שיתוף - לביקורת הבן האחרון

נודד

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הבן האחרון

ושוב סער עליהם הים.

הם נפנו כל אחד למלאכתו.

נחשון אחז בהגה העתיק וניווט ביד אמונה בינות לגלים. בן עיגן בזריזות כל חפץ שעלול להיזרק עליהם בטלטלות ההגונות שספגה "האמונה". כשסיים טיפס בזריזות אל החדרון העילי שבסיפון, מכשיר קשר מיושן בידו, משקפת צמודה לעיניו. קשה לראות משהו בחושך, בתוך הערפל הסמיך, אבל דיי לעיניים המיומנות באור מבזיק של ברק החושף את כרבולתו המשתפלת של גל.

"שעה תשע. למערב" ההגה מסתובב והספינה נפנית כולה כשחרטומה שועט היישר אל מול הגל. כעת היא מטפסת בקלילות אל פסגתו המיתמרת, ונפנית אל צידה לאורך הגל עד שמבחין הלמדן לשעבר, שהפך לספן בעל כורחו, בפרצה נוחה כלפי מטה. שוב משתרגים השרירים. שוב סובב ההגה והיא גולשת מטה במהירות מסחררת. כמעט שצוללת אל התהומות שלמטה אך ברגע האחרון ממש, מתיישרת וצפה על פני המים.

עוד גל מכה. הפעם מדרום. ושוב תפנה לעברו, ושוב תטפס, ושוב תגלוש,
אם יכה הגל בצידה תתפרק הספינה לגורמים.

הסערה דועכת.

ידו של נחשון רועדת קלות משריר שמסרב להתרפות. הרוח מתחילה להיכנע לעייפות החומר. לא ירחק היום והוא יעזוב את הים על גליו ומשבריו לנצח.

עליו להכין את בן לתפקידו. עליו לדעת מי הם ואיך מצאו את עצמם חיים שנים ארוכות כל כך על ספינה מיטלטלת. כבר תקופה ארוכה שעיניו של בן משוטטות אל מעבר לאופק. מחפשות ונכספות. משגרות לעברו מבט של תמיהה, מבט גדוש בתחנון שקט לדעת, להבין.

הוא מוצא את נכדו עסוק בהתרת קשר עקשן במיוחד בחבל המפרש הימני.

"הנח לקשר, בן. הגיע הזמן שנשוחח לעומק"

החבל נשמט באחת. בן ממהר לשפות ספל חם ונחשון מתרווח על כסאו שהתבלה מכמה וכמה ימי שמש לוהטים של קיץ. הנכד מתיישב לצד סבו.

הערפל התפזר ואור הכוכבים מתנוצץ על פני המים השחורים. עיני שניהם פולחות למרחקים.

הם דוממים. אך השתיקה הקבועה טעונה כעת בזרמים שמבקשים להתפרץ .


"מה אתה זוכר מילדותך?" שובר נחשון את השקט. קולו חורק קלות מחוסר שימוש. "מהתקופה שהיינו על אדמה יבשה ויציבה?"

"אולי.. קצת, זיכרונות מעורפלים מבית בבניין גבוה. אבא שמרים אותי על הכתפיים. את אמא יושבת על ספה כחולה ושרה לי על התורה שמתוקה יותר מדבש". קולו של בן כמעט שאובד בהמיית הים. "אני אפילו לא בטוח שזה זיכרון אמיתי ולא דמיון שנולד בי מתישהו"

"זהו זיכרון אמיתי לגמרי, והיו עוד הרבה רגעים דומים
. רגעים יפים שהיו ואינם עוד..." הזקן נשנק קלות, משתהה, בולע את רוקו לרגע .

"למה? מה קרה פתאום? למה אנחנו כאן?" שאלות שנכבשו חודשים ארוכים מקבלות סוף סוף רשות להפציע.

