ב.ד.ה. הלך לעולמו הגאון רבי שמחה הכהן קוק זצ"ל, רבה של רחובות
מזקני וותיקי רבני ישראל היה הגאון רבי שמחה הכהן קוק זצ"ל רבה הראשי של העיר רחובות עשרות בשנים ומקובל על כל החוגים שהשיב את נשמתו ליוצרה בגיל 92 | משה ויסברג פסע במשעולי חייו של הגר"ש זצ"ל מילדותו ועד לרבנות 'החורבה'. בא השמש בצהריים
משה ויסברג |
ברוך דיין האמת24.5.2022 | 19:37
הגאון רבי שמחה קוק | צילום: באדיבות המצלם
אבל בעולם הרבנות וההלכה: מבית החולים 'שערי צדק' בירושלים מגיעה הבשורה הקשה והמעציבה על הסתלקותו של הגאון רבי שמחה הכהן קוק זצ"ל רבה הראשי של העיר רחובות משך עשרות שנים, נשיא ישיבת 'מאור התלמוד' ורב בית הכנסת 'החורבה'.
הגר"ש שנלחם על חייו בשבועות האחרונים לאחר דלקת ריאות חריפה השיב את נשמתו ליוצרה בגיל 92. עם היוודע הבשורה הקשה, אבל ויגון בעולם הרבנות בישראל ובישיבת 'מאור התלמוד' בעיר רחובות. על מועד מסע הלוויה נעדכן בהמשך.
בתקופה האחרונה בביקור בישיבת 'במאור התלמוד'
'בחדרי חרדים' עם תולדות חייו של הגר"ש זצ"ל
הגאון רבי שמחה הכהן קוק זצ"ל היה אחד מוותיקי הרבנים בארץ-ישראל. מאז פטירת אחיו הגדול הגאון רבי שלמה זצ"ל, הוא יושב על כסאו כרב העיר רחובות ואב בית הדין. שמו היה נישא בהערכה בפי יהודים בכל רחבי העולם.
נולד בי"ז אב תר"צ בבית מנדלבאום שהוקם על ידי סבו, הרב שמחה מנדלבאום זצ"ל והפך במרוצת השנים ל'שער מנדלבאום' המיתולוגי. אביו, הרב רפאל, בן אחיו של הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ומן התלמידים המקורבים אליו ביותר, ואמו, הרבנית בילא רחל ע"ה, גידלו אותו בחרדת קודש.
הבית שהיה ממוקם על הגבול של ירדן וישראל, נבנה בכוונה תחילה על הגבול, על מנת שישמש רצף טריטוריאלי בין העיר העתיקה לבין העיר המתחדשת. בבית החרושת לטקסטיל בבעלות המשפחה הועסקו רבים מתושבי העיר שנאלצו להתמודד מדי יום עם סכנת הירדנים מחוץ וחרפת הרעב מבית. מידי שבת אכלו על שולחן המשפחה עשרות אנשים שראו בבני המשפחה האצילה מושיעים מקומיים.
כשהיה בן שבע בלבד, מונה אביו לכהן כרבה של טבריה. המשפחה עקרה לעיר טבריה ושמחה נשלח ללמוד בבית הספר המקומי. כשהיה בן שלוש עשרה בלבד, נשלח לירושלים ללמוד בישיבת חברון ששכנה באותם ימים בשכונת גאולה. ראש ישיבת חברון, הגר"י סרנא זצ"ל, קירב את הבחור אל ליבו.
בהגיעו לפרקו, בגיל צעיר יחסית, נישא לרעייתו לבית קבלקין, מן המשפחות החשובות בירושלים. לאחר מספר שנים בהן השקיע עצמו באוהלה של תורה בישיבת כפר הרוא"ה, בישיבת חברון ובישיבת סלבודקה, נקרא לכהן בראשות ישיבת 'מרום מציון', לימים קריית נוער, בשכונת בית וגן בירושלים. לישיבה בה למדו נערים מבתים חלשים רוחנית, גייס הגר"ש צוות חרדי שעמל על חיזוק הבחורים ושליחתם לישיבות קדושות. רבים מהבחורים שלמדו בישיבה בתקופה בה כיהן כראש הישיבה, הפכו במרוצת השנים למרביצי תורה.
משם, נקרא לישיבת 'בני עקיבא' בנתניה. בתקופתו בנתניה נוצרו קשרים הדוקים בינו לבין חסידות צאנז. הגר"ש הפך לבן בית במעונו של הרבי בעל ה'שפע חיים' מצאנז זצ"ל.
