הנושאים החמים
הנושאים החמים
הוא היה עייף. כמה הוא היה עייף.
הניח את ידיו על אוזניו, להשתיק את התזמורת המחרישה, עצם את עיניו, אולי הוא ינמנם רק לרגע, רק לרגע להשכיח את הקולות הרועשים מהבוקר שהתערבבו לו עם קולות החתונה.
אם לא היה מחויב - אם זה לא היה בנו של מנהל בית-הספר - לא היה טורח להגיע, לא היה טורח לספוג את הצלילים הרועמים ואת פטפוטי קולגותיו המורים בשעת המנה הראשונה, המחליפים חוויות חינוכיות מרתקות. כולם צעירים ממנו, אפילו המנהל - הוא היחיד שנותר שנים באותה עבודה, בלי תזוזה בחייו המקצועיים כמו גם בחייו האישיים.
פעם עוד היה נצבט לבו באירועים אשר כאלה, עכשיו נהג להביט באדישות על הזוג שנוצר לנגד עיניו, והמשיך לחלום על הרגע שבו יצנח לדירתו הקטנה ועל מיטת היחיד שהכילה את כל דמעותיו מאז ומתמיד.
עכשיו קמו כולם לרקוד, והוא ניסה לנצל את השקט כדי לשכוח את הקולות שהתעופפו הבוקר ביחד עם מטוסי הנייר והכיסאות. כן, מעולם לא היה מורה מוצלח במיוחד, אבל השנים האחרונות - השנים הזקנות, אם היה מודה בפני עצמו - שברו אותו כליל.
אבל השקט המיוחל הופר בתזוזת כיסא.
"אפשר לשבת פה בינתיים?" ביקש קול צעיר. "מסתבר שלא נותר לי מקום, אף שאישרתי הגעה..."
הוא גנח בהסכמה, והסיר את ידיו וריסיו רק לרגע כדי לגנוב מבט על הבחור שהתיישב ממולו. הבחור הביט בו גם הוא, וברגע שננעלו עיניהם אלה באלה - נרעד הבחור, ופניו החלו לבהוק.
"המורה מיכאל?" הוא שאל, וגם קולו רעד. הוא נרתע לאחור. בימינו התלמידים לא חושבים לפנות אליו בכבוד שכזה.
"המורה מיכאל! זה אתה! וואו!" הבחור גרר את כיסאו לאחור. "אתה מזהה אותי? אני יהודה, יהודה חסדיאל!"
הבחור קם וניגש לעברו. עכשיו הוא זיהה אותו, ובעיקר זיהה את הרגל הנגררת שלו, הרגל שנמעכה בתאונת דרכים באותה תחילת שנה. כמה שנים חלפו מאז? חמש-עשרה? עשרים שנה?
"יהודה?" הוא שאל באי-אמון כשהבחור החליק בכבדות לכיסא לידו.
"כן! איזה יופי שאתה זוכר אותי, המורה מיכאל! אני לגמרי זוכר אותך! אתה המורה הכי מופלא שהיה לי אי-פעם!"
"אני?" לשמוע את המילים האלו, כאן, באולם שבו נישאים אנשים, שבו נמצאים כעת מורים צעירים ומוצלחים ממנו בהרבה, ומנהל אחד שלא מעז לפטר אותו - לשמוע את המילים הללו אחרי בוקר סוער שכזה בהובלת רובי קדרון, כמו תמיד כמובן - זה היה... זה היה כמו המים שנאלץ למזוג לעצמו כעת מהקנקן הכמעט ריק. ברגע האחרון נזכר גם למזוג קצת לתלמידו לשעבר בכוס בודדה שנותרה נקייה.
"כן, לגמרי!" יהודה בירך וגמע בבת-אחת את המים שבכוסו. "אני לא יודע אם אתה זוכר... זאת הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי, השנה של כיתה ה'..."
הוא זכר. דווקא בהחלט זכר. זכר את ההלם למשמע הבשורה על התאונה, שתפסה אותו בתחילת שנה כמורה עדיין מתחיל עם כיתה חדשה שעוד לא הספיק להכיר.
הוא בא לבקר את יהודה בבית-החולים - אפילו לא חיכה לאישור מפורש מההורים שלו - ולפני-כן הכריח את כל התלמידים הרוטנים ש"מה, אנחנו ילדים קטנים?" לצייר לו ציורים.
