פרק א
א. ישבתי עם הזקן כמה פעמים בחודשים האחרונים, מידי פעם קפצתי לעזור לו, היה ברור שהוא לא מעוניין בעזרה, מצידי לא שאלתי אותו, פשוט עזרתי.
פרצופו היה מוכר לי, אני מתגורר בשכונה למעלה מעשר שנים, כך שהאנשים מוכרים לי, אבל לא דיברתי איתו או משהו כזה. היכרות אישית עשינו רק במכולת השכונתית, לפני כחצי שנה.
ניגשתי לקופאי, עם שתי חלב שלוש לחם ושאר הרשימה, ואני רואה אותו מנסה להסביר לקופאי שיוריד את הכיכר השניה מהחשבון, שילוב של מבטא יידישאי כבד, עילגות בשפת העברית וגיל מתקדם, לא איפשרו לקופאי להבין מה הוא רוצה, בפרט שתנועות ידיו הרועדות היו גמלוניות למדיי. אני כדובר יידיש מבית אבא, הבנתי אותו והסברתי אותו, הוא הסתכל עליי בהכרת טובה, הצליח בקושי לאחוז את שתי השקיות ביד אחת, מקל בידו השניה, ויצא באיטיות מהחנות.
הרגשתי לא נעים, אדם מבוגר כך נשרך עם שקיותיו, בקושי הניכר לעין, וניגשתי להציע לו עזרה ולהקפיץ אותו ברכב לביתו. ניכר לעין שהוא נפגע מההצעה, תוך מלמול נישט נישט, עזבתי אותו לנפשו, נכנסתי לרכבי, התיישבתי, ועקבתי אחריו במבטי.
משהו לא היה נראה לי תקין בו, הוא פסע לכיוון הכביש, ושם, בירידה הקטנה מהמדרכה הוא מעד, רצתי אליו, הרמתי אותו מהכביש, לא קרה לו כלום, אבל הוא כבר לא סירב בשנית לכך שאסחוב במקומו את השקיות, ליוויתי אותו לביתו, קונה ראשונה כמאתיים מטרים מהמכולת, הושבתי אותו על כיסא בסלון, מזגתי לו מים, והתיישבתי לידו.
הוא שתק, וכפי שלמדתי בחודשים הבאים, הוא תמיד שתק, רק היו גוונים בשתיקתו, הייתה שתיקה שביקשה שאשתוק, הייתה שתיקה שביקשה שאדבר, הייתה שתיקה שהגיע הזמן ללכת, היו הרבה שתיקות, לפעמים השתיקות היו כדי לתת לך זמן לבכות, ולפעמים כדי לחייך.
ב.
בימים הבאים הקפדתי לבקר אותו מידי ערב, הייתי דופק, הוא היה אומר פתוח, ונכנסתי, הדלת מעולם לא הייתה נעולה, בביתו לא היו דברי ערך, גם לא כלי כסף, הייתי נכנס, מתיישב מולו על הספה, והיינו שותקים יחד, בתחילה עוד שאלתי אותו אם ללכת לקנות לו לחם חלב ומוצרי מכולת, הוא סירב, אבל בהמשך כבר לא שאלתי, ירדתי כל יום למכולת, ובכל ערב סידרתי לו את המוצרים במקרר.
אינני זוכר פעם אחת בחודשים הללו שהצעתי לו עזרה והוא הסכים, תמיד סירב, גם כשהוא שכב במיטת בית החולים מחובר לאינפוזיה, והצעתי לו שאצמיד לשפתיו כוס מים, הוא סירב, הדרך היחידה הייתה פשוט לעשות, אם הצמדתי לו את הכוס לשפתיים הוא שתה, אבל אם שאלתי אותו, היה מסרב ונשאר צמא.
עם הזמן הצלחתי לדובב אותו, הוא לא זקן כפי שחשבתי, אלא הרבה יותר זקן, בריא יחסית לגילו, ונראה כבן שמונים וחמש, בפועל היה בן מאה ושתיים, הוא זכר הרבה דברים, את הטיהורים של סטלין, את עלייתו לשלטון של היטלר, את פרוץ המשבר הכלכלי של 1929, סך הכל היה לו זיכרון טוב, בוודאי ביחס למילים המועטות שהיה ניתן לשמוע מפיו.
הסתקרנתי מאוד למצבו, אדם בודד, ללא משפחה, בגיל כל כך מתקדם, גר לבדו, ללא קשרים חברתיים כל שהם, התעניינתי בבית הכנסת בו התפלל, בית כנסת מנומנם, עם דיירים וותיקים של השכונה, הגבאי רק ידע להגיד לי שהוא עולה לתורה בשם חיים דוד ב"ר צבי הירש, מעבר לזה, הסביר לי הגבאי, לא ידוע להם עליו כלום, הוא גר בשכונה כשלושים שנה, ומעולם לא אירח אדם בביתו, גם לא סיפר על עצמו, לעיתים נדירות הגיע לשמחות של מתפללי בית הכנסת.
ניסיתי להבין כיצד הוא מעביר את היום, ממכתבים שקיבל היה ברור כי הוא מתפרנס מפנסיה של עובד רבנות, לאחר פטירתו הבנתי שהיה משמש כעד לגיטין, תפקיד שלא דרש ממנו לדבר, אלא רק לשרבט את חתימתו, בדרך כלל היה מונחת גמרא על שולחנו, ניתן היה לראות כי הגמרות מאוד משומשות, גם הרבה ספרי מדע כללי היו בביתו, עם דגש לספרות פיזיקה, וכן עיתונים, ובמהלך שעות היום, היה לומד, ומידי פעם קורא בספרי מדע, עיתונים, ויוצא להליכה קלה פעמיים ביום.
