עזרה דחוף!! סיפור על שמירת הלשון

[HLW מיתוג ועיצוב]

מחפשת בדחיפות סיפור עוצמתי על שמירת הלשון (או על חשיבה לפני הדיבור)
לכיתות א-ה
תודה!!

 

[net13]

מדרש תהילים לט:
מעשה היה במלך פרס שנטה למות ונעשה כחוש ביותר, אמרו לו הרופאים אין לך תקנה עד שיביאו חלב לביאה, ותשקה אותה עד שתרפא, שלח אצל מלך שלמה בן דוד, ונטלו בידם ממון הרבה, מיד שלח שלמה וקרא לבניהו בן יהוידע, אמר לו כיצד נוכל למצוא חלב לביאה, אמר ליה בניהו תן לי עשרה עזים, הלך הוא ועבדי המלך לגוב אריות, והיתה שם לביאה מינקת גוריה, יום ראשון עמד לו מרחוק והשליך לה אחת ואכלה, יום שני נתקרב מעט [והשליך אחרת], וכן בכל יום ויום, לסוף עשרה ימים נתקרב אצלה, עד שהיה משחק עמה, וממשמש בשדיה, ולקח מחלבה והלך לו לדרכו, ובאו אצל שלמה ופטרן לשלום, והלכו לדרכם, כשהיו בחצי הדרך ראה אותו רופא בחלומו והיו אבריו מהרסין זה עם זה, הרגלים אומרים אין בכל האיברים כמונו, שאם לא הלכנו לא היה הגוף יכול להביא מן החלב, ענו הידים ואמרו אין כמונו, שאם לא היינו ממשמשין לא היה יכול להביא מן החלב, [העינים אמרו אנו למעלה מן הכל, שאם לא היינו מראים לו הדרך, לא היה נעשה כלום]. ענה הלב ואמר אני למעלה מכם, שאם לא נתתי העצה, לא הועלתם בדבר כלום. ענה הלשון ואמר אני טוב מכם, שאם לא הדיבור מה הייתם עושים, ענו כל האיברים והשיבו ללשון, איך לא יראת להדמות אלינו, ואתה יושב במקום חשך ואפלה, ואין בך עצם ככל האיברים, אמרה להם הלשון היום תאמרו שאני שולטת בכם. כשניעור האיש משנתו שמר החלום בלבו והלך לדרכו, נכנס אצל המלך, ואמר לו הא לך חלב כלבא שבקשנו בשבילך ותשתה, מיד קצף המלך עליו וצוה לתלותו, כשהלך להתלות התחילו כל האיברים רועדים, אמר להם הלשון הלא אמרתי לכם היום שאין בכם ממש, אם אני מציל אתכם תודו לי שאני שולט עליכם, אמרו לו הן, מיד אמר הלשון לתולים אותו השיבוני אל המלך, השיבוהו אל המלך, אמר לו למה צוית לתלותי, אמר ליה שהבאת לי חלב כלבתא, אמר לו ומה איכפת לך, ויהא לך רפואה, ועוד ללבייא קורין כלבתא, לקח ממנה ושתה ונתרפא, ונמצא שהיה חלב לביאה, ופטרו אותו לשלום, אמרו לו כל האיברים, עכשיו אנו מודים לך שאת שולטת על כל האיברים, הדא הוא דכתיב מות וחיים ביד לשון (משלי יח כא), אמר דוד אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני.

 

[רוחי בלבוחי]

הסיפור על הנוצות שהתפזרו... הח''ח סיפור חזק ועוצמתי ומסר שנחרת.

 

[אורי כדורי]

מתוך אנשים מספרים על עצמם


הסיפור שלי משתרע על פני קרוב לעשר שנים.

למדתי באחד הסמינרים הטובים והידועים בארץ. נחשבתי למקובלת מאוד מבחינה חברתית ולמצטיינת בלימודים. הייתי חברהמנית, אחת שיש לה דעה ברורה בכל עניין ומזמינים אותה לכל מקום, מסמר הערב וכל התיאורים מהסוג הזה.

התרגלתי לחיות מאושרת מחיי, מלימודי, מחברותי וממצבי.

בכיתתי למדה בת שהייתי מגדירה אותה "מעניינת". היא באה ממשפחת מצוקה שסבלה מבעיות רבות, אך הדבר כמעט לא ניכר עליה. היא הייתה מקורית ומבריקה, והיו לה דעות משונות, שאמנם לא התקבלו על דעת הרוב המכריע, אך היה מעניין מאוד לשמוע אותן.

יום אחד היא הפתיעה עם הצהרה משונה עוד יותר מכפי שהיינו רגילות: "היום אני מגדת עתידות", אמרה.