כמה זרחו פניו של יהודה מעל הרגל החבושה היטב כשהגיש לו את החוברת של הציורים! ואיך הוא הודה בביישנות שכזו, שלא ידע עדיין אם היא טבעית לו או לא, על שבא לבקר אותו...
אחר-כך - אחר-כך הוא קלט את מעמדו הנחות מלכתחילה של יהודה בקרב הכיתה, מעמד שנחת בעוד כמה שלבים בסולם מאז הפציעה שהותירה לו רגל נגררת ופחד מצמית מכל צפירת מכונית.
"אז - אז מה אתך היום, יהודה?" הוא שאל בהיסוס. פניו של יהודה התעננו ואז התבהרו.
"מאז הישיבה התיכונית המצב השתנה די לטובה. החברים שלי שם היו בוגרים יותר, והם קיבלו אותי ואת הרגל בסבר פנים יפות וברגליים שמוכנות להאט כשאני צריך. אבל עכשיו... החברים שלי מתחתנים בזה אחר זה, כולל החתן שכאן... ואני? מי תרצה להתחתן איתי בכלל? מי תרצה להתחתן עם הרגל שלי, זאת אומרת..."
המרירות שבה ירק את המילים האחרונות הייתה מוכרת לו עד כאב. ולא כיוון שלאחרונה החל קצת לגרור רגליים.
"אבל אותך, המורה - אותך אני זוכר הכי לטובה! בזכותך סוף שנותיי ביסודי לא היו עד כדי כך נוראיות... אתה תמיד דאגת לי, תמיד שמת לב אליי, אף-פעם לא נתת שיצחקו עליי... אם יש בי איזושהי תקווה שאתחתן בכל-זאת מתישהו - הרי שהיא בזכותך, ובזכות שיחות האמונה הרבות שניהלת איתי אז!"
שיחות האמונה... כן. הן היו תוצר של שיחות אמונה עם הרב שלו דאז, שדאג לעודד אותו בתקופות הייאוש הקשות, שבהן כבר החל החשש הוודאי לקנן בו, החשש שלעולם לא יינשא. הוא ראה את יהודה תלמידו במפלת נפשו, ולקח אותו לשיחות אישיות - אלה שהתלמידים האחרים לגלגו עליהן - וחיזק אותו במיטב מילותיו של רבו בהתאם למצב הילד. אולי אין פלא שגם היום, באתגר הנוכחי, הן מחזקות אותו...
התזמורת ניגנה את תוויו האחרונים של השיר הקצבי, ועברה לניגון שקט. מנה שנייה. חבריו המורים החלו לשוב לשולחן. יהודה מיהר לקום.
"אולי אנסה עכשיו לומר מזל טוב לחתן," הוא פלט לעברו תוך כדי גרירת רגלו, "מקודם, בריקודים, לא יכולתי... אני לא יכול לרקוד הרי..."
ולמרות צליעתו הוא נעלם מהר בין השולחנות המתמלאים בשנית.
אך מילותיו לא נעלמו. הן פעמו בלבו כמו תופי התזמורת, ניגנו בנפשו כמו הקלרינט העמוק שלה.
ופתאום הוא מצא את עצמו חושב על רובי קדרון. רובי, שלפני כמה שבועות המנהל עדכן אותו שהוריו נמצאים בהליכי גירושין.
אולי מחר, בין מטוסי נייר לכיסאות, בין צעקות על גבי השולחן לצלצול הגואל - הוא יזמן את רובי לשיחה אישית. רובי, כמו רוב בני גילו, לא ישוש לבוא עמו, אבל הוא, בעמידה הנושנה שלו, יתעקש.
ואולי, בדיוק כמו מטוסי הנייר, יעופו גם מילים מפיו של רובי. ואולי, בדיוק כמו האמונה שהצליח להעביר ליהודה דאז - תשחיל שיחתו אמונה דקה גם בנשמתו של רובי.
ואולי - אולי גם בנשמתו שלו תנגן האמונה בשנית.
[מבוסס על לימוד בספר "תנופת העומר". מקווה לפתוח בסדרה חדשה - סיפור לכל יום בספירה, לפי המידות המאפיינות אותו].