א. ישבתי עם הזקן כמה פעמים בחודשים האחרונים, מידי פעם קפצתי לעזור לו, היה ברור שהוא לא מעוניין בעזרה, מצידי לא שאלתי אותו, פשוט עזרתי.
פרצופו היה מוכר לי, אני מתגורר בשכונה למעלה מעשר שנים, כך שהאנשים מוכרים לי, אבל לא דיברתי איתו או משהו כזה. היכרות אישית עשינו רק במכולת השכונתית, לפני כחצי שנה.
ניגשתי לקופאי, עם שתי חלב שלוש לחם ושאר הרשימה, ואני רואה אותו מנסה להסביר לקופאי שיוריד את הכיכר השניה מהחשבון, שילוב של מבטא יידישאי כבד, עילגות בשפת העברית וגיל מתקדם, לא איפשרו לקופאי להבין מה הוא רוצה, בפרט שתנועות ידיו הרועדות היו גמלוניות למדיי. אני כדובר יידיש מבית אבא, הבנתי אותו והסברתי אותו, הוא הסתכל עליי בהכרת טובה, הצליח בקושי לאחוז את שתי השקיות ביד אחת, מקל בידו השניה, ויצא באיטיות מהחנות.
הרגשתי לא נעים, אדם מבוגר כך נשרך עם שקיותיו, בקושי הניכר לעין, וניגשתי להציע לו עזרה ולהקפיץ אותו ברכב לביתו. ניכר לעין שהוא נפגע מההצעה, תוך מלמול נישט נישט, עזבתי אותו לנפשו, נכנסתי לרכבי, התיישבתי, ועקבתי אחריו במבטי.
משהו לא היה נראה לי תקין בו, הוא פסע לכיוון הכביש, ושם, בירידה הקטנה מהמדרכה הוא מעד, רצתי אליו, הרמתי אותו מהכביש, לא קרה לו כלום, אבל הוא כבר לא סירב בשנית לכך שאסחוב במקומו את השקיות, ליוויתי אותו לביתו, קונה ראשונה כמאתיים מטרים מהמכולת, הושבתי אותו על כיסא בסלון, מזגתי לו מים, והתיישבתי לידו.
הוא שתק, וכפי שלמדתי בחודשים הבאים, הוא תמיד שתק, רק היו גוונים בשתיקתו, הייתה שתיקה שביקשה שאשתוק, הייתה שתיקה שביקשה שאדבר, הייתה שתיקה שהגיע הזמן ללכת, היו הרבה שתיקות, לפעמים השתיקות היו כדי לתת לך זמן לבכות, ולפעמים כדי לחייך.
ב.
בימים הבאים הקפדתי לבקר אותו מידי ערב, הייתי דופק, הוא היה אומר פתוח, ונכנסתי, הדלת מעולם לא הייתה נעולה, בביתו לא היו דברי ערך, גם לא כלי כסף, הייתי נכנס, מתיישב מולו על הספה, והיינו שותקים יחד, בתחילה עוד שאלתי אותו אם ללכת לקנות לו לחם חלב ומוצרי מכולת, הוא סירב, אבל בהמשך כבר לא שאלתי, ירדתי כל יום למכולת, ובכל ערב סידרתי לו את המוצרים במקרר.
אינני זוכר פעם אחת בחודשים הללו שהצעתי לו עזרה והוא הסכים, תמיד סירב, גם כשהוא שכב במיטת בית החולים מחובר לאינפוזיה, והצעתי לו שאצמיד לשפתיו כוס מים, הוא סירב, הדרך היחידה הייתה פשוט לעשות, אם הצמדתי לו את הכוס לשפתיים הוא שתה, אבל אם שאלתי אותו, היה מסרב ונשאר צמא.
עם הזמן הצלחתי לדובב אותו, הוא לא זקן כפי שחשבתי, אלא הרבה יותר זקן, בריא יחסית לגילו, ונראה כבן שמונים וחמש, בפועל היה בן מאה ושתיים, הוא זכר הרבה דברים, את הטיהורים של סטלין, את עלייתו לשלטון של היטלר, את פרוץ המשבר הכלכלי של 1929, סך הכל היה לו זיכרון טוב, בוודאי ביחס למילים המועטות שהיה ניתן לשמוע מפיו.
הסתקרנתי מאוד למצבו, אדם בודד, ללא משפחה, בגיל כל כך מתקדם, גר לבדו, ללא קשרים חברתיים כל שהם, התעניינתי בבית הכנסת בו התפלל, בית כנסת מנומנם, עם דיירים וותיקים של השכונה, הגבאי רק ידע להגיד לי שהוא עולה לתורה בשם חיים דוד ב"ר צבי הירש, מעבר לזה, הסביר לי הגבאי, לא ידוע להם עליו כלום, הוא גר בשכונה כשלושים שנה, ומעולם לא אירח אדם בביתו, גם לא סיפר על עצמו, לעיתים נדירות הגיע לשמחות של מתפללי בית הכנסת.
ניסיתי להבין כיצד הוא מעביר את היום, ממכתבים שקיבל היה ברור כי הוא מתפרנס מפנסיה של עובד רבנות, לאחר פטירתו הבנתי שהיה משמש כעד לגיטין, תפקיד שלא דרש ממנו לדבר, אלא רק לשרבט את חתימתו, בדרך כלל היה מונחת גמרא על שולחנו, ניתן היה לראות כי הגמרות מאוד משומשות, גם הרבה ספרי מדע כללי היו בביתו, עם דגש לספרות פיזיקה, וכן עיתונים, ובמהלך שעות היום, היה לומד, ומידי פעם קורא בספרי מדע, עיתונים, ויוצא להליכה קלה פעמיים ביום.