***

החוקים עברו.
שלוחי הציבור נלחמו, המונים התאספו לעצרות תפילה וזעקה, ללא הועיל.
החוקים עברו.
מלחמת העולם האחרונה בין המעצמות, והכפפת העולם כולו לחוקי יסוד אחידים בסיומה, אפשרה לגורמים שונאי דת לנצל את ההזדמנות ולהעביר שורת חוקים בכסות ליברלית.
המשמעות האמיתית של החוקים החדשים היה חוסר יכולת לחיות על פי תורת ישראל.
ציבור שומרי המצוות, ברובו הגדול, חתם על ויתור זכויות האזרח. ויתרו על ביטוח לאומי, וקבלת כל הטבה מהמדינה.
לאחר כמה חודשים, נשללו מהם זכויות מקרקעין, לא הותר להם עוד להשתמש בכספים שבחשבונות הבנקים.
בראשות גדולים יצאו קבוצות מאורגנות אל הים התיכון.
הצטיידו היטב, בטרם נכנסו הגזירות החדשות לתוקפן , על מנת שלא יחסר להם דבר.
היה אז לחץ באוויר, אך גם רוממות של קדושה. הרגשה חזקה של טרום גאולה.

***

"ואז מה קרה?" שואל הנכד שכבר גדל, וידיו הרועדות של האיש שאחראי עליו, חופנות זו את זו. הזיכרונות קשים. המציאות לא פשוטה. שפתיו, כמו תמיד, מלוחות.
"הפלגנו אל הים. היה יום אביב, ומשפחות משפחות עלו על הספינות, עוזבות את הנמל .את המוכר, את היציב והיבש. שומטות.
עזבנו. יצאנו אל הים.
הוא לא נבקע.
תחילה, ניסינו להתרגל אל שגרה חדשה, אחרת. אנשים עזרו ועודדו זה את זה.
ואז עם בוא החורף דברים אחרים נפלגו.
התחילו הסערות. היו שחלו במחלת הים. וראשינו- התפלגו בדעותיהם. חלקם אמרו, שיש לשוב, מפני החולים, וחלק הורו למסור את הנפש.
קברניטים הפליגו רחוק יותר, ואחרים הובילו אל מקום קרוב אך סוער.
אלה טענו לפתוח את המפרש בעת סער, ולהשתמש ברוח במלוא עוזה, ויש שהורו חד משמעית לקפל את המפרשים ולהמתין עד יעבור זעם...
אנשים החלו לחזור לאדמה, איש איש מסיבתו, היו גם כאלה שלא רצו, אך הספינה לקחה אותם עם כולם..."


***

"הילד יישאר עם אביך" רצה האב.
האם שכבה מוטלת, חיוורת וירוקה, רק עיניה התכווצו בכאב.
"אני... גם ככה חוזר בלב כבד, לא סגור על הדבר הנכון... לא יודע מה יהיה שם, באדמה שעזבנו. לפחות שהילד יישאר טהור! אביך הרי ידאג לו בשלימות. את לא חושבת? ישמור עליו, על גופו ועל נשמתו" הוא מתחנן, ועיניו דומעות ללא הפסק.
כאב. קריעה. אשתו לא תשרוד על הגלים. ובנו- הכיצד יעזבנו?