הניח את ידיו על אוזניו, להשתיק את התזמורת המחרישה, עצם את עיניו, אולי הוא ינמנם רק לרגע, רק לרגע להשכיח את הקולות הרועשים מהבוקר שהתערבבו לו עם קולות החתונה.
אם לא היה מחויב - אם זה לא היה בנו של מנהל בית-הספר - לא היה טורח להגיע, לא היה טורח לספוג את הצלילים הרועמים ואת פטפוטי קולגותיו המורים בשעת המנה הראשונה, המחליפים חוויות חינוכיות מרתקות. כולם צעירים ממנו, אפילו המנהל - הוא היחיד שנותר שנים באותה עבודה, בלי תזוזה בחייו המקצועיים כמו גם בחייו האישיים.
פעם עוד היה נצבט לבו באירועים אשר כאלה, עכשיו נהג להביט באדישות על הזוג שנוצר לנגד עיניו, והמשיך לחלום על הרגע שבו יצנח לדירתו הקטנה ועל מיטת היחיד שהכילה את כל דמעותיו מאז ומתמיד.
עכשיו קמו כולם לרקוד, והוא ניסה לנצל את השקט כדי לשכוח את הקולות שהתעופפו הבוקר ביחד עם מטוסי הנייר והכיסאות. כן, מעולם לא היה מורה מוצלח במיוחד, אבל השנים האחרונות - השנים הזקנות, אם היה מודה בפני עצמו - שברו אותו כליל.
אבל השקט המיוחל הופר בתזוזת כיסא.
"אפשר לשבת פה בינתיים?" ביקש קול צעיר. "מסתבר שלא נותר לי מקום, אף שאישרתי הגעה..."
הוא גנח בהסכמה, והסיר את ידיו וריסיו רק לרגע כדי לגנוב מבט על הבחור שהתיישב ממולו. הבחור הביט בו גם הוא, וברגע שננעלו עיניהם אלה באלה - נרעד הבחור, ופניו החלו לבהוק.
"המורה מיכאל?" הוא שאל, וגם קולו רעד. הוא נרתע לאחור. בימינו התלמידים לא חושבים לפנות אליו בכבוד שכזה.
"המורה מיכאל! זה אתה! וואו!" הבחור גרר את כיסאו לאחור. "אתה מזהה אותי? אני יהודה, יהודה חסדיאל!"
הבחור קם וניגש לעברו. עכשיו הוא זיהה אותו, ובעיקר זיהה את הרגל הנגררת שלו, הרגל שנמעכה בתאונת דרכים באותה תחילת שנה. כמה שנים חלפו מאז? חמש-עשרה? עשרים שנה?
"יהודה?" הוא שאל באי-אמון כשהבחור החליק בכבדות לכיסא לידו.
"כן! איזה יופי שאתה זוכר אותי, המורה מיכאל! אני לגמרי זוכר אותך! אתה המורה הכי מופלא שהיה לי אי-פעם!"
"אני?" לשמוע את המילים האלו, כאן, באולם שבו נישאים אנשים, שבו נמצאים כעת מורים צעירים ומוצלחים ממנו בהרבה, ומנהל אחד שלא מעז לפטר אותו - לשמוע את המילים הללו אחרי בוקר סוער שכזה בהובלת רובי קדרון, כמו תמיד כמובן - זה היה... זה היה כמו המים שנאלץ למזוג לעצמו כעת מהקנקן הכמעט ריק. ברגע האחרון נזכר גם למזוג קצת לתלמידו לשעבר בכוס בודדה שנותרה נקייה.
"כן, לגמרי!" יהודה בירך וגמע בבת-אחת את המים שבכוסו. "אני לא יודע אם אתה זוכר... זאת הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי, השנה של כיתה ה'..."
הוא זכר. דווקא בהחלט זכר. זכר את ההלם למשמע הבשורה על התאונה, שתפסה אותו בתחילת שנה כמורה עדיין מתחיל עם כיתה חדשה שעוד לא הספיק להכיר.
הוא בא לבקר את יהודה בבית-החולים - אפילו לא חיכה לאישור מפורש מההורים שלו - ולפני-כן הכריח את כל התלמידים הרוטנים ש"מה, אנחנו ילדים קטנים?" לצייר לו ציורים.