כשהציבור הדתי נזקק לייצוג במסדרונות העירייה, לא היסס ראש הישיבה להתמודד ואף להיבחר למועצת העיר. במסגרת זו לחם את מלחמות הדת וכונן את צביונה התורני של העיר על תילה ללא חת וללא משוא פנים.
בשנת תשל"א נפטר אביו, רבה של טבריה. היה זה אך טבעי שהרב שמחה יישב על כסאו. אך לא חלפו אלא חודשים ספורים ואסון נוסף ניחת על המשפחה ועל היהדות הדתית כולה. אחיו הגדול של הגר"ש, הגאון רבי שלמה הכהן קוק זצ"ל, שכיהן כרבה של העיר רחובות וכולם ניבאו לו גדולות ונצורות, נספה בתאונת דרכים מזעזעת, בה קיפדו את חייהם גם רעייתו ושניים מילדיהם. ר' שלמה הותיר אחריו חלל אדיר. העיר רחובות עמדה בפני משבר הנהגה. אל החזית נקרא האח רבי שמחה שהתמנה לרב וביסס את יסודות הרבנות והכשרות שנטע אחיו הגדול זמן קצר קודם לכן.
מיד לאחר הכתרתו, הקים לזכר אחיו ישיבה בהמלצת מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצ"ל. עבור הישיבה, 'מאור התלמוד', שבה לומדים כיום יותר מ-500 בחורים, כמה פעמים בשנה היה נוסע הרב לארצות הגולה כדי לגייס את המשאבים להמשך קיום הישיבה. מבחינתו, המשימה החשובה ביותר בחייו היא החזקת הישיבה שהקים לזכר אחיו, 'מאור התלמוד'. כנשיא הישיבה, היה מכתת רגליו בבתי נדיבים בכל רחבי תבל – וגם היה רואה הצלחות.
במפגש עם רבני משפחת קוק. צילום: ארכיון
כל מי שהחל להתקרב ליהדות – ואפילו מי שטרם זכה לכך – יודע כי דלתו של רב העיר פתוחה בפניו. גם ראשי העיר לדורותיהם, כולל נציגי מפלגות שמאל חילוניות, הם אורחים רצויים בסעודות השבת בביתו.
מאבקי השבת של רבי שמחה ברחובות, המלווים בסיעתא דשמיא מיוחדת, היו לשם דבר.
במשך שנים רבות, בימי שישי, שעה קלה לפני כניסת השבת, נהג רב העיר להגיע למרכזי הקניות העירוניים ומבקש להזכיר לסוחרים כי כניסת השבת מתקרבת ועליהם להפסיק במסחר.
אך בכך לא תמו מאבקיו. לא אחת, ארגן תפילת מוסף של שבת ברחובה של עיר, בסמוך לחנות כזו או אחרת שהחליטה לפתוח שעריה בשבת-קודש. "אנחנו לא מפגינים נגד", היה נוהג לומר למאות המתפללים. "אנחנו מפגינים בעד. בעד השבת. בעד התורה. בעד הקב"ה".
התקופה הסוערת ביותר נרשמה בשנת תשנ"ג, כאשר הספורטאי יעקב סנדלר נבחר לראשות עיריית רחובות. בעוד קודמיו בתפקיד שמרו על יחסים תקינים עם הציבור הדתי, סנדלר ביקש להפר את הסטטוס-קוו. באחד מימות השבוע, כינס את מליאת מועצת העיר לישיבה שלא מן המניין במטרה לאשר את שינוי חוקי-העזר העירוניים ולאפשר פתיחת מוקדי בילוי בשבת-קודש.
רבי שמחה קרא לתושבים החרדים לדבר ה' להתאסף בשעת הישיבה מחוץ לבניין העירייה לעצרת תפילה ומחאה. לאחר דקות אחדות, יצא אחד הנציגים לקהל, ועדכן: "ההצעה עברה – החנויות בעיר יוכלו לפתוח בשבת".
רבי שמחה לא חשב פעמיים. הוא נכנס לבניין, עלה לאולם המליאה, ניגש למקומו של ראש העירייה – וירה את ההצהרה הבאה אל תוך המיקרופון: "בשם מייסדי העיר רחובות, בשם זקני העיר ובשם כל תושבי העיר, אנו בזים להחלטה של ראש העיר לאפשר חילול שבת קודש בפרהסיה".
