הנושאים החמים
הנושאים החמים
הוא עלה בהר.
לבדו עלה, צפוף-צפוף עם רבים מאחיו, שהציפו בגווניהם את המעברים הצרים, לבדו מכל משפחתו, ביחד עמה בלבו.
סע, היא אמרה לו, ועיניה אורות. סע, ותאמר תודה גם בשמי.
חלשה הייתה עדיין לאחר הלידה, לא היה שייך שתגיע גם היא, לא היה שייך שהקטנטן יעלה עמם, חשוף לכל נזקי החיידקים של המוני האנשים. אמנם ההודיה הייתה גם שלהם, בעיקר שלהם, ובכל-זאת הוא נבחר לנציג משפחתו הקטנה.
טיפס, לא חש בצפיפות, לא חש בקוצר הנשימה, הנשימה שהתקצרה פעמים כה רבות בשנים הקודמות שבהן עלו יחד אל ההר, ולא מן הטיפוס אלא מן הבכי. ועכשיו התרחבה הנשימה, התרחבה הנשמה, התרחבה המשפחה. ובפעם הראשונה מזה שנים – הוא לא בא לבקש, אלא להודות.
להודות על החסד העצום, החסד שכבר לא חשבו שיזכו לו, שנים שהם חשבו שיישארו בדד, כי כך גורלם, כי כך ייעודם. כבר השלימו, אפילו. התמקדי את בחינוך בנות ישראל ואילו אני אמשיך לעסוק בגיוס הכספים לבני התורה, כך אמר לה פעם, בקול שאין בו מן הטרוניה. היא נשאה אליו עיניים אדומות, ולרגע הוא חשב שתנהג כרחל בשעתה, או כששרה אשת יוחאי בשעתה היא, אבל אז היא השפילה אותן, והיה בהנהונה גם השלמה וגם ייאוש אדיש.
את לחלוח הדמעות הם שמרו למקום אחד: לרבי שמעון. לא רק ביום ההילולה הגיעו אליו, אלא בעוד פעמים שהזדמנו אליהם כשעלו צפונה – היא עם תלמידותיה בטיול שנתי, הוא במסע גיוס ברחבי הארץ – ותמיד האחד הצטרף לאחר, עזב את עיסוקיו ועלה גם הוא.
ושם תמיד נפתח הסכר השקט, שם תמיד זרמו הדמעות על הקטיפה שראתה דמעות רבות מאלה.
ועכשיו דמעותיו מתייבשות מאליהן בתוך הצפיפות חסרת-האוויר. ועכשיו דמעותיו דמעות שמחה. והוא חושב עליה, אוחזת בתפילותיה שנענו. והוא חושב עליו, על הוד שמעון הקטנטן, שעוד ישמע רבות על ההר שהביא אותו על כנפי השמחה להוריו. והוא חושב עליו, על הצדיק המאחד הזה, וחושב פתאום על כל האנשים שמקיפים אותו, שהתאחדו ביחד איתו לשמחתו–שמחת הצדיק. הוא חש פתאום שהוא מרגיש אותם, את כולם, כל אחד בצערו ובכאבו ובאושרו ובהודייתו. והוא חשב גם עליו, משגיח על כולם, שמח בכולם, אוהב את כולם, רוצה בכולם, שומר על כולם, מעלה את כולם אליו.
מכל עבר נזרקו אליו אורות המדורות וקולות הניגונים מחרישי האוזניים ומרוממי הלב. שלח מבט חטוף בשעון. חצות הלילה עוד רגע, זמן גדול. הבטיח שישוב מהר ככל שיוכל, לא רצה להשאיר את היולדת ואת התינוק לבדם זמן רב מדי.
הרים את עיניו מעל ההמון הרוגש ושמח, מעל המדורות המכלות את עשנן כלפי מעלה, נעץ את עיניו בחופת השמים הכהה, וההודיה העצומה שבלבו הפכה לבקשה.
שהאור והאושר יימשכו לעד, גם בקושי ובצער ובאבל.
שיהיה עוד ועוד הוד שבהוד.
