הזקן ואני, סיפור

אלחנןדוד

משתמש רשום
פרק א

א. ישבתי עם הזקן כמה פעמים בחודשים האחרונים, מידי פעם קפצתי לעזור לו, היה ברור שהוא לא מעוניין בעזרה, מצידי לא שאלתי אותו, פשוט עזרתי.
פרצופו היה מוכר לי, אני מתגורר בשכונה למעלה מעשר שנים, כך שהאנשים מוכרים לי, אבל לא דיברתי איתו או משהו כזה. היכרות אישית עשינו רק במכולת השכונתית, לפני כחצי שנה.
ניגשתי לקופאי, עם שתי חלב שלוש לחם ושאר הרשימה, ואני רואה אותו מנסה להסביר לקופאי שיוריד את הכיכר השניה מהחשבון, שילוב של מבטא יידישאי כבד, עילגות בשפת העברית וגיל מתקדם, לא איפשרו לקופאי להבין מה הוא רוצה, בפרט שתנועות ידיו הרועדות היו גמלוניות למדיי. אני כדובר יידיש מבית אבא, הבנתי אותו והסברתי אותו, הוא הסתכל עליי בהכרת טובה, הצליח בקושי לאחוז את שתי השקיות ביד אחת, מקל בידו השניה, ויצא באיטיות מהחנות.

הרגשתי לא נעים, אדם מבוגר כך נשרך עם שקיותיו, בקושי הניכר לעין, וניגשתי להציע לו עזרה ולהקפיץ אותו ברכב לביתו. ניכר לעין שהוא נפגע מההצעה, תוך מלמול נישט נישט, עזבתי אותו לנפשו, נכנסתי לרכבי, התיישבתי, ועקבתי אחריו במבטי.
משהו לא היה נראה לי תקין בו, הוא פסע לכיוון הכביש, ושם, בירידה הקטנה מהמדרכה הוא מעד, רצתי אליו, הרמתי אותו מהכביש, לא קרה לו כלום, אבל הוא כבר לא סירב בשנית לכך שאסחוב במקומו את השקיות, ליוויתי אותו לביתו, קונה ראשונה כמאתיים מטרים מהמכולת, הושבתי אותו על כיסא בסלון, מזגתי לו מים, והתיישבתי לידו.

הוא שתק, וכפי שלמדתי בחודשים הבאים, הוא תמיד שתק, רק היו גוונים בשתיקתו, הייתה שתיקה שביקשה שאשתוק, הייתה שתיקה שביקשה שאדבר, הייתה שתיקה שהגיע הזמן ללכת, היו הרבה שתיקות, לפעמים השתיקות היו כדי לתת לך זמן לבכות, ולפעמים כדי לחייך.

ב.

בימים הבאים הקפדתי לבקר אותו מידי ערב, הייתי דופק, הוא היה אומר פתוח, ונכנסתי, הדלת מעולם לא הייתה נעולה, בביתו לא היו דברי ערך, גם לא כלי כסף, הייתי נכנס, מתיישב מולו על הספה, והיינו שותקים יחד, בתחילה עוד שאלתי אותו אם ללכת לקנות לו לחם חלב ומוצרי מכולת, הוא סירב, אבל בהמשך כבר לא שאלתי, ירדתי כל יום למכולת, ובכל ערב סידרתי לו את המוצרים במקרר.

אינני זוכר פעם אחת בחודשים הללו שהצעתי לו עזרה והוא הסכים, תמיד סירב, גם כשהוא שכב במיטת בית החולים מחובר לאינפוזיה, והצעתי לו שאצמיד לשפתיו כוס מים, הוא סירב, הדרך היחידה הייתה פשוט לעשות, אם הצמדתי לו את הכוס לשפתיים הוא שתה, אבל אם שאלתי אותו, היה מסרב ונשאר צמא.

עם הזמן הצלחתי לדובב אותו, הוא לא זקן כפי שחשבתי, אלא הרבה יותר זקן, בריא יחסית לגילו, ונראה כבן שמונים וחמש, בפועל היה בן מאה ושתיים, הוא זכר הרבה דברים, את הטיהורים של סטלין, את עלייתו לשלטון של היטלר, את פרוץ המשבר הכלכלי של 1929, סך הכל היה לו זיכרון טוב, בוודאי ביחס למילים המועטות שהיה ניתן לשמוע מפיו.

