הוא, במקום קריאה לאובייקט בשם, מגיע בתור אלמנט אמנותי וייחודי מאוד בקטעים מהסוג שכתבת. השימוש באלמנט הוא בא להכניס את האובייקט למעטה מסתוריות כלשהי. 'אנחנו לא אומרים את השם בצורה בוטה, אנחנו נותנים לך להבין לבד על מי מדברים'. זה מוסיף הילה של קסם.
מה שחשוב לזכור כשנוקטים באלמנט האמנותי הזה, הוא הזהירות במיקוד. יש לייחד את המסתוריות לאובייקט אחד מסתורי. לא לשניים. זאת כדי לא ליצור בלבול, וכן כדי להצדיק את השימוש באלמנט המסתורי הלזה.
עלינו לחשוב: למי אנחנו רוצים לתת מסתוריות? את שמו של מי אנחנו רוצים להימנע מלהזכיר?

זאת הטעות שהייתה בקטעים הללו. היו כאן שני הוא.

בקטע הראשון - 'הוא' יכול היה להיות גם הבעל וגם העובר.

אבל הוא היה.

- מדבר על העובר,

אפילו הוא לא מבין אותה,

- מדבר על הבעל.

בקטע השלישי - 'הוא' יכול היה להיות גם הבן וגם האב.

הוא מרים אליה עינים כאובות.

- מדבר על הבעל,

הוא לא רוצה ללכת לאף אחד, ולא להגיע לכאן. הוא נשאר בדירה עם שתי חברים.

- מדבר על הבן.

שימוש נכון באלמנט היה מיקוד האלמנט לאובייקט הרצוי:
מיהו האובייקט הרצוי?
בקטע הראשון - אין בעיה להזכיר את עצם היות בעלה, הוא לא דמות טעונה רגשית בסיפור.
לעומת זאת כינוי של העובר בשם הוא - מוסיף לו הילה של מסתוריות, מטען רגשי נוגע ללב.
כך בקטע השני, גם כאן המסתוריות היא בבן ולא באב:
הבן נושא את המטען הרגשי של הקטע, ולכן הוא יזכה בכינוי הוא.