הנושאים החמים
הנושאים החמים
יושבת מול המקלדת והאצבעות ממאנות לכתוב. לא רוצה לכתוב מה שיאהבו. רוצה מתוכי.
אף אחד מסביבי לא מבין, זה בסדר שאת כל היום כאן? למה המבט שלך בוהה? איפה המילים שלך, המשפטים הבנויים לתלפיות, איפה?!
וארוחת הצהריים מה יהא עליה, רוטנים הילדים, עצבנים, שמוליק מושך בקצה החלוק, כמעט קורע אותו. קורע לי את עור התוף בצרחות. שושי ואסתי רבות על הבובה בקולות וברקים. חיים מתקשר, נרגז: 'סדרת כבר את התיאום מס? עוד לא? כמה זמן זה עוד ידחה' הקול שלו מלא באנחה, ואין לו כוח בשבילי. מבינה אותו. גם לי לפעמים אין כוח בשבילי.
העיניים מתרתקות שוב אל המסך. איזה אנשים אלופים. קנאת סופרים מגמדת זוחלת במורד הגב, מכווצ'ת לי את הלב לגוש פיצקי.
איפה המילים, איפה?
הולכת למטבח. מערבבת מוכנית כל מיני חומרים מכל מיני ארונות. הילדים באים, מסובבים אותי ועיניהם גדלות באימה: 'אמא שופכת שמה סוכר ומיץ תפוזים! עכשיו היא שמה קארי! ולימון! ועגבניה!' דיתי מלחששת, רובי מצחקק. שושי ואסתי בוכות על הרצפה, הבובה זרוקה ככלי אין חפץ בו.
אוף שאין לי כוח בשבילכם בכלל. מנסה להתאפס, שופכת את הבלילה הדוחה שנוצרה בסיר, לא ייאמן שאני הכדור – פורח המהבהב הזה שרוקן פה את תכולת המקרר לתוך תבשיל שאי אפשר אפילו להריח. אני סובלת מהלוצינציה? – הילדים סובלים, צוחק לי קול לועג בתוכי. את אפילו לא סובלת. את מנותקת.
חוזרת למחשב. כמו מסומם משאיפת בנזין, המסכה עם האדים הרעילים דבוקה לו לאף, והוא הורג את עצמו לאט – לאט.
איך זה קורה לך, איך??? והכל בגלל קצת יצירתיות שאבדה לך כבשה, אלוג'ייה אלוג'ה???
אף אחד מסביבי לא מבין, זה בסדר שאת כל היום כאן? למה המבט שלך בוהה? איפה המילים שלך, המשפטים הבנויים לתלפיות, איפה?!
וארוחת הצהריים מה יהא עליה, רוטנים הילדים, עצבנים, שמוליק מושך בקצה החלוק, כמעט קורע אותו. קורע לי את עור התוף בצרחות. שושי ואסתי רבות על הבובה בקולות וברקים. חיים מתקשר, נרגז: 'סדרת כבר את התיאום מס? עוד לא? כמה זמן זה עוד ידחה' הקול שלו מלא באנחה, ואין לו כוח בשבילי. מבינה אותו. גם לי לפעמים אין כוח בשבילי.
העיניים מתרתקות שוב אל המסך. איזה אנשים אלופים. קנאת סופרים מגמדת זוחלת במורד הגב, מכווצ'ת לי את הלב לגוש פיצקי.
איפה המילים, איפה?
הולכת למטבח. מערבבת מוכנית כל מיני חומרים מכל מיני ארונות. הילדים באים, מסובבים אותי ועיניהם גדלות באימה: 'אמא שופכת שמה סוכר ומיץ תפוזים! עכשיו היא שמה קארי! ולימון! ועגבניה!' דיתי מלחששת, רובי מצחקק. שושי ואסתי בוכות על הרצפה, הבובה זרוקה ככלי אין חפץ בו.
אוף שאין לי כוח בשבילכם בכלל. מנסה להתאפס, שופכת את הבלילה הדוחה שנוצרה בסיר, לא ייאמן שאני הכדור – פורח המהבהב הזה שרוקן פה את תכולת המקרר לתוך תבשיל שאי אפשר אפילו להריח. אני סובלת מהלוצינציה? – הילדים סובלים, צוחק לי קול לועג בתוכי. את אפילו לא סובלת. את מנותקת.
חוזרת למחשב. כמו מסומם משאיפת בנזין, המסכה עם האדים הרעילים דבוקה לו לאף, והוא הורג את עצמו לאט – לאט.
איך זה קורה לך, איך??? והכל בגלל קצת יצירתיות שאבדה לך כבשה, אלוג'ייה אלוג'ה???
