הנושאים החמים
הנושאים החמים
געגוע
ויש אנשים
שיכולים לסובב בקלות את הכפתור של ווליום המחשבות,
להגביר ברגעי אושר, להנמיך ברגעי שפל.
מקנאה ביכולת הזו.
מרגישה לפעמים;
שהעור שלי דק מידי,
סופח לתוכו את כאב האנשים מסביב.
העיינים צרות מידי,
בשביל לשאת כלכך הרבה דמעות.
והמוח עומד להתפוצץ ממחשבות,
טורדניות, כפייתיות, שלא עוזרות בכלום.
זה קורה סתם, ללא סיבה מוגדרת;
קראתי ספר שהעלה בי מחשבות עוצמתיות,
שגרם לי להרגיש געגוע.
עמוק כזה, מהותי,
שמכווץ אותי בכאב ובכמיהה גם יחד.
געגוע להכל;
לשלג שראיתי שנה שעברה, לאחותי שעברה דירה , לילדה שהייתי,
לכאב שחשתי, ולא ידעתי שיכול להתגבר יותר.
אבל בעיקר אני משתוקקת;
להרגיש ששום דבר, אבל שום דבר,
לא יכול לקבע לי את החיים בפוזיציה שלא אני בחרתי.
.I can do anything
להתדפק על דלתיים;
רעבה, מוכה מרוח ומגשם, רועדת מאימה,
ולא לחדול.
לברוח רחוק, הכי רחוק שאפשר, כדי להצליח להתקרב מחדש.
לשבור כלים וצלחות. ואז לקרוס על הריצפה ולבכות.
להצליח לסלוח באמת, להבין שאף אחד לא התכוון לדפוק לי את החיים בכוונה.
להיות רכה, ומכילה.
אולי יהודה עמיחי טעה;
הגעגוע החזק ביותר של אדם, הוא לא אל עצמו כפי שהיה-
אלא אל זה שמעולם לא הצליח להיות.
געגועים אלו עוברים מן הפנים החוצה, וחוזרים לתוך,
מתערבלים שם, ונהפכים לפיסת אינסוף.
אני מתגעגעת.
ויש אנשים
שיכולים לסובב בקלות את הכפתור של ווליום המחשבות,
להגביר ברגעי אושר, להנמיך ברגעי שפל.
מקנאה ביכולת הזו.
מרגישה לפעמים;
שהעור שלי דק מידי,
סופח לתוכו את כאב האנשים מסביב.
העיינים צרות מידי,
בשביל לשאת כלכך הרבה דמעות.
והמוח עומד להתפוצץ ממחשבות,
טורדניות, כפייתיות, שלא עוזרות בכלום.
זה קורה סתם, ללא סיבה מוגדרת;
קראתי ספר שהעלה בי מחשבות עוצמתיות,
שגרם לי להרגיש געגוע.
עמוק כזה, מהותי,
שמכווץ אותי בכאב ובכמיהה גם יחד.
געגוע להכל;
לשלג שראיתי שנה שעברה, לאחותי שעברה דירה , לילדה שהייתי,
לכאב שחשתי, ולא ידעתי שיכול להתגבר יותר.
אבל בעיקר אני משתוקקת;
להרגיש ששום דבר, אבל שום דבר,
לא יכול לקבע לי את החיים בפוזיציה שלא אני בחרתי.
.I can do anything
להתדפק על דלתיים;
רעבה, מוכה מרוח ומגשם, רועדת מאימה,
ולא לחדול.
לברוח רחוק, הכי רחוק שאפשר, כדי להצליח להתקרב מחדש.
לשבור כלים וצלחות. ואז לקרוס על הריצפה ולבכות.
להצליח לסלוח באמת, להבין שאף אחד לא התכוון לדפוק לי את החיים בכוונה.
להיות רכה, ומכילה.
אולי יהודה עמיחי טעה;
הגעגוע החזק ביותר של אדם, הוא לא אל עצמו כפי שהיה-
אלא אל זה שמעולם לא הצליח להיות.
געגועים אלו עוברים מן הפנים החוצה, וחוזרים לתוך,
מתערבלים שם, ונהפכים לפיסת אינסוף.
אני מתגעגעת.
"הגעגועים הגדולים ביותר הם של אדם
אל עצמו כפי שהיה.
אלו געגועים שעוברים מהפנים החוצה
אל החלל האינסופי".
יהודה עמיחי
אל עצמו כפי שהיה.
אלו געגועים שעוברים מהפנים החוצה
אל החלל האינסופי".
יהודה עמיחי
נערך לאחרונה ב:
