בגינה בגוש 80 קורה לא פעם שאני דוברת העברית היחידה.
בגינות מנחת יצחק והגלילות, זה קורה כמעט תמיד.
באופן כללי, בכל צפון ירושלים מרגישים כמו בבורו פארק.
לנו הישראלים נדמה שתמיד מעדיפים את האמריקאים בחנויות, במיוחד באלו שהוזכרו כאן - של הפיצוחים והגלידות. אנחנו יכולים לעמוד שעה בתור, ואז תבוא איזו אמריקאית מגונדרת ותגיד 'אקסקיוז מי' עם מבטא כבד, והמוכר מיד יפנה אליה.
(כשאני בחנויות כאלה עם בנות משפחה חוצניקיות, אני מכבדת אותן לפנות למוכרים... בדוק ומנוסה...)
אבל קרובי משפחה אמריקאיים טוענים שההפך הגמור. שהם לפעמים נדחקים לצד בגלל החוצפה הישראלית. ושמוכרים בחנויות כל הזמן מנסים 'לעבוד' עליהם ולהעלות את המחירים לכבודם, וכך גם נהגי המוניות, שרואים אברך אמריקאי ומיד מנפיצים לו מחיר הזוי, עם תוספות שונות ומשונות. הם ממש מרגישים פגועים מזה, שמנסים לרמות אותם וחושבים שהם לא מבינים.
מה שעוד - העליה האמריקאית העלתה את מחירי המוצרים והשירותים בירושלים, ואת יוקר המחיה.
הן משלמות בכיף אפילו 25 ש"ח לשעה לבייביסיטר (6-7 דולר, ביני ובינך מה הם, במיוחד כשאבא מויליאמסבורג עושה העברה בנקאית) - ובכך מקפיצות את המחירים בכל העיר. כך גם בחנויות הגלידות והאוכל המוכן, כל דבר עולה כאן יותר מבבני ברק (ומי מדבר על הערים האחרות).
יש ביניהן כאלו שעובדות קשה מאד, חיות בצמצום ובעליהן אברכים, אבל זה פלח קטן יחסית.
הרוב, או לפחות הרוב הנראה לעין, מבלות את הבוקר בשיטוט עם הפעוט ברב שפע ובחיפוש אחר כובע פונפון תואם לגרביון. לפעמים, איזו עוגמת נפש, הכובעים בצבע המסויים הזה לא היו במידה המתאימה, ואז נאלצים לקחת מונית לחנות אחרת כדי לחפש שם. כל כך קשה. ולפעמים לא מצאו סידור לקטן בבוקר, ובגלל זה לא יכלו ללכת לחוג התעמלות. ממש כפרת עוונות. והבייקרית שרצו להזמין אצלה למשלוח מנות קאפקייקס תואמים לתחפושת, הייתה עמוסה מדי ולא הסכימה לקבל את ההזמנה. כמה קשים החיים.
(נכתב בציניות עליזה, כן? יש לי גם קרובים, מדרגה שניה ושלישית, אמריקאים... אנחנו מפרגנים להם מכל הלב את הכובע והפונפון והקאפקייקס... רק משעשע לפעמים לשמוע אותם...)
הנושאים החמים
הנושאים החמים