אילו הייתה בת אחרת אומרת דבר כזה, היינו כולנו צוחקות, נדות בראשינו וממשיכות הלאה. ובעצם זה מה שעשינו, אבל היא זו שהמשיכה הלאה. היא לקחה שולחן, פרשה עליו מפה ואמרה: "כל מי שרוצה - תשב לצדי, ואני אספר לה מה צופן לה העתיד".

לא ברור מדוע, אך מהר מאוד השתרך תור ארוך לצד השולחן. היא התייחסה לתפקיד ברצינות, כיסתה עצמה במטפחת בטבעיות גמורה והושיבה בת אחר בת מולה, התבוננה בה זמן-מה והחלה לומר את דבריה.

אם בתחילה נראה הדבר מוזר, מהר מאוד הוא הפך להיות מרתק ומצחיק. לאחת העניקה בעל עשיר, לשנייה - תפקיד של מנהלת חברה גדולה, לשלישית - מגורים בחו"ל, לרביעית - תואר בפסיכולוגיה. הכול נעשה בהומור ובצחוק ושבר את השגרה.

בין לבין היא פלטה משפטים בעלי משמעות רבה. לחרוצת הכיתה היא אמרה, למשל: "את תהיי עקרת בית" (כביכול זו קללה), ודברים חמורים יותר כמו: "הנישואין שלך לא יחזיקו מעמד" או "עלול לקרות לך אסון בגיל 30". אנחנו מסביב צחקנו מהבדיחה ולא שמנו לב להלם שפקד את הבנות שאליהן התייחסה האמירה.

ואז הגיע תורי.

* * *

היא הסתכלה בי ואמרה: "לך יקרה מה שקרה ל..." וכאן היא נקבה בשם של בחורה שלמדה אתנו בכל שנות בית הספר היסודי ולאחר מכן בסמינר, ונחשבה תמיד ל"גאונית הכיתה".

כשנתיים לפני כן היא החלה להתנהג באורח מוזר. מצבה הלך והחריף, עד שהתמוטטה נפשית, הפסיקה ללמוד בסמינר ואושפזה בבתי חולים לחולי נפש. מפעם לפעם ראינו אותה הולכת ברחובות, מדברת אל עצמה ועושה תנועות מוזרות. בקיצור פחד.

וכעת אמרה לי "מגדת העתידות" שאני אהיה כמותה.

תגובתי הראשונית הייתה צחוק גדול, שהתערבב בצחוקן של הבנות האחרות. הללו ראו באמירתה סוג של בדיחה טובה, כאילו ראוי ללעוג על חשבונה של בחורה מסכנה שדעתה נטרפה עליה.

גם אני צחקתי ואמרתי: "גדולה, את גדולה", ומיד התייצבה מולה הבאה בתור. אני התחמקתי לפינה חשוכה שבה יכולתי להיות עם עצמי.

אני זוכרת היטב את הסיטואציה הזו, משום שהיא הייתה התחלה של תהליך ששינה את חיי לחלוטין.

הלכתי הביתה בתחושה מוזרה. חששתי שאולי אני הולכת מוזר, שמעתי מעין צעקות בתוך המוח, ומרוב פחד התחלתי לשנן את מספר הזהות שלי, כדי לוודא שלא שכחתי אותו ושלא השתגעתי.

הגעתי הביתה. לא דיברתי עם איש. פניתי למיטה, ואז החל הסיוט שמלווה אותי עד היום הזה.

לא הצלחתי להירדם. התהפכתי על משכבי בפחד איום ונורא שאתעורר משוגעת. איני יודעת מה נכנס בי, אבל האמירה הזו העירה כל מיני מחשבות אפלות באישיותי, שפשוט החלו להשתלט עלי.

ימים אחדים לא הלכתי לסמינר בטענה שאיני מרגישה טוב. זה היה עדין לעומת מה שבאמת הרגשתי. היו לי פחדים וחרדות שקשה לתאר.

לאחר מכן חזרתי לסמינר, אבל כבחורה אחרת לגמרי. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני חייבת לשמור על שפיותי, שאם לא כן - אאבד אותה. קשה להסביר את התחושה הזו, כאילו הראש שלך מתפוצץ ממחשבות שאינך יכולה להפסיקן.

בתחילה לא חשו חברותי בדבר, אך עד מהרה קלטו שמשהו מתרחש אצלי. הן לא קישרו זאת ל"מגדת העתידות".

* * *

יום אחד ניגשה אלי חברתי הטובה ביותר ואמרה לי: "תשמעי, אני רואה שמשהו לא טוב עובר עלייך. את מוכרחה לספר לי".

בתחילה ניסיתי להתחמק ולומר לה שאיני יודעת על מה היא מדברת, אך היא לא הרפתה, ולפתע לא יכולתי עוד לעצור בעצמי. פרצתי בבכי ואמרתי לה שמאז הסיפור של מגדת העתידות אני פשוט בן אדם אחר. סיפרתי לה שאני ממש נלחמת על שפיותי, שאיני נרדמת כבר שבועיים, ושכולי מלאה פחדים וחרדות.