הסתקרנתי מאוד למצבו, אדם בודד, ללא משפחה, בגיל כל כך מתקדם, גר לבדו, ללא קשרים חברתיים כל שהם, התעניינתי בבית הכנסת בו התפלל, בית כנסת מנומנם, עם דיירים וותיקים של השכונה, הגבאי רק ידע להגיד לי שהוא עולה לתורה בשם חיים דוד ב"ר צבי הירש, מעבר לזה, הסביר לי הגבאי, לא ידוע להם עליו כלום, הוא גר בשכונה כשלושים שנה, ומעולם לא אירח אדם בביתו, גם לא סיפר על עצמו, לעיתים נדירות הגיע לשמחות של מתפללי בית הכנסת.

ניסיתי להבין כיצד הוא מעביר את היום, ממכתבים שקיבל היה ברור כי הוא מתפרנס מפנסיה של עובד רבנות, לאחר פטירתו הבנתי שהיה משמש כעד לגיטין, תפקיד שלא דרש ממנו לדבר, אלא רק לשרבט את חתימתו, בדרך כלל היה מונחת גמרא על שולחנו, ניתן היה לראות כי הגמרות מאוד משומשות, גם הרבה ספרי מדע כללי היו בביתו, עם דגש לספרות פיזיקה, וכן עיתונים, ובמהלך שעות היום, היה לומד, ומידי פעם קורא בספרי מדע, עיתונים, ויוצא להליכה קלה פעמיים ביום.
 

עדיאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מתחיל טוב.
ניחוח קסום, נוסטלגי ונפטליני של בתי סבא עתיקים מדיף מהטור הזה, ניחוח בהחלט מבטיח.
נשמע כמו סיפור טוב, מתחיל כמו סיפור טוב.

לביקורת, ממש מינורית, כדי לצאת ידי חובה...:
הרגשתי קצת 'אובר שתיקה'. כל הפרק מדבר, כמעט, רק על השתיקה. קצת מוגזם.
 

אפכא מסתברא

משתמש סופר מקצוען
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
מתחיל טוב.
ניחוח קסום, נוסטלגי ונפטליני של בתי סבא עתיקים מדיף מהטור הזה, ניחוח בהחלט מבטיח.
נשמע כמו סיפור טוב, מתחיל כמו סיפור טוב.

לביקורת, ממש מינורית, כדי לצאת ידי חובה...:
הרגשתי קצת 'אובר שתיקה'. כל הפרק מדבר, כמעט, רק על השתיקה. קצת מוגזם.
נראים לי דבריך הראשונים ולא הביקורת. השתיקה מוזכרת בדיוק במינון הנכון, לטעמי.
התחלה מבטיחה מאוד, מעוררת סקרנות.
הפסיקים הציקו לי - אם אין את נפשך ללמוד סימני פיסוק נוספים וכלליהם, כדאי שתמסור את החומר לטיפול אצל מי שמכיר אותם לפני שתפרסם בבמה מכובדת.
 

Tweenset

משתמש סופר מקצוען
מנהל קבוצה
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
צילום מקצועי
D I G I T A L
הקריאה זרמה לי והתוכן מרתק
נראה משהו מעניין. בשלב הזה אמור היה להגיע החלק ה"סיפורי" יותר, היכן שהכתיבה נקטעה
 

אלחנןדוד

משתמש רשום
אודה להשוואת הקוראים בין פרק זה לפרק הקודם
מה יותר טוב ומה פחות

פרק ב

א

לאחר כמה שבועות של שהיה במחיצתו ודאגה לצרכיו, הצלחתי באיטיות לדובב אותו מעט, ומתשובות לקוניות של כן ולא, התקדמתי לתשובות במשפטים קצרים.

כן, הוא ניצול שואה, אך לא, הוא לא היה במחנות, אישתו, גיטה, היא הייתה במחנות, היא ניצלה? כן, חיינו אחר כך שש שנים.
לא השתמשתי בעודף טאקט, ושאילתיו על ילדים, כן, היו ילדים, ומה איתם? שתיקה..