אין קשר בין דמות הגיבור לבין דמויות במציאות.
לבדו עלה, צפוף-צפוף עם רבים מאחיו, שהציפו בגווניהם את המעברים הצרים, לבדו מכל משפחתו, ביחד עמה בלבו.
סע, היא אמרה לו, ועיניה אורות. סע, ותאמר תודה גם בשמי.
חלשה הייתה עדיין לאחר הלידה, לא היה שייך שתגיע גם היא, לא היה שייך שהקטנטן יעלה עמם, חשוף לכל נזקי החיידקים של המוני האנשים. אמנם ההודיה הייתה גם שלהם, בעיקר שלהם, ובכל-זאת הוא נבחר לנציג משפחתו הקטנה.
טיפס, לא חש בצפיפות, לא חש בקוצר הנשימה, הנשימה שהתקצרה פעמים כה רבות בשנים הקודמות שבהן עלו יחד אל ההר, ולא מן הטיפוס אלא מן הבכי. ועכשיו התרחבה הנשימה, התרחבה הנשמה, התרחבה המשפחה. ובפעם הראשונה מזה שנים – הוא לא בא לבקש, אלא להודות.
להודות על החסד העצום, החסד שכבר לא חשבו שיזכו לו, שנים שהם חשבו שיישארו בדד, כי כך גורלם, כי כך ייעודם. כבר השלימו, אפילו. התמקדי את בחינוך בנות ישראל ואילו אני אמשיך לעסוק בגיוס הכספים לבני התורה, כך אמר לה פעם, בקול שאין בו מן הטרוניה. היא נשאה אליו עיניים אדומות, ולרגע הוא חשב שתנהג כרחל בשעתה, או כששרה אשת יוחאי בשעתה היא, אבל אז היא השפילה אותן, והיה בהנהונה גם השלמה וגם ייאוש אדיש.
את לחלוח הדמעות הם שמרו למקום אחד: לרבי שמעון. לא רק ביום ההילולה הגיעו אליו, אלא בעוד פעמים שהזדמנו אליהם כשעלו צפונה – היא עם תלמידותיה בטיול שנתי, הוא במסע גיוס ברחבי הארץ – ותמיד האחד הצטרף לאחר, עזב את עיסוקיו ועלה גם הוא.
ושם תמיד נפתח הסכר השקט, שם תמיד זרמו הדמעות על הקטיפה שראתה דמעות רבות מאלה.
ועכשיו דמעותיו מתייבשות מאליהן בתוך הצפיפות חסרת-האוויר. ועכשיו דמעותיו דמעות שמחה. והוא חושב עליה, אוחזת בתפילותיה שנענו. והוא חושב עליו, על הוד שמעון הקטנטן, שעוד ישמע רבות על ההר שהביא אותו על כנפי השמחה להוריו. והוא חושב עליו, על הצדיק המאחד הזה, וחושב פתאום על כל האנשים שמקיפים אותו, שהתאחדו ביחד איתו לשמחתו–שמחת הצדיק. הוא חש פתאום שהוא מרגיש אותם, את כולם, כל אחד בצערו ובכאבו ובאושרו ובהודייתו. והוא חשב גם עליו, משגיח על כולם, שמח בכולם, אוהב את כולם, רוצה בכולם, שומר על כולם, מעלה את כולם אליו.
מכל עבר נזרקו אליו אורות המדורות וקולות הניגונים מחרישי האוזניים ומרוממי הלב. שלח מבט חטוף בשעון. חצות הלילה עוד רגע, זמן גדול. הבטיח שישוב מהר ככל שיוכל, לא רצה להשאיר את היולדת ואת התינוק לבדם זמן רב מדי.
הרים את עיניו מעל ההמון הרוגש ושמח, מעל המדורות המכלות את עשנן כלפי מעלה, נעץ את עיניו בחופת השמים הכהה, וההודיה העצומה שבלבו הפכה לבקשה.
שהאור והאושר יימשכו לעד, גם בקושי ובצער ובאבל.
שיהיה עוד ועוד הוד שבהוד.
אין קשר בין דמות הגיבור לבין דמויות במציאות.