חברתי נראתה מבוהלת. שום דבר לא הכין אותה לסיטואציה כזו. היא ניסתה להרגיע אותי ולומר שהכול שטויות, שעלי לזכור שאני נחשבת למעין מלכת הכיתה ולבחורה דעתנית שהכול מתחשבים בדעתה.

"דווקא את, בעלת דעה נחרצת בכל עניין, את פוחדת שתשתגעי?".

הזכרתי לה שאותה בת שעזבה אותנו הייתה גאון הכיתה. חברתי ענתה: "מה הקשר בין גאונות לבין חכמה ודעה? גאונות היא כישרון, וחכמת חיים קשורה גם בנפש".

היא באמת חיזקה אותי, אך אני כמעט הדבקתי אותה בפחדים שלי, עד שהיא הבינה שאינה יכולה לעזור לי בכוחות עצמה.

היא התחילה לשכנע אותי ללכת ליועצת כלשהי, ואני לא הסכמתי בשום אופן. הסברתי לעצמי שאם אלך ליועצת, זו תהיה הכרה בכך שמשהו בי לא בסדר.

עברו שבועיים נוספים עד שנכנעתי. הבנתי שאם לא אלך לייעוץ, אשתגע באמת.

* * *

כאן החל תהליך שכלל טיפול נפשי ארוך אצל פסיכולוגית. היו רגעים שבהם המליצה לי הפסיכולוגית לפנות לפסיכיאטר לטיפול תרופתי, אך לכך סירבתי. הסברתי שאם אגיע לפסיכיאטריה, תהיה לי תחושה שמגדת העתידות צדקה לחלוטין, משום שאז אהיה בדיוק כמו אותה בת שהשתגעה, שהרי גם אני צריכה תרופות, ובכך כביכול התגשמו דבריה של "מגדת העתידות".

הפסיכולוגית הבינה זאת, ונתנה לי כוחות להיאבק על שפיותי ללא תרופות.

התחלתי לשמוע שידוכים. חשוב לציין, שבעיני חברותי עדיין נחשבתי לאותה בת שהייתי: חרוצה, נבונה, בעלת דעה ואפילו חברהמנית.

בסייעתא דשמיא הוצע לי בחור מצוין, ולאחר פגישות אחדות התארסנו.

תקופת האירוסין הייתה קשה ביותר, מפני שהפחד מאובדן השפיות התגבר והלך. אולי משום שהיה לי באמת מה להפסיד. היו גם סיטואציות שממש שיתקו אותי, כמו דיון בשולחן שבת כשהתארחתי אצל משפחת החתן על תופעה של כפייתיות אצל בחורים... אל תשאלו אותי מדוע הם דיברו על זה. לי היה נראה שכולם מנסים לרמז לי משהו.

התחתנתי בשלום. אדלג על השנים שעברו. אני כבר אם לשלושה ילדים, בניתי בית טוב ומקסים, אני עובדת במשרה מלאה... ועדיין נאבקת על שפיותי מדי יום, מדי שעה.

מעולם לא "השתגעתי" או נכנסתי למצב פסיכיאטרי. התפקוד שלי הוא מאה אחוז ואולי קצת יותר, אך המאבק הפנימי אינו קל, ולפעמים אפילו קשה מנשוא. אני צריכה להתמודד עם החיים הרגילים, ולכך להוסיף את המאבק הפרטי שלי, מאבק באויב נורא שטורד את מוחי ושאני מנצחת אותו מדי יום. ואי"ה אנצח תמיד.

* * *

מילים, מילים, מילים. כל היום אנו מדברים, ושוכחים שהדיבור שלנו הוא כמו סכין שבה אנו יכולים לפצוע ואפילו להרוג.

מי שחושב שמילים הן משהו שנמוג ואיננו, טועה מאוד ועלול להרוס בחייו בני אדם רבים. דיבור הוא כמו מאכלת אש שנצרבת בנפש לעולם, וכבר אמרו חז"ל: "המוות והחיים ביד הלשון".

יהיו שיאמרו שמגדת העתידות לא גרמה את הבעיה שלי, אלא עוררה בעיה רדומה. גם אם זה נכון, האם תפקידנו לעורר דברים שמוטב שיהיו רדומים כל חיינו?

אני קוראת בלב שבור ובמוח סדוק לכל העולם: אנא, אל תעירו ואל תעוררו. שמרו על פיכם ועל לשונכם, כי לשון היא כמו חרב פיפיות היכולה להרוג, לפצוע ולפגוע...

מתוך אנשים מספרים על עצמם