רבי שמחה סיים את דבריו בשירת "עוצו עצה ותופר" תוך שהמאבטחים מנסים להשקיט את המהומה. ראש העיר חש מושפל והביע זעם על התנהגותו של רב העיר. בערב השבת שלאחר התקרית, הופתע ראש העיר למראה שליח שהידפק על דלת ביתו. השליח מסר לידיו גביע כסף, טלית מהודרת וברכת שבת שלום מרב העיר.
חרף המתיחות, כעבור תקופה לא ארוכה, נוצרה ידידות בין השניים, וראש העיר אף התארח לסעודת שבת בבית הרב. "בתחילה ראש העיר כעס", אומר לנו עסקן ותיק ברחובות, "אבל מהר מאד הוא הבין שר' שמחה לא מנהל מלחמה אישית נגדו, אלא הוא פועל מתוך האמת הפנימית שבו. הנה, עובדה שהוא מזמין אותו לסעודת שבת, עובדה שהוא שולח לביתו מתנה מכובדת. ללא ספק, הידידות הזו – עם כל ראשי העירייה – מביאה במשך השנים הישגים לתושבי העיר שומרי התורה והמצוות".
אהבתו לארץ ישראל היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. לפני עשרות שנים עמד לימין גואל הקרקעות, הרב מתי דן, בהקמת עמותה שנועדה לגאול קרקעות מידי הערבים במזרח ירושלים. אך גם בנושאים אלו, היקרים מאוד ללבו, לא עושה הרב ולו צעד אחד ללא להיוועץ בגדולי ישראל, שרואים בו דמות היכולה לגשר בין כל החלקים בציבור החרדי ודתי. למרות מחשבתו העצמאית והמקורית, מכפיף הרב את מחשבותיו ומעשיו לקול גדולי ישראל. מעולם אינו מהרהר אחר ההוראות אותן הוא מקבל. אולי זהו סוד כוחו.
בעת הוצאתה להפועל של תכנית ההינתקות, מלאו עיניו של הרב דמעות. עצם העקירה המופקרת כמו גם גירושם של יהודים מאדמתם, כאבה לו עד מאוד. פעמים רבות נסע ליישובי גוש קטיף ועודד את המתיישבים. קשה היה לדבר עמו באותם ימים. הקרע בעם והפינוי האכזר קרעו את לבו לגזרים.
גדולי ישראל מינו אותו לעסוק בשאלת בתי הכנסת שנותרו באזור המפונה. ביום בו התנהל דיון בבית המשפט על עתיד בתי הכנסת בגוש קטיף, עמד הרב בפני השופטים ובקול מרוסק התחנן שלא יהרסו את בתי הכנסת. "איך אפשר להרוס בתי כנסת בארץ ישראל", זעק מדם לבו. אך הגזירה נגזרה והגר"ש עמד בפתח הגוש, ימים ספורים לפני הפינוי ומירר בבכי בלתי נשלט. הוא סבב בקהילות ועודד את המפונים. "חייבים להתחזק בלימוד התורה. אין ספק שהפינוי הוא עונש על ביטול התורה", אמר למפונים הדואבים.
כשיצא מאחת הדרשות בפני קהל המפונים אמר לאחד ממקורביו: "את הדרשה הזו הייתי יכול לומר גם בישיבה חשובה. אין הבדל בין מה שאני מדבר כאן לבין מה שאני מדבר בישיבה". כאלה הם דרשותיו של הרב. מתאימות לצורב צעיר ולעובד אדמה פשוט. דברים היוצאים מן הלב.
ההערכה העצומה לה זכה הגר"ש בבתי גדולי ישראל, הנותנים לא אחת ביטוי פומבי להערכה זו, הביאו את הגר"ש לשמש לא אחת מוציא ומביא בבתי גדולי ישראל ולעיתים גם במסדרונות השלטון.
אהבתו לעם ישראל אינה ידעה גבול. ואולי זוהי התכונה שאפיינה אותו ביותר. "לא אשכח את הערב שנכנסתי אליו", סיפר תלמיד ל'בחדרי חרדים', "ראיתי אותו גועה בבכי מר. חשבתי שקרה אסון במשפחה, אבל בקול מרוסק הוא סיפר לי, שלפני כשעה הוא חזר מבית של חייל שנהרג על קידוש השם. 'בישרתי לאביו את הבשורה. זה נורא', הוא אמר בפנים שטופות דמעות".
"במשך שנים הוא שימש בעל תפילה ב'ימים נוראים' בישיבת 'מאור התלמוד'. ניתן היה למלא את הכינרת בדמעות שהוא מזיל במהלך התפילה", מספר בוגר הישיבה.
