[גם] לפרשת שופטים

[בעיקר להודות]

נכתב הרבה על מחותנים המגיעים לפני השמחה ע"מ להיות מוכנים, ולקבל את האורחים, וכך גם ראוי לנהוג כלפי התפילה להגיע לפני שמתחילים, וכן ראוי לנהוג כך גם לקראת א' תשרי להגיע מוכנים כבר מחודש אלול, ואז המארח ב"ה וב"ש יקבלינו ונהיה ביותר מוכנות ורוגע.

בקדושת לוי כתוב בקטע הראשון, סגולה לזכות ביום הדין "לדון לכף זכות", וידוע במסכת אבות "והוי דן את כל האדם לכף זכות", ולמה כתוב את כל האדם ולא רק כל אדם, אלא אתה הדן, קח את האדם שאתה דן אותו עם כל העובר עליו, ותראה את כל כולו מכל 4 רוחות השמים ואז תדינהו וממילא תדינהו לכף זכות, וידועים דברי צדיקים אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו שמתוך שלעולם לא תגיע למקומו אל תדינהו כלל, והוסיף על כך אחד מהצדיקים עד שתגיע למקומו, אל תקרא עד אלא פן, שאם תדינהו אתה עלול חלילה להגיע לאותו מצב, ולכן אם כבר דנים - עדיף לזכות.
לכל דיין, כשמגיעים אליך בעלי הדין יהיו בעיניך חייבים, וכשיוצאים מימך יהיו בעיניך זכאים, נכנסו בעלי דין, שניהם בעיניך חייבים ואין שום סיבות להצדיק או להרשיע עד שתישמע את שניהם, ואחרי שפסקת - הם לפניך זכאים עד לפעם הבאה כי אינך יודע מה יהיה להבא. וזה מדובר במיוחד להורים ואנשי חינוך, יש ילד/תלמיד שאינו רגוע..., ויש ילד/תלמיד רגוע וצדיק, וכשקורה דבר מסוים ישר מגיבים "מי עשה את זה בטוח שהילד/התלמיד הלא רגוע", וכמה תוצאות קשות וכואבות יוצא מהחלטות לא נכונות אלו, ולכן ראוי לראות את כל המדוברים חייבים, וכשהוחלט אחרי מחשבה ובירור מהי התוצאה - עלינו לוודא שעד לפעם הבאה שניהם זכאים, ונזכה ליבנות ולהחיות נפשות רבות.

תובנה מיום א' אלול [או מיום ל' אב כשיוצא בימי השבוע]: הגעתי לבית הכנסת למנחה ואני רואה קבוצת משוחחים אחרי התפילה עם אחד מחברי בית הכנסת, לפליאתי הגיב הנשאל, "אחד המתפללים כאן היתה שירה מביתו ואחד המתפללים חשב שזו מסיבת ראש חודש, וכשבירר נודע לו שאותו מתפלל נוהג כך כל שנה ביום א אלול [או ביום ל אב כשחל בימי החול] (בינתיים יש לו רק בנים), הוא עורך בביתו מסיבת ראש חודש וכל בני הבית שרים שירי הלל והודאה והאב מודה ל-ה' בקול בביתו על שכל בני הבית שבו בריאים ממסלולי הנופש ושבו בריאים ללימודים, ואח"כ הוסיף האב לשואל הראשון נפח חשוב על הודאה ל-ה', אנו צריכים להודות ל-ה' על כל יום שעובר ולא קיבלנו שום טלפון לא טוב על אחד מבני המשפחה ובוודאי להודות על כל טלפון טוב, וכן להודות שכל בני הבית הלכו לישון בריאים וקמו בריאים והלכו למוסדות, ולא להסתפק רק ב'מודה אני' בבוקר וב5 'מודים' בתפילה, אלא גם במשך היום להודות על כל פרט, וכשאבא שומע תודה הוא רוצה לתת עוד ובוודאי אבינו שבשמים ב"ה וב"ש. רב בית הכנסת כששמע על הדברים הגיב: המודה בדרך כלל מקבל עוד ורק צריך לזכור להודות ותוך-כדי הודאה אפשר גם לבקש, בהודאה על העבר ובבקשה על העתיד.

אומרים בשם רבי ישעיה מרופשיץ - "שום תשים עליך מלך", שים על עצמך מלך, שתהיה שולט על רוחך, על מעשיך והתנהגותך.