***

האם כך כאב אביו כאשר נפרד ממנו, מותיר קרעי נשמה מדממים?
ואימו, היא ודאי התייסרה. צער הפרידה חותך הוא. מקפיא את הורידים. בתוכו מקפל הוא אהבה עצומה, שאם לא כן, הכאב לא היה חד כל כך.
הפטירה של סבא נחשון קיפלה בתוכה רגשות נוספים. תמיהה עצומה על העתיד. אובדן הנפש היחידה שנותרה עימו. אין עוד מי שיורה לו את הכיוון, את הזווית הנכונה להטות את הספינה בעת זעם. אין אתו יודע עד מה.
הספינה משתרכת לאיטה על הגלים, במעגלים, טבעות וחישוקים. הים פועם את גליו ובן יושב ומתאבל לבדו על הסיפון. לא מוביל, לא מבין. רפוי כולו. הספינה לוקחת אותו מעלה ומטה.
הוא מעלה במחשבתו את קולותיו, דיבוריו של הסבא, שעות על שעות של לימוד מעמיק, מכוון, מעצב. הוא מהרהר בשיחתם האחרונה בטרם נפטר. האם הוא הרגיש את שעומד לקרות? ומה בדיוק הוא אמור לעשות כעת?
ביבשה יש לו משפחה.
ויש קרקע יציבה.
יש שם כל שצריך לחיות באחריות, בנוחות, בביטחון.
אולי צדקו כל האחרים? אולי צדקו כשחזרו על עקבותיהם. אל החיים החלקים והשפויים. הם בוודאי משפילים ראש וממתינים עד שתעבור הגזירה. הרי הם יצאו אל הים בהתחלה. אם הם חזרו, כולם, כנראה שהיו שיקולים מכריעם לכך. זוהי הרי שטות מוחלטת מצידו לדבוק בדרכו העיקשת של סבא בצורה עיוורת, בלי לשמוע את הצד שכנגד.
עד מתי יישאר בים, בתקוה שלא יספוג פתאום מכה משברת עצמות בזמן סופה, כפי שקרה לסבא?
הוא קם על רגליו, מפנה את ההגה בחדות שמאלה.
לנווט על פי גורמי השמיים הוא יודע כמעט מתוך שינה. ידיו משרטטות תוואי משוער, נעזרות במחוגה פשוטה. הים רגוע וחלק אבל ליבו סוער.
בן מושך בחבלים ומכוון את המפרשים הישנים לכיוון הרצוי. הרוח נושבת והספינה מתקדמת בקצב נוח אל החוף, אל הבית ההוא ואל הספה ההיא שעוד מבצבצים פה ושם בחלומותיו.
הספינה מחליקה קדימה אבל מחשבותיו ורגשותיו של בן מתפתלים ומסתבכים יותר ויותר.
ואולי זהו ייעודו? להיטלטל עם הגלים ולחכות. לשמר את הגחלת עד שיפציע עליו יחד עם העולם כולו אורו של הבורא?
ידיו של בן מושכים את ההגה בעדינות כמה מעלות ימינה, ועוד כמה מעלות, ו"האמונה" מתחילה לשוב אל מרחבי הים המוכרים.
ושוב פונה הספינה מזרחה, אל החוף, אל היבשה והיציבות.
אל הבית.
ההחלטה נבטה בו פתאום. הוא יתקרב עם הספינה אל היבשה, וכשיראה אותה בעיניו, יחליט.
ובאישון ליל, מתוך הערפל שסביבו, בתנאי מזג אוויר דומים להפליא לאותו לילה בו הניח נחשון לפני נכדו את הדרך בה חפץ הוא שיצעד, לאורו של ברק רחוק ראה אותה בן.
אדמה.
רחוקה עדיין, מטושטשת, אבל ממשית וברת השגה.
הגיע רגע האמת.
ושוב צפים למול עיניו כל הספקות. שוב מתייצבים בשורה הטיעונים שבעד ונגד.
ופתאום, הוא יודע. ידיעת אמת שצפה בשקט מתוך מערבולת ליבו.
הוא מסתובב על צירו. יורד אל ירכתי הספינה, שם טמון בארגז מרופד, ממתין לו. אולי אין עוד כאלה בחוף.
בן מרים אותו ממקומו, וצועד במעלה המדרגות אל הסיפון. עיניו עצומות, ידיו חובקות את ספר התורה. רגליו המיומנות מציבות אותו בבטחה על הגשר העילי שבסיפון.
כאן מקומו. פה הוא נשאר, ולו גם ייוותר הבן האחרון.
חבוק.
עיניו של בניה נפקחות מאליהם, מישירות מבט.
אור ראשון .
שזורח.

סוף

"וגם אם אחרון על עפר יקום, יהודי אחד וספר התורה בידו, תורת ישראל בליבו ואור ישראל ברוחו, גם זה האחד מספיק, דבר ישראל יעמוד ולא יאבד" (אגרות צפון לרש"ר הירש, סוף אגרת י"ח)
 

נודד

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הסיפור נכתב על ידי ועל ידי אשתי (לעוף), עבר עריכה, והתפרסם במגזין לפסח של פרוג.
אני מגיש לכם כעת את הסיפור כפי שכתבנו אותו אנחנו, לפני העריכה.
נשמח לקבל ביקורת אמיתית וכנה.
גם אם היא תכאב, אנחנו מבטיחים להיפגע טיפטיפה ומייד לסלוח...

סתאאאםם נראה לכם?

על דברים כאלה שנוגעים לכבוד המשפחה כולה, אנחנו שורפים את המועדון, מפוצצים את השרתים של פרוג, ופותחים בקרב חמולות למאה שנים לפחות...

