עז"ה
הכניסה לבית החמים והמלא הייתה דווקא מוצלחת. מהרגע שהם פתחו את הדלת נשמעו קריאות ה'שלום' משלושה כיוונים לפחות, והן היו, ככל שרוחל'ה הצליחה לשפוט, שמחות וכנות באמת. דוד גיסה מיהר לגשת וללחוץ ידיים עם זאביק בעלה, ואשתו, מירי, ניגשה לתת לה חיבוק.
"כמה זמן לא ראינו אתכם!" קבלה מירי בפניה לאחר שהרפו מהחיבוק, ידה עדיין אוחזת ביד גיסתה, "יותר מדיי זמן. התגעגענו!"
ולמרות שחשבה שכבר מזמן עברה את השלב הזה, הרגישה רוחל'ה כיצד סומק קל מוצא את דרכו ללחייה. "את יודעת איך זה, ברוך השם," היא חייכה, "עסוקים."
למזלה, היא לא הייתה צריכה לנמק על כך יותר מדיי למול הגבה שהורמה קלות במצחה של מירי. אלישבע וגיטי גם הן הצטרפו כדי לומר לה שלום, ורוחל'ה מצאה את עצמה עסוקה יותר בלשמוע מה חדש אצל כל אחת מהן בחצי השנה האחרונה, מאשר בלהסביר כיצד זוג - שלמרות שלפי מספר שנות הנישואין שלהם הם כבר ממש לא זוג צעיר, הרי שמבחינה משפחתית הם עדיין מתאימים להגדרה הזו - לא מוצאים מספיק זמן לבקר את המשפחה במשך זמן כל כך ארוך.
ו- הנה זה הגיע. חמותה צועדת לעברה, נראית רעננה מתמיד בחליפה בצבע לילך, חיוך גדול פרוש בין לחייה. "רוחל'ה!" קראה, מחבקת באלגנטיות, מצמידה נשיקה על כל לחי. "איך התגעגעתי! כמה טוב לראות אתכם!"
ועל אף שרוחל'ה, היועצת מחוללת הפלאות שהכל בבית הספר מספרים בשבחה, ניסתה לאלף את מחשבותיה בכח גם כעת, היא עדיין לא הצליחה לעצור את מוחה מלהתעכב על הדיוק במילה 'אתכם'. "טוב לראות גם אותך," מעלה חיוך גם היא, "ומזל טוב! מרגש ממש. שתזכי לעוד הרבה שנים של נחת."
"כל כך מרגש," הסכימה חמותה, עיניה סוקרות לרגע את צדודיתה של רוחל'ה. ובד בבד, בכישרון ששייך אך ורק לאנשים מסוגה העבירה חיוך קורן לקבוצת הבנות והכלות שסביבה. "לא ציפיתי לכזו מסיבה, בכלל לא. זה באמת יותר מדיי. הו, טובי!" עיניה נישאות לפתע אל עבר הדלת, שנפתחה ברגע זה שוב, מגלה את טובי עומדת בפתח, נראית מותשת מאחורי עגלת תאומים גדולה. "ברוכה הבאה!"
עד מהרה סובבו כולן את הגיסה הנכנסת ואת העגלה על שני התינוקות הנמים בתוכה, בני חודש בלבד, מביעות מחמאות על הסט המתוק, על הפנים הממיסות ועל האופן הכל כך טהור ושובה לב שבו הם נמים את שנתם. והפעם, למרות שניסתה בכל כוחה, לא הצליחה רוחל'ה לשכנע את עצמה שלא רק מבט אחד, אלא אפילו שניים או שלושה, חמקו לעברה בכדי לראות את תגובתה למראהו של הפעוטות בעגלה.
"הם באמת מתוקים, טובי," רוחל'ה נאמנה להחלטתה להיות נאמנה לעצמה, ככל הניתן, וקולה היה רגוע ויציב. "מזל טוב גם לך."
טובי, מי שללא ספק זכתה בתואר הגיסה העדינה והכנה ביותר, הרימה אליה את עיניה וחייכה, ניצוץ של הקלה במבטה. "תודה, רוחל'ה. ברוך השם."