מגיד המישרים הרב חיים זאיד שליט"א סיפר: "זכיתי פעם להתפלל שחרית בראש חודש אלול, בביתו של מרן הרב חיים קנייבסקי שליט"א. ומה אומר לכם?!... לא בכל יום רואים שמחה וצהלה שכזו על פניו של מרן גדול הדור, ממש מצב רוח מרומם. לא העזתי לשאול לפשר הדבר, עד שלאחר כמה רגעים ניגש אל מרן, יהודי יקר בשם 'הרב יהודה פוזן' ששהה במקום והרגיש גם הוא בשמחה הגדולה שהיתה אצל של גדול הדור, ושאלו: "כבוד הרב, מה קרה? על מה השמחה הגדולה היום?!"... חייך הרב קנייבסקי ואמר לו: "מה אתה לא יודע!?... חודש אלול 'אִיזְקוּמֶעְן' (באידיש) – חודש אלול הגיע". רבותיי, ימי אלול הם הימים המאושרים ביותר בשנה, הם הימים בהם אפשר להגיע לקרבה עצומה לה' יותר מכל השנה, ואפשר לקבל השפעות ומתנות גדולות לכל השנה כולה. כל שעלינו לעשות הוא רק לנצל את הימים הללו ולהתרומם!". מספרים כי כאשר הגיע ראש חודש אלול, היה פותח ר' יצחק בְּלַאְזֶר זצ"ל את ארון הקודש ואומר בשמחה: "רבונו של עולם, תודה רבה לך בורא עולם על המתנה הנפלאה הזו של חודש אלול – אין בעולם מתנה כזו, חודש שלם שאתה קרוב אלינו ורוצה בקרבתנו, על מנת להשפיע עלינו שפע טובות ושמחות לכל השנה". "לכן ידע לו האדם". היה רגיל לומר מגיד המישרים ר' שלום שבדרון זצ"ל, "כי אין אושר ושמחה כימים נפלאים אלו, אלא שמצד שני כמה גדולה התביעה על אדם המבזבז ימים אלו, ולא מנסה להתקרב לה' ולשפר את מעשיו", ואז המשיך הרב שבדרון ואמר: "בואו ואספר לכם מעשה שהיה: היה זה לפני שנים רבות באמריקה. משפחה טובה וחשובה זכתה בשעה טובה לחתן את בנה הגדול. ההתרגשות היתה גדולה, ובפרט כשהודיע הבן כי עובר הוא להתגורר עם אשתו החדשה בארץ הקודש. במשך מספר שנים לא התראה הבן עם הוריו, משום שבאותם ימים הנסיעה היתה כרוכה בהוצאה כספית גדולה, ומצבם הכלכלי של ההורים לא איפשר להם זאת. בינתיים, עברו להם השנים והבן זכה שנולדו לו בנים ובנות והקים משפחה לתפארת. האב, שהגיע כבר לגיל זקנה, החליט כי חייב הוא לבוא ולראות את משפחתו ונכדיו, אותם לא ראה מעולם. הוא נטל את הקולמוס וכתב לבנו ברגש: "בני יקירי, אנחנו כבר לא צעירים, ונפשנו יוצאת מגעגועים אליך. שנים רבות שאנו רוצים לראותך ואת משפחתך, הלא הם נכדינו. על כן, בני מחמדי, הגיעה העת שנתראה, ואם לא עכשיו – מי יודע אם עוד נזכה לכך. ומכיוון שאתה טרוד לפרנסתך, אני מוכן להגיע אליך, לארץ ישראל". המכתב הגיע אל הבן, אשר השיב בשמחה כי הוא מצפה למפגש ולבואו של אביו היקר, ומועד הנסיעה נקבע לעוד חודש. לבינתיים, הרבה האב לפקוד את החנויות השונות בעירו, ורכש כל מיני חפצים נאים, ממתקים ומשחקים, אותם יביא לבנו ונכדיו כשיגיע אל ארץ הקודש. בכל לילה, לפני שעלה על יצועו, היה משוחח עם אשתו על המפגש המיוחל, מפרט באוזניה את המתנות שרכש היום, וציין למי מיועדת כל מתנה... יום לפני הנסיעה ארז האיש שתי מזוודות: באחת הניח את חפציו, ובשנייה ארז את המתנות הרבות שרכש. באותו לילה הוא לא הצליח לעצום עין מרוב התרגשות. מיד עם שחר, אחר התפילה, שם פעמיו אל הנמל, משם יפליג אל בית בנו שמעבר לים. הנסיעה ארכה כמה שבועות, כשבדרך הוא חולק עם הנוסעים את התרגשותו לקראת המפגש המיוחד עם בנו, כלתו ונכדיו. הוא