שיתוף - לביקורת הגם אתה?

[הווה פשוט]

בוקר של הַמְתָּנָה אי שם במרכז העיר,
משרד הבריאות, מחלקת תקנים ויוזמות.
בנין ישן נושן קירות עבים צבועים בירוק בהיר עד חציים. כסאות מתכת מודרניים נוחים מאד, שורת חלונות עבי מסגרת נשקפת אל רחוב ראשי רחב והומה, אך עטוי שלוה.
בית קפה, חנות כלי נגינה, משרד עורכי דין.
אל רמזור יציב נשען בחור רזה עם עיניים בולטות, פורץ בצחוק לתוך הסמרטפון.
תריסר תיירים מלוכסני עיניים, בגדים קלים, בהירים, לפניהם פוסע זקן קירח, נמרץ, שזוף.

אנחנו שניים באזור ההמתנה.
מזגן נעים, שקט, רחש עקבים ממסדרון רחוק. תמונות ממוסגרות, טחנות רוח. ואן גוך. ועוד טחנות ועוד.
לפָנַי לְפָחוֹת שעה וחצי המתנה. כיף לי לא לזוז.
אינני מתכופף לירחונים הצבעוניים.
ידי בוחשת בחצץ השחור שבעציץ הענק.

בכסא לידי יושב איש פשוט מאד.
איך אני יודע שהוא פשוט? אני יודע!
עינינו נפגשות. אני מחייך באדיבות, הוא לא.
ואז הוא אומר באנחה משפט קצר.
ואני בהלם.
במספר מילים סופר-פשוטות, הִתְמַצָּה הכל!
כל מה שראיתי והרגשתי, חזר אלי בהשתקפות ברק,
מפיו.

מה? גם להם יש את זה?!
לטמבלים?

ואולי יש להם את זה יותר מאשר לחכמים. כי החכמים ישר מקטלגים ומסבירים, ונשארים עם הבלון הרפוי בלי הרוח שבו.
ואם כבר - גל חדש פורץ קיר במחשבותי - האם הגות זו נולדה בי כאדם פשוט?!
כלומר אני די בטוח שאני נורא מבריק, אבל... מי יודע

ואולי כל הפשוטים טועים לגבי עצמם?!
בטוחים שהם ממולחים ביותר...
אולי בכל פעם שאני מתפאר - הכל מחניקים חיוך מלגלג

זה לא פשוט להיות פשוט - ראיתי סטיקר, אבל כנראה זו גם לא חוכמה להיות חכם.
אולי החוכמה הפשוטה היא - להיות. ודי.


... מביט מחדש דרך החלון הגדול
על המדרכה ממול מתכופף קבצן מרופט להרים בקבוק ריק,
הצבעים התבהרו לי,
שמעתי מוסיקה נפלאה, מוסיקה שתמיד היתה שם,
גל גאה בי
נפקחו עיני
ואראה מראות אלקים.

.