ראו הוזהרתם!!!
 

הזגג

משתמש פעיל
לפי האיומים נראה שהתנסיתם במציאות של מקצוע הספנות לפני כתיבת הסיפור.
הסגנון די דומה לנהגי מוניות... :LOL:


וברצינות, הרעיון והכתיבה ממש יוצאים מגדר הרגיל.

פחות התחברתי מבחינה מציאותית.
לא הגיוני לחיות כך שנים, מבחינת תזונה, בריאות.
ועוד יותר לא הגיוני לחזור ליבשה אחרי עשרות שנים ולנחות בחוף כאילו כלום...
אין ביקורת דרכונים?

וסתם שאלה מציקה: היכן נקבר הסב, במעמקי הים?
 

נודד

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
לפי האיומים נראה שהתנסיתם במציאות של מקצוע הספנות לפני כתיבת הסיפור.
הסגנון די דומה לנהגי מוניות... :LOL:
יותר בהשפעת מעצבי המדיניות בממשלה בשנה האחרונה...
אני שמח שנמצא "נחשון" אחד שהעז להגיב...
וברצינות, הרעיון והכתיבה ממש יוצאים מגדר הרגיל.
תודה
פחות התחברתי מבחינה מציאותית.
לא הגיוני לחיות כך שנים, מבחינת תזונה, בריאות.
מסירות נפש/ הם התכוננו היטב/ אכן כמעט כולם חזרו.
ועוד יותר לא הגיוני לחזור ליבשה אחרי עשרות שנים ולנחות בחוף כאילו כלום...
אין ביקורת דרכונים?
בסוף הוא אכן לא נחת על היבשה עד שהאיר אורו של עולם.
אם הוא היה מנסה להגיע לחוף, לך תדע מה היה קורה...
וסתם שאלה מציקה: היכן נקבר הסב, במעמקי הים?
אכן שאלה מציקה.
בעקבות חילוקי דעות בין צוות הכותבים הוחלט להתעלם באלגנטיות מהנושא.
סתם שתדע, אני נטיתי לתאר את הדרדור המחריד של הגופה הקרה היישר אל מלתעות הכרישים אך הצנזורה הביתית התנגדה נחרצות והנושא ירד מעל סדר היום
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
סתם שתדע, אני נטיתי לתאר את הדרדור המחריד של הגופה הקרה היישר אל מלתעות הכרישים אך הצנזורה הביתית התנגדה נחרצות והנושא ירד מעל סדר היום
רק נדמה היה לי שהם עלו על האוניה כדי לשמור מצוות, ולא כדי לחלל קברים?
איפה ספינות הנטורי קרתא?
 

מ. י. פרצמן

סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
קודם כל, הסיפור הזה מיוחד ממש. אהבתי אותו מאוד והתחברתי מיד, גם ובעיקר בגלל הציטוט שבסופו. יש לי חולשה ליצירות ספרותיות שמבוססות על ציטוט מהמקורות.
סגנון הכתיבה שלו מדהים. ההילה הספרותית הזו כל כך מתאימה לסגנון הסיפור, כזה שנאחז על מציאות בלתי הגיונית.

שאלה.
מסקרן אותי, אפילו מאוד, לדעת איך כותבים סיפור ביחד עם בן או בת הזוג.
איך זה עובד בפועל?
איך שני כותבים כותבים סיפור ביחד?
כל אחד יושב על המחשב שלו, וביחד מקלידים בדוק?
יושבים ביחד על מחשב אחד וצועקים באקסטזה עד שניחר הגרון?
אחד מקריא השנייה כותבת?
איך זה קורה בפועל?

ועכשיו לביזנס, שהרי איך אפשר בלי ביקורת.
בתור העורכת של הסיפור הטוב הזה, ומצוין שהוא עלה בווריאציה המקורית שלו, הציקה לי בעיה מהותית מאוד:
1651690882417.png

זאת הסיבה לעריכה שעבר הסיפור ( @נודד, תרצה להעלות את היצירה הסופית?).
בעיניי, חושבת שזה היה הכרחי. זה לא היה סיפור הגיוני, וכדי להפוך אותו לכזה, היו נדרשות אינספור התאמות שהיו הופכות אותו לאחר. ברגע שהסיפור עוזב את האחיזה במציאות ונהיה סיפור פנטזיה, פתאום יש הצדקה לכל הנקודות החשובות שהעלה @הזגג.