סיפר להם על נכדיו, פירט את שמותיהם, גילם והמתנות הרבות שקנה להם. בלילה, כשהיה עולה על יצועו באוניה, היה מדמיין את ההתרגשות שתהיה לבנו ונכדיו מהמפגש ואת קבלת הפנים שיעשו לו ברציף הנמל. לבו פעם בחזקה מרוב התרגשות והוא ציפה בקוצר רוח למעמד. והנה סוף סוף הגיעה האוניה לארץ ישראל ועגנה בנמל. ירד האב מן האוניה נרגש, בקושי רב נשא את שתי מזוודותיו הכבדות, צפה לפגוש בנמל את בנו יקירו ונכדיו, אלא שלאכזבתו אף אחד מהם לא נכח במקום. לא היה לו הסבר לכך, אך אחר מחשבה שיער כי שמא מרוב התרגשותם הם עסוקים בהכנות בבית לקראת בואו. הוא גרר את המזוודות בכבדות ונאלץ לעשות לבדו את דרכו לבית בנו. מקום מגוריו וכתובתו היו רשומים בפנקסו, והוא שכר מונית שתיקח אותו עד לבית בנו. כל הדרך גאו רגשותיו. הוא הרהר בלבו כיצד תיראה קבלת הפנים בבית בנו. "הם ודאי תלו על דלת הכניסה שלטי 'ברוך הבא' ססגוניים לכבוד בואי... עוגה גדולה מונחת בשולחן ושרשראות צבעוניות רבות תלויות בקירות... כמה אני רוצה לראות את נכדיי בפעם הראשונה... אני אנשק ואחבק אותם ללא סוף, ואשמע בפעם הראשונה את המילים "סבא, סבא". המונית הגיעה אל היעד, כשהסב משלם לנהג ופונה אל דלת בית בנו. היתה זו שעת בוקר מוקדמת מאד. האב נעמד מול דלת הבית, אך לתדהמתו הוא לא ראה שום שלט או סימן לקבלת פניו. "מה קורה כאן?", נפלו פניו, והוא החל לחשוש שמא קרה דבר לאחד מבני הבית ולכן לא היו הם פנויים לקבל את פניו. הוא התגבר על אותה הרגשה ודפק בדלת בהתרגשות רבה... האב דפק על הדלת בהתרגשות רבה. לבו פועם בחזקה - עוד רגע יפגוש בבני משפחתו היקרים, ואז יבין מדוע לא קיבלו את פניו. הוא דפק על הדלת בעדינות, אך אין קול ואין עונה. הוא ניסה לדפוק בעוצמה כניסיון אחרון, והנה לפתע, מישהו ניגש אל הדלת לפתוח לו. הדלת נפתחה - ומי בפתח?... הבן היקר, בכבודו ובעצמו, אלא שלמרבה התדהמה היה הבן לבוש בגדי שינה, עיניו עצומות למחצה, ונראה כי הוא התעורר מהשינה. הוא הביט אביו בעיניים עצומות ואמר: "אה, זה אתה?… מדוע בשעה כזו מוקדמת? אני מצטער, אך כל בני הבית ישנים, אני לא רוצה להפריע להם… ברחוב הסמוך יש מלון קטן, תוכל לשהות שם בינתיים". האב לא ידע את נפשו מרוב צער והלם. בחלומות הגרועים ביותר הוא לא העלה בדעתו שזו תהיה קבלת הפנים של בנו. הוא מנסה ניסיון אחרון: "בבקשה, תן לי להיכנס לרגע, אני רוצה לחבק אותך... אני רוצה להניח את המזוודות, הן כבדות". אך הבן בשלו: "זה לא הזמן... לך למלון וניפגש בצהריים". האב, שבור ומרוסק סחב את רגליו אל המלון, התיישב בחדרו ופרץ בבכי מר. נפשו סוערת. הוא הזמין מיד נסיעה חזרה באוניה הראשונה שיוצאת לאמריקה, על מנת לשוב אל ביתו. לבינתיים הגיעה שעת צהריים. הבן שסיים את עיסוקיו החליט ללכת למלון ולברר מה שלום אביו. הוא ניגש אל פקיד הקבלה ושאל אותו על האורח מאמריקה. הפקיד השיב לו: "אכן היה כאן יהודי מבוגר מאמריקה, הוא שהה במלון שעה-שעתיים ועזב. בקושי גרר את שתי המזוודות שלו ואמר כי הוא חוזר לאמריקה". עצר ר' שלום שבדרון את דרשתו וזעק מליבו הרותח: "רבותיי, קול דודי דופק!, הקב"ה דופק על מפתחי הלב, 'פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי". אלול