ראיתי שהוא מחבב אותי, ועל אף שעקרונית סירב לבקש עזרה, בכל אופן היה מרוצה מהעזרה שהגשתי לו ביוזמתי, מידי פעם הצטרפתי איתו ללימוד הגמרא, ולמרות שגם בלימוד היה שתקן, התברר לי כי ידיעותיו רחבות בהרבה מאלו שלי.

וכך חלפו להם ימים ושבועות, בהם הקפדתי להגיע מידי ערב.

את אחר הצהריים של י"ט תמוז אני זוכר בבהירות, חציתי את הכביש בשכונת מגוריי, כפי הנראה האוטובוס בתחנה חסם את שדה הראיה של הרכב הפוגע, נדרסתי קלות, מה שנקרא פצוע קל, ברוך ה' לא אירע לי משהו רציני, נקע ברגל וכמה תפרים בירך, בלילה שהיתי בבית החולים.

בבוקר, לאחר הארוחה, כשאני ממתין להודעת הרופאים אם אני משוחרר, ראיתי אותו, את הזקן, פוסע בכבדות, עם המקל, נכנס לחדרי, לוקח כיסא ומתיישב.

הייתי מופתע, חשבתי על המאמץ הלא אופייני בשבילו לברר עליי את כל המידע הזה, לברר את הטלפון בביתי, להתקשר, לשמוע היכן אני מאושפז ולבוא לבקר, הודיתי לו בחום על בואו, והוא פטר אותי בהינף יד.

ב

גם היום לא ברור לי למה, אני מניח שהסיטואציה של ישיבה בבית החולים, והחשש מהתאונה, הם אלו שגרמו לו לפתוח את פיו, הזקן התחיל לדבר, בקצרה אמנם, אבל דיבור של כמה דקות ברצף.

הוא נולד באלף תשע מאות וחמש עשרה, בוורשה, למשפחה חסידית רגילה, ללא השתייכות לחסידות מסויימת, תקופה למד בבית כנסת מקומי, אחר כך נעשה למזכיר בבית חרושת לטקסטיל, התחתן בשידוך בשלושים וחמש, היה בן עשרים, נולדו לו שני ילדים עד שנת שלושים ותשע, הוא עשה קפיצה על כמה שנים, ועבר לעלייתו לארץ בחמישים ושש, לאחר עלייתו התגורר בתל אביב, ולשכונה הירושלמי עבר רק בסוף שנות השמונים, העדיף סביבה חרדית יותר ועירונית פחות.

לאחר כמה דקות של דיבור וישיבה, התרומם ממקומו, ויצא ללא מילת פרידה או משהו דומה.

ג.

למחרת, מצוייד בקב 'יד שרה', ביקרתי אצלו שוב, והבחנתי שמשהו בו השתחרר, הוא עדיין שתק רוב הזמן, אבל היה ניתן לחלץ ממנו מידע, ואני, שהייתי אחוז סקרנות לגביו, לא וויתרתי על האפשרות.

שאלתי אותו היכן היה במהלך המלחמה, הזקן היסס, וסיפר שבתחילה נמלט ליערות בדרום פולין, ואחר כך להונגריה, שאלתי אותו על אשתו, ואמר שהייתה באחד ממחנות הנשים בגרמניה.

ניסיתי לשאול עוד כמה שאלות, וראיתי שהוא נסגר בפניי, לא וויתרתי, לחצתי עליו מעט יותר, פניו התערפלו מעט, ואז אמר, בתשעה באב אספר לך, זהו הזמן היחיד שבו אני מוכן להיזכר בימים ההם.
 

נריה מגן

משתמש מקצוען
הפרק השני מלא ביותר התרחשויות וממילא אמור להיות יותר מעניין, אבל לדעתי הראשון מוצלח בהרבה למרות שאני מסכים עם @עדיאל ועם @איפכא מסתברא בנוגע לביקורות הדי מינוריות שלהם.
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  8  פעמים

אתגר AI

רישום קווי - חורף • אתגר 22

לוח מודעות

למעלה