מתייגת את העורכים שעבדו על הסיפור הזה, @הדוויג ו @ליאורהA.
אשמח לשמוע את דעתכם, @נודד ו @לעוף (בעוונותנו נערך העיתון בתת זמנים הזויים עד כדי שאפילו דיון מינימלי עם הכותב לא היה זמן לערוך):
מסכימים? לא מסכימים?
ואת חוות דעתכם, חברי הפורום.
 

נודד

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
טוווב,
אז ככה זה הלך הפעם-
@נודד אניות וספינות מציתות לו תמיד את הדמיון, והיה מונח לו בראש הרעיון של הציטוט, אז זה היה השלד הראשוני.
העלילה התגבשה בין שנינו כשכל אחד מוסיף גוונים משלו, הכל עדיין באוויר.
אחר כך הוא התחיל לכתוב את ההתחלה שאתם מכירים, יפה וציורית, אחר כך נתקע. לא היה טוב.
והיה דדליין צפוף- ערב פורים, זוכרים? אז הוא תפס חסות על הילדים והבית, ואני נכנסתי לחדר עם המחשב והשקט- (תודו, שווה) והמשכתי, העברתי חזרה את המושכות, @נודד סיים, דייקתי את הסוף, הוא עבר על הכל ותיקן, ואז אני, ואז ביחד,
וכששנינו היינו מרוצים, אז שלחנו ודי.
אבל לכל המתענינים, זה לא תמיד פשוט לכתוב ביחד. אולי תמיד לא פשוט. צריך לשים לב שהביקורת ענינית, ואתה לא חוסם את היצירתיות או האמירה של השני. וגם לא לקחת ללב בצורה חוסמת. אגב, זה מאד עזר לנו להעלות את הסיפור המשותף שלנו ( יחידאי ) ולקבל את התגובות שלכם, בגלל שזה היה ביקורת ענינית מכותבים שמונחים בתחום, ולא מעורבים רגשית.... ממילא הערות שנצרכו להאמר קיבלו הצדקה ומקום.
אבל זה בהחלט חויה. לדמיין עלילות, להמציא ביחד דמויות, לשוחח על רעיונות ולהוסיף להם גוונים שונים ודיוקים שנוצרים כאשר זה מגיע מזוית מבט שונה. זה מעשיר מקרב ובהחלט קסום כשיש תחביב משותף.
בכתיבה של יחידאי, העלילה התגבשה במשותף, בכתיבה עצמה נודד לקח על עצמו בעיקר את הקטעים הקשוחים- הפוליטיקאים והרציחות, ואני את השאר, אבל לא בצורה גורפת. זורמים לפי הענין. כשכל אחד עובר על הקטעים שהשני כותב.

ובקשר לבן האחרון-
תודה על המחמאות :) זה מדרבן לכתוב ונותן פוש ואנרגיה להשקיע עוד.
צדקתם @מ. י. פרצמן בקשר לרקע המלחמתי, גם כאן בסיפור שהועלה תיקנו את המשפטים בנושא הזה על פי העריכה שלכם. מסכימים בהחלט. עם זאת, היו משפטים באמצע שהחלפתם וזה גרם לחוסר דיוק תחבירי,
והאמת שאת הסוף שלנו יותר אהבתי, קצת יותר דרמה, ושקראו לו בסוף בניה- בן י-ה,
אבל קיבלנו בהכנעה, אין ספק שהעריכה היטיבה עם הסיפור.
תודה ושוב תודה!!
 

נודד

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
בעקבות הנושא שעלה כאן בדיון- על ההיגיון בסיפור- עלו בי שאלות שאשמח לקבל את דעותיכם-
האם חייבים היגיון בסיפור?
חובה שיהיה מעוגן במציאות?
אם הסיפור מענין, דינמי, ויש בו אמירה, למה חייב שיהיה הגיוני?
מי שמחפש מציאות- יש מספיק סביבו, אני חושבת שכל הכיף בסיפור הוא הרשות לעוףף איתו בלי הגבלה,
לחצות גבולות של היגיון ומציאות. לברוא עולמות צבעוניים, אחרים, גם בתוך העולם המוכר שלנו.
אולי זה ענין של אופי.
כמו שבציור לדוגמא, יהיו כאלה שישאפו להעתיק בדיוק צילום מציאותי, ואחרים, אומנים, יעדיפו ליצור אמירה שאין כמותה במציאות. עצים צבעוניים בתור דוגמא.
הסיפורים שלי לא מציאותיים. אבל יש בהם קסם ואמירה. למה סיפור חייב להיות הגיוני?
 
נערך לאחרונה ב:

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
האם חייבים היגיון בסיפור?
לדעתי - כן. אבל זה לא חייב להיות היגיון קלאסי.
חובה שיהיה מעוגן במציאות?
במציאות העולם הקיימת - לא. אבל הוא חייב להיות מעוגן במציאות היקום בו מתרחש הסיפור.
אם הסיפור מענין, דינמי, ויש בו אמירה, למה חייב שיהיה הגיוני?
אנסה להסביר את עצמי.
עולם הדמיון מורכב מאין ספור יקומים. בדיוק כמו שאפשר לדמיין בני אדם בגודל כוס, דרקונים בגודל כוכב וסוכני חרש המסתובבים בבני ברק - אפשר לדמיין עוד אין סוף דברים, שחלקם יכולים לקרות בעולם האמיתי, וחלקם לא.
השאלה אם הם יכולים לקרות בעולם האמיתי כלל לא רלוונטית, כי הסיפור לא מתרחש בו.
מה כן רלוונטי? באיזה עולם הסיפור מתרחש.
כשסופר יוצר עולם מסויים, הוא מוכרח להשאיר את הדמויות באותו עולם. נניח, אם בעולם שלו קיימים יצורים שאי אפשר להרוג, הוא לא יכול להרוג את היצורים האלה.
אם סופר מחליט לכתוב על עולם שבו אי אפשר לקיים מצוות על היבשה, הוא מוכרח ליצור את העולם הזה לפרטיו, ולהישאר נאמן לעולם שהוא יצר. הוא לא יכול להותיר מצוות משמעותיות כל כך, בלי מענה. שבת? קבורה? מה עושים כשיש פיקוח נפש? איך מכינים מצות? כותבים תפילין? אם אין הסבר מובן איך אפשר לקיים חיים יהודיים (וחיים בכלל) על הים - הסיפור לא יכול להתרחש ביקום בו הוא עומד, ומוכרח להשתנות.
ביחידאי, למשל, מסופרים הדברים בהם העולם שונה מהעולם הרגיל. ליתר דיוק - ברור שמדובר בעולם מקביל, שונה, ופנטסטי.
כאן זה לא ברור כלל, וקשה לקורא להתחבר כאשר חלקים כל כך גדולים מחיי הדמויות - לא סבירים או לא מוסברים.

אם לסכם את עצמי - זהו סיפור פנטזיה מצויין. אבל פנטזיה לא יכולה להתרחש בעולם מציאותי, וחייבת עולם חילופי.
כמו שבציור לדוגמא, יהיו כאלה שישאפו להעתיק בדיוק צילום מציאותי, ואחרים, אומנים, יעדיפו ליצור אמירה שאין כמותה במציאות. עצים צבעוניים בתור דוגמא.
חלק מאותם הסופרים בטוחים שהם לא מעתיקים מציאות, אלא יוצרים מהדמיון. אלא מה? הדמיון שלהם (ואנכי הקטנה בתוכם) מוביל אותם אל העולם המוכר, ומחפש בתוכו את החידוש וההרפתקה.
ויש סופרים, ובעיניי זו גדולה עצומה ויכולת מדהימה, שמסוגלים למצוא עולמות חדשים לחלוטין בתוך דמיונם.
כל זה לא קשור כהוא זה, לעובדה שסיפור צריך סף בסיסי של היגיון, כיוון שהוא פונה לקהל יעד של בני אדם, ואלו משתמשים בהיגיון כדי להבין סיפורים.
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכד

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יי שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:ב לוּלֵי יי שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם:ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ:ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ:ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים:ו בָּרוּךְ יי שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם:ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ:ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יי עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
נקרא  5  פעמים

אתגר AI

געגוע קיצי • אתגר 138

לוח מודעות

למעלה