כמה זרחו פניו של יהודה מעל הרגל החבושה היטב כשהגיש לו את החוברת של הציורים! ואיך הוא הודה בביישנות שכזו, שלא ידע עדיין אם היא טבעית לו או לא, על שבא לבקר אותו...
אחר-כך - אחר-כך הוא קלט את מעמדו הנחות מלכתחילה של יהודה בקרב הכיתה, מעמד שנחת בעוד כמה שלבים בסולם מאז הפציעה שהותירה לו רגל נגררת ופחד מצמית מכל צפירת מכונית.
"אז - אז מה אתך היום, יהודה?" הוא שאל בהיסוס. פניו של יהודה התעננו ואז התבהרו.
"מאז הישיבה התיכונית המצב השתנה די לטובה. החברים שלי שם היו בוגרים יותר, והם קיבלו אותי ואת הרגל בסבר פנים יפות וברגליים שמוכנות להאט כשאני צריך. אבל עכשיו... החברים שלי מתחתנים בזה אחר זה, כולל החתן שכאן... ואני? מי תרצה להתחתן איתי בכלל? מי תרצה להתחתן עם הרגל שלי, זאת אומרת..."
המרירות שבה ירק את המילים האחרונות הייתה מוכרת לו עד כאב. ולא כיוון שלאחרונה החל קצת לגרור רגליים.
"אבל אותך, המורה - אותך אני זוכר הכי לטובה! בזכותך סוף שנותיי ביסודי לא היו עד כדי כך נוראיות... אתה תמיד דאגת לי, תמיד שמת לב אליי, אף-פעם לא נתת שיצחקו עליי... אם יש בי איזושהי תקווה שאתחתן בכל-זאת מתישהו - הרי שהיא בזכותך, ובזכות שיחות האמונה הרבות שניהלת איתי אז!"
שיחות האמונה... כן. הן היו תוצר של שיחות אמונה עם הרב שלו דאז, שדאג לעודד אותו בתקופות הייאוש הקשות, שבהן כבר החל החשש הוודאי לקנן בו, החשש שלעולם לא יינשא. הוא ראה את יהודה תלמידו במפלת נפשו, ולקח אותו לשיחות אישיות - אלה שהתלמידים האחרים לגלגו עליהן - וחיזק אותו במיטב מילותיו של רבו בהתאם למצב הילד. אולי אין פלא שגם היום, באתגר הנוכחי, הן מחזקות אותו...
התזמורת ניגנה את תוויו האחרונים של השיר הקצבי, ועברה לניגון שקט. מנה שנייה. חבריו המורים החלו לשוב לשולחן. יהודה מיהר לקום.
"אולי אנסה עכשיו לומר מזל טוב לחתן," הוא פלט לעברו תוך כדי גרירת רגלו, "מקודם, בריקודים, לא יכולתי... אני לא יכול לרקוד הרי..."
ולמרות צליעתו הוא נעלם מהר בין השולחנות המתמלאים בשנית.
אך מילותיו לא נעלמו. הן פעמו בלבו כמו תופי התזמורת, ניגנו בנפשו כמו הקלרינט העמוק שלה.
ופתאום הוא מצא את עצמו חושב על רובי קדרון. רובי, שלפני כמה שבועות המנהל עדכן אותו שהוריו נמצאים בהליכי גירושין.
אולי מחר, בין מטוסי נייר לכיסאות, בין צעקות על גבי השולחן לצלצול הגואל - הוא יזמן את רובי לשיחה אישית. רובי, כמו רוב בני גילו, לא ישוש לבוא עמו, אבל הוא, בעמידה הנושנה שלו, יתעקש.
ואולי, בדיוק כמו מטוסי הנייר, יעופו גם מילים מפיו של רובי. ואולי, בדיוק כמו האמונה שהצליח להעביר ליהודה דאז - תשחיל שיחתו אמונה דקה גם בנשמתו של רובי.
ואולי - אולי גם בנשמתו שלו תנגן האמונה בשנית.
[מבוסס על לימוד בספר "תנופת העומר". מקווה לפתוח בסדרה חדשה - סיפור לכל יום בספירה, לפי המידות המאפיינות אותו].