כל חייו ערג הרב קוק לירושלים. חלומו הבלתי נסתר היה לעבור לגור בסמיכות למקום המקדש. בסמיכות לכותל המערבי. אולי לכן מעולם לא קנה דירה בעיר רחובות, שם הוא מתגורר עד היום בבית של העירייה. לפני כ-25 שנה הגשים את חלומו ורכש דירה ברובע היהודי בירושלים, דירה ששימשה אותו בשבתות המעטות בהן יכול היה לממש את כיסופיו לעיר הקודש. אבל את חלומו הגדול הגשים רק כאשר נבנה מחדש בית הכנסת 'החורבה' כאשר הוכתר לרבו על ידי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
יחד עם אחיו הגרא"י קוק ראש ישיבת 'מאור התלמוד'
במעמד ההכתרה בבית הכנסת 'החורבה', אמר בהתרגשות: "מאז חורבן בית המקדש, זו הבנייה החשובה ביותר בירושלים. אני נושא את עיניי למעלה, לגובה העצום, בהתרגשות רבה. רבה של ירושלים רבי צבי פסח פראנק אומר כי זו אותה החורבה שאליהו הנביא נגלה לרבי יוסי, כמופיע במסכת ברכות – ולכן היא קרויה ה-חורבה בה"א הידיעה".
הרב שמחה סיפר כי הוא זוכר את החורבה בבניינה הקודם. "גרנו בבית מנדלבוים. בתור נערים צעירים היינו הולכים לשם. התפללנו בדרך-כלל שחרית וקריאת התורה בחורבה ומוסף בכותל. כי הכותל של אותם ימים היה כל-כך צר ולא ידעת לאיזה מניין אתה שייך. זה מתפלל שחרית, זה מוסף וזה מנחה – וב'חורבה' תמיד היו תפילות מיוחדות".
במעמד חנוכת הבית להיכל ישיבת 'מאור התלמוד' המפואר ברחובות, ביטא הגר"ש את חלומו שהתגשם ואמר בדמעות: "לעתיד לבוא, בזמן גאולתנו עליה אנחנו מתפללים מדי יום, המשיח יגיע מצפון לדרום. הוא יראה את 'מכון ויצמן' ויגיד בהתלהבות: 'הו הא, איזו ישיבה יפה'... יגידו לו הפרופסורים: 'זאת לא ישיבה. זה מכון ויצמן, כאן לומדים מדע'. "המשיח יגיב: 'מכון מדע כל-כך יפה? בוודאי הישיבה כאן בעיר לא פחות יפה, כי הרי אין חשוב יותר מתורה'. המשיח יבקש: קחו אותי לישיבה. הוא יגיע לישיבה ויראה שאין אפילו בית מדרש מינימאלי. התלמידים לומדים במרתף. איך זה יכול להיות? הוא ישאל אותי. ואני אשיב לו בפנים כבושות: 'עליי אין טענה. לי אין את הכסף לבנות בניין יפה. הייתי בכל מיני קהילות יהודיות עשירות בעולם והם לא נתנו לי'. אני נוהג להגיד לתורמים: אם לא תתרמו, לא תהיה לי ברירה, אלא להגיד למשיח שאתם אשמים".
"השבוע, כשנכנסנו לבית המדרש החדש, אמר לי אחד הרבנים: עכשיו כבר לא תצטרך להתבייש בפני המשיח..." אמר אז רבי שמחה זצ"ל.
בחייו שיכל את חתנו הגאון רבי ישעיהו שיפמן זצ"ל, ראש כולל בשכונת רמת שלמה, שנפטר בגיל 57, לאחר שחלה במחלה קשה.
בשנים האחרונות נחלש, אך המשיך לעשות למען הרבנות ברחובות, בני משפחתו שימשו וסעדו אותו והתלמידים מ'מאור התלמוד' היו עולים אליו תדיר.
זכה והותיר אחריו דור ישרים מבורך, בניו: הגאון רבי חיים ראש ישיבת 'תורת רפאל', הגאון רבי אריה מראשי ישיבת מאור התלמוד, הרב בן ציון מנהל סמינר עלי באר, הרב אברהם יצחק מבית חלקיה, הרב דב מנהל ת"ת חמדת התורה בירושלים. חתניו: הגאון רבי יעקב ליזרוביץ ראש ישיבת 'חכמת שלמה' ברחובות,
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים