הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
המפקד הבכיר שמר על ארשת פנים אדישה, למרות שמשהו לא הסתדר לו.
פלוגת הטוראים החדשה נכנסה למסדר, כולם אמנם לבושים היטב, מדים מגוהצים, ראש זקוף, מבט ישר קדימה, אבל.
אבל.
רק שפתו התחתונה שקפצה בשמחת חיים משלה - העידה על המתרחש בפנים.
ובפנים, המפקד פשוט רתח:
מה יש להם, לטוראים של היום?
למה הם מגיעים לרחבת המסדר, מרימים את יד ימין שלהם במן עווית רועדת, פורשם את האצבעות, ועושים תנועה תלושה ומוזרה של הברגת נורה וירטואלית?
ואם לא די בזאת, הרהר המפקד בעוגמה, הרי שהם גם משרבבים לשון החוצה, ועל פניהם הבעה של כסילות מוחלטת.
הוא צרח: דגל.. שֶׁק! והחיילים נעמדו מייד בטורים, ממשיכים לשרבב לשונות ולנענע את הידיים.
הוא התחיל לתהות האם הוא ער או חולם.
מה זה? כך נראה צבא? איך אפשר לעשות משהו עם הטוראים השרוטים האלו?
עודו רותח מבפנים, תמה אם לנסות להסביר לחיילים איך צריכה להיראות הופעה ייצוגית - נשבר לו הפיוז. סופית.
הוא השאיר את מאות הבחורונים הצעירים נעוצים באדמת המסדר, סופגים לתוכם את קולות מטוסי החיל המבצעים יעפי בוקר מעל הבסיס - ופסע בנחישות אל אוהל הפיקוד הבכיר, לדרוש הסברים.
בדרך אל האוהל, הוא קלט מזווית מבטו או יותם, מפקד פלוגה B4, משרך רגליו בחוסר חשק, יורק על החול המדברי, שופע תלונות ומריר. הוא הציץ לעבר הפלוגה של יותם, B4, והבין את המרירות:
כל טוראיו של יותם עמדו אומנם מסודר למשעי, זקופים ועם לשון - ברוך השם! - בתוך הפה, אך הם אחזו בקערות, כולם. הפוכות. ערימה של אווילים מדופלמים, חשב ולא אמר.
יותם מלמל: כן צדוק, אתה לא מאמין. האידיוטים האלו כנראה חושבים שככה אמורים להיראות חיילים בצבא. מגיעים למסדר וכל אחד מחזיק קערה הפוכה.
במקום לענות ליותם, הוא מיהר שבעתיים, ופרץ כסופת אש לתוך אוהל הפיקוד הבכיר.
להפתעתו, האוהל היה גדוש מיריעה ליריעה, כל צוות המפקדים של בסיס דגניה.
הגנרל החגיגי עמד באמצע, סמוק פנים, המום מהצעקות מכל עבר. כרסו הרחבה רוטטת בתוך מדיו.
ודווקא עמיר, הקיבוצניק השקט שנחשב למפקד המצטיין של הבסיס - הוא זה שצעק הכי בקול, היישר לאוזנו הימנית של הגנרל הבכיר:
שלמה, תראה מה קורה פה מהבוקר. כל הפלוגות מלאות במשוגעים מטומטמים. אין לי מה לעשות איתם. לך תגיד ליאיר לפיד שיקח בחזרה את החרדים שלו.
פלוגת הטוראים החדשה נכנסה למסדר, כולם אמנם לבושים היטב, מדים מגוהצים, ראש זקוף, מבט ישר קדימה, אבל.
אבל.
רק שפתו התחתונה שקפצה בשמחת חיים משלה - העידה על המתרחש בפנים.
ובפנים, המפקד פשוט רתח:
מה יש להם, לטוראים של היום?
למה הם מגיעים לרחבת המסדר, מרימים את יד ימין שלהם במן עווית רועדת, פורשם את האצבעות, ועושים תנועה תלושה ומוזרה של הברגת נורה וירטואלית?
ואם לא די בזאת, הרהר המפקד בעוגמה, הרי שהם גם משרבבים לשון החוצה, ועל פניהם הבעה של כסילות מוחלטת.
הוא צרח: דגל.. שֶׁק! והחיילים נעמדו מייד בטורים, ממשיכים לשרבב לשונות ולנענע את הידיים.
הוא התחיל לתהות האם הוא ער או חולם.
מה זה? כך נראה צבא? איך אפשר לעשות משהו עם הטוראים השרוטים האלו?
עודו רותח מבפנים, תמה אם לנסות להסביר לחיילים איך צריכה להיראות הופעה ייצוגית - נשבר לו הפיוז. סופית.
הוא השאיר את מאות הבחורונים הצעירים נעוצים באדמת המסדר, סופגים לתוכם את קולות מטוסי החיל המבצעים יעפי בוקר מעל הבסיס - ופסע בנחישות אל אוהל הפיקוד הבכיר, לדרוש הסברים.
בדרך אל האוהל, הוא קלט מזווית מבטו או יותם, מפקד פלוגה B4, משרך רגליו בחוסר חשק, יורק על החול המדברי, שופע תלונות ומריר. הוא הציץ לעבר הפלוגה של יותם, B4, והבין את המרירות:
כל טוראיו של יותם עמדו אומנם מסודר למשעי, זקופים ועם לשון - ברוך השם! - בתוך הפה, אך הם אחזו בקערות, כולם. הפוכות. ערימה של אווילים מדופלמים, חשב ולא אמר.
יותם מלמל: כן צדוק, אתה לא מאמין. האידיוטים האלו כנראה חושבים שככה אמורים להיראות חיילים בצבא. מגיעים למסדר וכל אחד מחזיק קערה הפוכה.
במקום לענות ליותם, הוא מיהר שבעתיים, ופרץ כסופת אש לתוך אוהל הפיקוד הבכיר.
להפתעתו, האוהל היה גדוש מיריעה ליריעה, כל צוות המפקדים של בסיס דגניה.
הגנרל החגיגי עמד באמצע, סמוק פנים, המום מהצעקות מכל עבר. כרסו הרחבה רוטטת בתוך מדיו.
ודווקא עמיר, הקיבוצניק השקט שנחשב למפקד המצטיין של הבסיס - הוא זה שצעק הכי בקול, היישר לאוזנו הימנית של הגנרל הבכיר:
שלמה, תראה מה קורה פה מהבוקר. כל הפלוגות מלאות במשוגעים מטומטמים. אין לי מה לעשות איתם. לך תגיד ליאיר לפיד שיקח בחזרה את החרדים שלו.
"טוב".
