ולאלו שחסום הקישור. הנה הכתבה.
סיוט מתמשך על גלגלים בדרך לכותל / נתן גלנט
רק תפילות: כל מי שמשתמש בתחבורה ציבורית בדרך לכותל המערבי מכיר את תלאות המסע: האוטובוסים העמוסים, הזמנים הלא-נוחים, הסיבובים המייגעים והתחושה שאף אחד לא סופר את הנוסעים. לנתן גלנט פשוט נמאס / טור זועם
נסעתי כמה פעמים לכותל, בשנה האחרונה.
חזרתי מותש, סחוט, עייף, מקטר ומקלל.
וזה למה?
כי התחבורה למקום, סיוטית.
זה לא שיש לי ציפיות גבוהות מתחבורה ציבורית בישראל. הרף שלנו במדינה נמוך מאוד. זלזול קבוע בקווים אוטובוס רבים, תשתיות לקויות, ועוד.
ועם זאת, נראה כי בקווים לכותל המצב מקומם, גם בהתחשב בסטנדרט הנמוך של התח"צ בישראל בכלל, ובירושלים בפרט.
ברשותכם, אתחיל מההתחלה.
אזהרה, זה הולך להיות מעצבן.
עמדתי בתחנה, ממתין וממתין. לפי המידע המופיע על השילוט, האוטובוס צריך להגיע תוך דקות ספורות. יופי!
מאוד מהר, ציפיותיי נכזבו. טק, טק. הלכו פייפן, כמו שאומרים.
הזמן חלף באיטיות מרגיזה, השילוט מודיע שהקו בדרך, ואז משתתק, אולי במבוכה.
חצי שעה עברה לה, ועוד כמה דקות, ורק אז הגיע אוטובוס לכותל, באיחור ניכר. איחור קבוע, אומרים הנוסעים הקבועים, שיהיה.
התחנה כבר הייתה מלאה ממתינים, כולם רוצים להגיע לכותל.
האוטובוס התקרב לתחנה, והבושה נגלתה לעינינו:
אוטובוס זעיר, קטן, עלוב, מסכוּן. לא, לא מפרקי. סתם אוטובוס קצר.
למה זה מקומם?
כי מדובר בהתנהלות קבועה, קבועה להכעיס. הקווים לכותל, כדבר שבשגרה – מגיעים קצרים.
מדובר באחד הקווים העמוסים ביותר בירושלים, אולי העמוס שבהם. קו מבוקש מאוד.
טאטע, מי הליצן שמוציא אוטובוס קצר, בקביעות, עבור הקו הזה?
האנשים עולים, נדחפים. ובצדק מוחלט: הם יודעים, זה מה יש.
תדחוף – תגיע.
לא תדחוף – תשאר בבית.
דקות ארוכות חולפות, אני נמעך עם כל הממתינים, לאט לאט, צעד ועוד צעד, הללוי-ה! אני בפנים. יופי!
האוטובוס יוצא בכבדות מהתחנה, ואני מהרהר: וואלה, הוא רק בתחילת המסלול. יש לו עוד הרבה תחנות, מה יהיה?
התשובה, מגיעה די מהר: יהיה יותר גרוע.
וזה למה:
האוטובוס עוצר בכל התחנות בהמשך, ובכולן, המחזה שובר את הלב. גברים, זקנים, זקנות, ילדים, ישישים, נשים עם עגלות, נערות צעירות, בחורים, כולם כולם מנסים להיכנס לאוטובוס. מנסים, מנסים.
נראה שכולם הפנימו:
לא תידחף, לא תגיע.
אין מה לעשות, האוטובוס הבא לא יהיה טוב יותר.
חלק מהממתינים נשארים בתחנה, מתוסכלים.
אולי הכשלון יתן להם מרץ לדחוף חזק יותר כאשר יגיע האוטובוס הבא, אי שם בחצי שעה הקרובה.
אבל מה זה אכפת לי, אני בפנים.
בעצם, כן אכפת לי.
למה אנשים צריכים להידחף בצורה משפילה כל כך?
הבחנתי לצידי בידיד קרוב, ירושלמי עסיסי ומנוסה. מעולה. יש לי את מי לשאול!
אמור נא לי, רבי. כך זהו המצב תמיד?
הוא עדיין מתנשף מהדחיפות. כן, ככה זה כל הזמן. כבר שנים.
בינתיים, האוטובוס הגיע לתחנה נוספת. המון רב של יהודים באים לקראתו, בוחנים בעיניים כלות את המצב.
אין, אין סיכוי. הנהג פותח את הדלתות, בכל זאת. 'אני חייב', הוא אומר.
הם מנסים להידחף בכוח, מחזות קשים, אחסוך ממכם תיאורי זוועה.
וכן, שוב. זה מקומם. מדובר בקו קצר, קצרצר. האנשים עומדים בתוכו, צפופים ומקופלים. חם, מחניק, מהביל.
עוד תחנה ועוד תחנה, לבסוף האוטובוס פונה לרחוב הנביאים, בדרך לכותל. הללוי-ה!
נסיעה קצרה, רבע שעה עשרים דקות, ויאללה, יורדים.
דקות ארוכות ארוכות. האוטובוס עומד, והאנשים יורדים ויורדים. נראה שאין סוף לאנשים בתוכו. כושר קיבולת על טבעי, קוסמי, בין גלקסי. נס אמיתי.
לבסוף הוא מתרוקן, וזז משם הלאה.
ירדתי כמו כולם, הלכתי לכותל, נטלתי ידיים, התפללתי, עכשיו הזמן לחזור.
יוצא מרחבת הכותל, כמה נחמד: שלט אלקטרוני מסודר, מודיע בדיוק מתי יגיע הקו הקרוב.
מה יותר טוב מזה?
ממתין, ממתין.
הדקות חולפות, וחולפות. אין אוטובוס. הציבור מתרבה, מתרחב, עוד ועוד אנשים ממתינים.
על פי השלט האוטובוס ממזמן היה צריך להגיע, אבל הוא איננו. למה? ככה.
אחד הממתינים לוחש באוזני: ככה זה תמיד, השלט לא מסונכרן עם כלום.
וואלה.
ממתין אחר מגחך במרירות: השלט מצויין. תפקידו להרגיע את הקהל, לא לדווח מתי מגיע האוטובוס.
לבסוף, אישיות כלשהי במדים כלשהם מודיעה: חבר'ה, לכו למטה. האוטובוס לא עולה היום למעלה.
אה.
הציבור יורד ללמטה, גברים נשים וטף ועגלות, ואז מגלה: פוי, טעיתם, חברים. היום האוטובוס עולה למעלה. אכלתם אותה, חברים. תחייכו!
אני מביט סביבי, אין יותר מידי חיוכים.
אני ממתין, ממתין, מחכה.
לבסוף, מגיע אוטובוס. האנשים עולים עליו. שוב, מחזות עצובים, אחסוך ממכם.
האנשים עולים, עולים, האוטובוס מתמלא. אין מקום לזוז. אדון נהג, אפשר לצאת לדרך?
לא.
למה?
ככה.
הוא מחכה עוד דקות ארוכות, ורק אז, כאשר האוטובוס גדוש בצורה בלתי נתפשת – הוא יוצא לדרכו. עמוס ורוחש, צפוף פחד.
בחזור, הסיפור דומה להלוך. בכל תחנה, דקות ארוכות. לאט לאט, האנשים נחלצים ממנו, מרוטים, סחוטים, גונחים.
שאלתי מישהו אחד, ועוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. כולם, אומרים את אותו הדבר:
ככה זה כל הזמן. מאז ומעולם. אולי עוד מימי הטורקים. כנראה יישאר כך לנצח, רק משיח יעשה סדר.
זאת התחבורה לכותל, ומי שלא טוב לו – שילך ברגל, או משו.
אבל היי, הכותל הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, כמה קשה לארגן אליו תחבורה ציבורית אמינה, רצינית, כזו שבאמת עובדת?
ובכן, ידידיי, אל חשש. מדינת ישראל דואגת לנוסעים לכותל.
הנה בשורה:
הוועדה לפניות הציבור התכנסה לדון בנושא האיזוטרי הזה, לא פחות מ.. 5 פעמים.
כן, חמש.
רבונו של עולם, טאטע. מה כל כך מסובך?
לא ברור.
הישיבה האחרונה בנושא זה, הייתה לפני שנה. ב 23 ליולי, 2017.
המסקנות שם, נכונות מאוד. ניכר שהוועדה קיבלה את כל האינפורמציה שהיא צריכה. כל הגורמים המקצועיים התייצבו, הסבירו את עצמם בצלילות רבה. משרד התחבורה, אגד, משטרת ישראל. כולם הסבירו והפיקו תובנות רבות:
יש דרישה להגברת תדירות, לתיקון השילוט, להנחיות ברורות מתי האוטובוס עולה, מתי לא, הכל סבבה.
אממה?
שזה נשאר בגדר המלצה.
המלצה בלבד, רופפת כזו, מעופפת ברוח, חסרת שיניים, חסרת משמעות.
שום דבר ממה שבור שם לא השתנה, כלום לא זז, כלום, נאדה.
הלו, חבר'ה, עברה שנה!
איפה, את, מדינת ישראל.
זוזי, תעשי משהו. המצב באמת על הפנים.
לתגובות, הערות ושיתוף חוויות דומות
<
לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
עזרה הדוחות נחשפים, אגד מסמיקים, אתם מתרגזים, ויש תקווה באופק... (מאבק פרוג עבור קווי הכותל)
הנושאים החמים