רוחל'ה הייתה משום מה אסירת תודה על היעדר הסיומת הרגילה בסופו של המשפט, אבל חמותה, כך נראה, לא יכלה לתת לדבר כזה לחמוק מהראדר שלה. "בקרוב אצלך, רוחל'ה, בקרוב אצלך," שפכה בנדיבות רבה. "וואו, אני רואה שעוד רגע ייגמרו הקינוחים," היא ספקה את ידיה זו בזו, סוקרת בדאגה את השולחן, "אני הולכת להביא עוד מהמטבח. טובי, תרגישי בנוח, תגידי לי אם את צריכה משהו. רוחל'ה, אני אשמח אם תוכלי לעזור, אולי לפנות קצת מגשים ריקים מהשולחן."
רוחל'ה פזלה לרגע לכיוון בעלה, שנראה שקוע בשיחה עירנית עם אחד מאחיו. "בשמחה," אמרה לבסוף, למרות שהדבר האחרון- האחרון- שהיא הייתה רוצה כעת זה להיות עם חמותה באותו מטבח.
באותו מטבח... בעוד היא אוספת את המגשים הריקים מהשולחן היא הרהרה על כך, ליבה מתכווץ, בדיוק כפי שהתכווץ עשרות פעמים מאז אותה שיחה איומה לפני חצי שנה, שהתרחשה בדיוק במטבח המדובר. שיחה איומה ונוראה, שגרמה ליחסים המעורערים במילא בינה לבין חמותה להתכווץ לגודל של גריר אבק עכור.
שיחת ה"אולי הגיע הזמן לשחרר".
ידה של רוחלה התקשתה לרגע, והמגש שבו היא אוחזת נרעד מעט. עד היום, ואולי יהיה זה כך עד מאה ועשרים שלה, היא לא הצליחה להבין כיצד יכולה אישה לקיים כזו שיחה עם כלתה. כל כלה, על אחת כמה וכמה כזו שמדיי יום ביומו, מזה עשר שנים ארוכות, שופכת את מר ליבה על בדידותה לאביה שבשמיים.
איך היא יכלה אז, מאיפה מצאה את העזות הזו, לבקש ממנה להיפרד מבעלה?
איך?
אבל רגע לפני שהמחשבות מצליחות להשתלט עליה ודמעת זעם אחת מנסה לעלות בעיניה, היא עצרה את עצמה, נשמה עמוק. אף אחד בסלון ההומה לא ראה את מה שעובר על האישה שעורמת כעת את המגשים אחד על השני. רק היא- ובורא העולם- ידעו שגם סחיבה של שמונים מגשים לא שוות ערך לשינוי מאומץ של מחשבה אחת.
אז היא אמרה, אז מה. וזאביק, נדהם, התנער מהדברים האיומים האלו מייד כששמע על כך, ואף טרח לומר זאת לאימו באופן הכי חד וברור. ובכלל... רוחל'ה היא מהבודדות שיודעות שמצבה של חמותה אינו מזהיר כפי שהוא נראה, כפי שהיה פעם. ועצם המחשבה על כך שגם חמותה מתמודדת כעת עם מצב לא קל גורמת לכעס לדעוך, להתפוגג. הרחמנות, כך אומרים, הינה הרוח השקטה שביכולתה גם למוסס הרים גבוהים.
כשהמגשים בידה, ונשימותיה עמוקות וארוכות, בדיוק כפי שהיא מדריכה את תלמידותיה לנהוג במצבי לחץ, היא פנתה למטבח. כן, היא תוכל להתמודד עם שהות עם חמותה באותו חלל שבו התרחשה השיחה ההיא, שהפכה את עולמה למשך שבועות ארוכים ומלאי בכי; כן, היא תצליח להגיב במתינות לכל תרחיש, כן, היא תוכל- -
אלא שמה שהתגלה לעיניה במטבח כאשר נכנסה כלל לא עלה על דעתה כאפשרות. חמותה עמדה שם, נשענת על השיש הלבן, עיניה פעורות, נעוצות ללא ניע במשהו לא ברור על הרצפה, שהיה נסתר מרוחל'ה בשל האי הגדול שהפריד ביניהן. המראה של חמותה המשותקת היה קצת מפחיד, ורוחל'ה לא הצליחה לעצור את עצמה מלשאול: "הכל בסדר?"
האישה בחליפה המחויטת כלל לא הרימה אליה את עיניה. היא המשיכה להביט, ללא מצמוץ, על הרצפה. רוחל'ה התקדמה בזהירות קדימה, חוששת מעט מכל הסיטואציה, ומספר פסיעות גילו לה בדיוק מהו הדבר שגרם לחמותה להגיב בצורה כזו.
ספל. ספל קפה, בצבע ירוק-אפרפר. מרוסק לרסיסים.
רוחל'ה הרימה את עיניה חזרה לחמותה. היא הבינה מיד. הבדיקות, התוצאות המרטיטות. הכל היה מגולם באותו ספל מרוסק.
הבינה, ולא ידעה מה ניתן לומר.
שתיקה ארוכה השתררה במטבח רחב הידיים, כשלאחריה נשמע קולה של חמותה, רועד מעט. "זה לא אמור היה להיות ככה," אמרה. "זה לא היה אמור להיות כל כך מהר."
היה משהו מפחיד בלשמוע את האישה החזקה הזו נשברת, אבל לא הייתה זו הסיבה היחידה שרוחל'ה לא ידעה כיצד להגיב. ובעוד היא תוהה האם תצליח להסתיר את העובדה שהיא כבר יודעת הכל, חמותה הקדימה אותה, מרימה אליה בחדות את עיניה הגדולות, הפקוחות לרווחה. "אני יודעת שזאביק אמר לך. אני יודעת בכל נושא שאני מדברת איתו הוא חושב שאת והוא זה אותו דבר," משהו בנימה היה מלגלג מעט, מושחז, אבל המילים איבדו מחדותן בשל מצמוץ מהיר, חסר יציבות, שבא אחריהן. "אבל זה לא משנה כבר כלום. גם אם אני לא אגיד שום דבר, כולם כבר ידעו הכל... האלציימהר... הוא מתקדם מהר מדיי."
המטבח היה גדול פתאום, גדול מדיי, והמגשים- רק עתה רוחל'ה שמה לב שהם עדיין מונחים בידיה. וכל הכלים המנטליים שאספה לעצמה במשך השנים כאישה ללא ילדים בין אימהות מאושרות, וכל המונחים שרכשה ולימדה כיועצת מוסמכת ורבת נסיון, הכל איכשהוא התעופף לו מחלון המטבח, מותיר אותה מופתעת וחסרת אונים למול השיתוף השבור והפתוח של חמותה.
ובאיזושהיא פינה נבוכה בליבה תהתה גם רוחל'ה למה, בכלל, בוחרת חמותה לשתף אותה כך. רק מכיוון שבדיוק עברה כאן? או בגלל שחמותה יודעת שהיא לא פטפטנית? או אולי מכיוון שמערכת היחסים שלהן היא כזו שבמילא לא משנה מה ייאמר?
ועל אף שהתשובה לא הייתה ברורה לה, היא חשה שהתגובה היחידה שהיא יכולה להגיב לכאב שנחשף בפניה היא פשוט להיות נוכחת. פשוט להיות. וכשהניחה בזהירות את המגשים על השיש, הבחינה לראשונה בידה הרועדת מעט של חמותה על המשטח הלבן האלגנטי, היפיפה, שסדקים שחורים נחרצו בו לכל אורכו. והרחמנות, שכל כך התאמצה להביא לליבה אך לפני מספר רגעים בסלון, שטפה אותה כעת בגלים.
"זה קורה לפעמים," היא אמרה, "זה לא אומר..."
"זה כן אומר," חמותה לא הייתה מוכנה לשמוע ניחומי סרק, "זה כן אומר. אמרו לי שזה ייקח כמה שנים. אבל כבר כמה פעמים, רק השבוע... שדברים נופלים לי מהידיים. שבוע שעבר, השארתי שתי שקיות בסופר.." היד הרועדת עלתה כעת לפניה של האישה בעלת התווים החדים, ועיניה נעצמו בחוזקה, כאילו ניסתה להשתלט על עצמה.
רוחל'ה הייתה יכולה רק לדמיין את הפחד שתוקף אדם שיודע שלאט לאט הוא עומד לאבד את זכרונו, את יכולת חשיבתו, ובסופו של דבר, את דעתו. שמהשכחה של הדברים הקטנים בסופרמרקט, הוא מגיע למצב שבו הוא שוכח איך קוראים לנכדיו, ולאחר מכן, רחמנא לצלן, הוא מגיע למצב שבו הוא שוכח לעשות את המטלות הבסיסיות כמו לאכול ולנוע... הפחד שאנשים אחרים יצטרכו לסעוד אותו, לטפל בו כמו תינוק קטן, שהולך ומתנוון, כשכולם סביבו נאנחים לגודל הטרגדיה, ואילו הוא היחיד שכבר אינו מבין דבר...
מישהו אמר ככל הנראה בדיחה בסלון, שכן קולות צחוק רמים עלו משם, חודרים באופן זר לדממה שהשתררה במטבח. ואז חמותה פקחה את עיניה, מביטה בה במבט תכול וצלול. "בקצב הזה," חיוך קטן, מר, עלה על שפתיה הדקות, "ביום ההולדת הבא שלי כולם יחגגו. ואני אהיה שם באמצע, ולא אבין על מה כל המהומה."
עיניה של רוחל'ה הישירו את מבטן חזרה לעיניים הצלולות והחדות, ומה שראתה בהן, הניגוד של האלגנטיות העקשנית למול הנפש המפוחדת, גרם לשכבה דקה של דמע לעלות בין עפעפיה. אבל כשחמותה הסבה את מבטה ממנה, מסרבת להיות עדה לרחמים, נעלמו הדמעות, ובמקומן, עמוק בליבה של רוחל'ה, פשטה תחושה של כאב.
היא כאבה על חמותה. היא כאבה על המציאות הזו, שלא ניתנת לנחמה או לשינוי. והכאב, הכאב היה כל כך מוכר, קהה, ופושט ועצוב.
"את יודעת," היא אמרה, "לפני עשר שנים, כשהתחלנו לראות רופאים, והתחלתי להבין שיש לי קושי בלהביא ילדים, כל כך פחדתי מזה. פחדתי שלכולן יהיו ילדים, ולי לא. פחדתי שאני אחזור לבית ריק. שלא יהיה לי למי לחייך ועם מי לשחק. פחדתי שאני... שאני אהיה לבד."
חמותה לא הישירה את מבטה אליה, ואיכשהוא, זכרון השיחה שהתקיימה בדיוק במקום הזה, רק לפני מספר חודשים, עלה כמו באוב באוויר. אבל נדמה היה שקולה העצוב והיציב של רוחלה גרם לו להתמוסס.
"וזה מה שבסופו של דבר קרה. אני לבד. אבל אם תשאלי אותי על מה אני הכי מתחרטת בעשר שנים האלו, אני אומר לך- אני לא מתחרטת לא על הטיפולים, ולא על התפילות, ולא על האכזבות. אבל אני כל כך מתחרטת על כל הזמן שבזבזתי על פחד."
לאט לאט, העיניים התכולות הורמו לעבר העיניים החומות, ומבטן של שתי הנשים נפגש.
האחת, כח זורם בעיניה. והשניה לרגע מעכלת, מבינה.
היד הצעירה גיששה על השיש הלבן, המבריק, נוגעת באצבעות שכבר הפסיקו לרעוד. מאמצת אותן.
"תמיד ידעתי שהבן שלי בחר בשכל," אמרה חמותה בהומור הדק, הציני, אולם תחתיו, אולי לראשונה, נשמעה נימה אמיתית. "בכל אופן, אנחנו צריכות כבר לצאת."
ידה חומקת מהשיש, והרגע נפוג. אבל רגע לפני שהן חוזרות אל ההמולה, ואל הכאילו ואל המסיכות, אוספות הן שתיהן את שברי הכוס המרוסקת, ביחד.
-
הנושאים החמים
הנושאים החמים
