הנושאים החמים
הנושאים החמים
"נהג הוא לשיר מנגינות עריבות בלילות, למרחקים הן היו נשמעות ומצלצלות" רובי ניתק את האזניות בזעם והשליך אותן אל חלל החדר, הוא שנא את יאקוב, הבחור השרירי הזה מפזם שירים ודוהר על טרקטורון באיזה כפר ציורי ועוד מתלונן! ברצון הייתי מתחלף אתו, הרהר בעגמה.
הוא הביט בשעונו ונחרד, בעוד שעתיים ההופעה תתחיל, הקהל צעיר והציפיות גבוהות, עליו להיות במיטבו. אבל איך? השמחה שהיתה לסימן ההיכר שלו אבדה בסבך התהיות שאופפות אותו לאחרונה האם לזאת פילל כשרצה להיות זמר?
בדרך ניסה להתמתן ולהרגיע את החשש, השיתוק הידוע מבמות שהיה למנת חלקם של המוני אנשים שהכיר ופסח עליו מאז ומתמיד, החל מזדחל במעלה גבו כגוש שחור ולא מוכר, מאיים, חונק, מרתיע.
הוא פחד.
לבסוף עצר בצד הדרך ויצא מהרכב, האוויר הפתוח סייע לו להצטלל, אך המחשבות הלמו בראשו שוב ושוב, הוא יכל לקרוא אותן כמו ספר פתוח, הן הבזיקו מולו כאורות מצוקה, לא היו לו תשובות, אבל גם להקשיב לעצמך זה משהו, חשב ונכנס לתוך הרכב.
אור הלדים מהמסכים הענקיים שמאחוריו שטף את הבמה בצבעים מתחלפים, הנגנים היו עסוקים בכלים, רובי הביט סביבו בזעזוע, המוני עיניים נתלו בו בציפייה דרוכה, לפתע צץ לו הרעיון, הוא ידע שזה הימור אבל החליט שהוא קופץ למים.
כשאתה כועס אתה שובר דברים או צועק או מתפוצץ מבפנים, רובי צעק את נשמתו, שחרר את ים הזעם על חייו אל תוך המילים והמוזיקה, הוא התחלחל לראות את הקהל מתמוגג, אבל כבר לא היתה דרך חזרה, הוא ירה בצרורות את נפשו אל ההמונים והם הריעו לו בנפנופים ותשואות, היה זה מחול שדים.
הנגנים עברו לשירי נשמה, רובי הרגיש שהוא עלול להתפרק בכל רגע, בשיר הראשון הוא עוד החזיק אבל הקהל רצה עוד ורובי נתן, הוא בכה את עצמו אל המילים וההמון הגיב באקסטזה "אמרתי לך שהוא תותח" שמע לחשוש נערים מהשורה הראשונה, הוא חש כקרבן אדם בשבט קדום, את הטירוף הזה אני חייב לעצור מתי שהוא, הרהר תוך כדי ביצוע מקורי ל"שערי דמעות".
רגע לפני שירד מהבמה, הבחין רובי במבט מעריץ מכיוונו של נער צעיר נוטף טוהר ותום, מה לעזאזל הוא מביט בי כך? הוא התקרב אליו והנער נרתע לאחור במבוכה, בחורצ'יק, פנה אליו רובי בחיבה, נהנית? הנער הסמיק עד תנוכי אזניו והנהן במרץ, רובי חייך שוב ופנה לרכבו, הוא הביט לאחור וראה את חבריו של הנער עטים עליו בסקרנות וכבר הספיק להתחרט על שיצר במו ידיו את האומלל הבא.
הוא הביט בשעונו ונחרד, בעוד שעתיים ההופעה תתחיל, הקהל צעיר והציפיות גבוהות, עליו להיות במיטבו. אבל איך? השמחה שהיתה לסימן ההיכר שלו אבדה בסבך התהיות שאופפות אותו לאחרונה האם לזאת פילל כשרצה להיות זמר?
בדרך ניסה להתמתן ולהרגיע את החשש, השיתוק הידוע מבמות שהיה למנת חלקם של המוני אנשים שהכיר ופסח עליו מאז ומתמיד, החל מזדחל במעלה גבו כגוש שחור ולא מוכר, מאיים, חונק, מרתיע.
הוא פחד.
לבסוף עצר בצד הדרך ויצא מהרכב, האוויר הפתוח סייע לו להצטלל, אך המחשבות הלמו בראשו שוב ושוב, הוא יכל לקרוא אותן כמו ספר פתוח, הן הבזיקו מולו כאורות מצוקה, לא היו לו תשובות, אבל גם להקשיב לעצמך זה משהו, חשב ונכנס לתוך הרכב.
אור הלדים מהמסכים הענקיים שמאחוריו שטף את הבמה בצבעים מתחלפים, הנגנים היו עסוקים בכלים, רובי הביט סביבו בזעזוע, המוני עיניים נתלו בו בציפייה דרוכה, לפתע צץ לו הרעיון, הוא ידע שזה הימור אבל החליט שהוא קופץ למים.
כשאתה כועס אתה שובר דברים או צועק או מתפוצץ מבפנים, רובי צעק את נשמתו, שחרר את ים הזעם על חייו אל תוך המילים והמוזיקה, הוא התחלחל לראות את הקהל מתמוגג, אבל כבר לא היתה דרך חזרה, הוא ירה בצרורות את נפשו אל ההמונים והם הריעו לו בנפנופים ותשואות, היה זה מחול שדים.
הנגנים עברו לשירי נשמה, רובי הרגיש שהוא עלול להתפרק בכל רגע, בשיר הראשון הוא עוד החזיק אבל הקהל רצה עוד ורובי נתן, הוא בכה את עצמו אל המילים וההמון הגיב באקסטזה "אמרתי לך שהוא תותח" שמע לחשוש נערים מהשורה הראשונה, הוא חש כקרבן אדם בשבט קדום, את הטירוף הזה אני חייב לעצור מתי שהוא, הרהר תוך כדי ביצוע מקורי ל"שערי דמעות".
רגע לפני שירד מהבמה, הבחין רובי במבט מעריץ מכיוונו של נער צעיר נוטף טוהר ותום, מה לעזאזל הוא מביט בי כך? הוא התקרב אליו והנער נרתע לאחור במבוכה, בחורצ'יק, פנה אליו רובי בחיבה, נהנית? הנער הסמיק עד תנוכי אזניו והנהן במרץ, רובי חייך שוב ופנה לרכבו, הוא הביט לאחור וראה את חבריו של הנער עטים עליו בסקרנות וכבר הספיק להתחרט על שיצר במו ידיו את האומלל הבא.
( סתם, סתם, סליחה, זה באמת חופר!