הגיע והקב"ה מבקש מכל יהודי: "תפתח לי". בורא עולם מגיע עם מזוודה מלאה מתנות. ועוד אילו מתנות: אריכות ימים, בריאות, פרנסה, נחת מהילדים, שידוכים טובים. הכל! הוא מלא אהבה אלינו – "אני לדודי ודודי לי". הוא פונה אלינו בכינויי חיבה – "אחותי רעיתי יונתי תמתי". איזו אהבה, איזו התרפקות! הוא מבקש מאתנו: 'אנא, בבקשה פתחו את השער, תנו לי להיכנס'... ומה אנחנו משיבים?... "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם"... אוי, ממש כמו אותו בן!, אנחנו עסוקים, עייפים, אין לנו כח להשתנות, אין לנו כח להגיע בזמן לתפילה, אין לי חשק עכשיו להשתפר אל בן הזוג שלי, להקפיד במצוות, לשמור על העיניים, הדיבור ושמיעת האוזניים. לא כעת, אחר כך, אני עייף... נכון, תפילת שחרית היא בשעה שבע, אבל קשה לי לדייק. מה יקרה אם אאחר קצת? לא יקרה שום דבר... איי רבותיי, ובינתיים אלול עובר, מגיע ראש השנה, יום כיפור. ואחרי זה ח"ו מגיעים בעיות, קשיים, ייסורים וצרות רח"ל, ואז פתאום נזכרים בבורא עולם. אלא שאז זה כבר מאוחר מידי – "דודי חמק עבר", הוא כבר הלך עם כל המזוודות וחזר למקומו. ואז שהאדם סובל ומבין שכעת הוא לבד, הוא מתחיל לצעוק ולהתחנן: "אני רוצה את הקב"ה, אני צריך אותו, צריך ישועות ורפואות, צריך רחמים", אלא שאז אומר הפסוק - "ביקשתיו ולא מצאתיו… קראתיו ולא ענני". הוא היה – ואיננו. החמצנו את ההזדמנות. חודש שלם הקב"ה היה כאן עם מזוודה של מתנות. חודש שלם שהוא התגעגע אלינו ורצה בקרבה שלנו. הוא בא אלינו כדי לתת. הוא כ"כ רצה להעניק לנו, לתת עוד ועוד. לתת לנו זיווגים, פרי בטן, פרנסה בשפע ובריווח, בריאות איתנה, נחת מהמשפחה והילדים, ומה הוא בסך הכל ביקש?... אנא מכם, רק תפתחו לי את הדלת. בעצם לא צריך לפתוח את כל הדלת, מספיק לי פתח קטן, חרך. אני כבר אמצא דרך להיכנס, ובלבד שתעשה משהו: תתחזק בלימוד 2 הלכות לשון הרע, תשתדל שעה ביום לקבוע עיתים לתורה, תתחזק באמירת ''אשר יצר', אבל תפתח לי פתח בימים הקדושים והנעלים הללו, אל תזרוק אותי מהבית שלך ותאמר לי ללכת לשהות במלון שליד, כי אז זה יהיה כבר מאוחר ואני אעזוב ואלך עם כל המתנות הגדולות שרציתי לתת לך", חתם הרב שבדרון את הדרשה. רבותיי, הזמן אוזל והקב"ה נמצא פה וממתין – אל תפספסו את ההזדמנות, אלא "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב", ובכך ב"ה נזכה לשנה טובה ומאושרת, שנה של ישועות והשפעות!.
'רבונו של עולם, תודה רבה לך בורא עולם על המתנה הנפלאה הזו של חודש אלול – אין בעולם מתנה כזו, חודש שלם שאתה קרוב אלינו ורוצה בקרבתנו, על מנת להשפיע עלינו שפע טובות ושמחות לכל השנה'... על כן בר"ח אלול היה מרן הרב קנייבסקי שמח ואומר: "חודש אלול הגיע – איזו שמחה".


"ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", אומר הגר"א וילנא, התורה מונה בפסוק זה חמשה דברים התלויים בכהן, עבודה, ברכת כהנים, עריפת עגלה, השקיית סוטה וטהרת המצורע, וכולם נרמזים בפסוק זה. א', "ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו" - זו עבודה. ב', "ולברך בשם ה'", זו ברכת כהנים. ג', "ועל פיהם יהיה" - זו עריפת עגלה ערופה (עיין רש"י), שהכהנים אומרים "כפר לעמך ישראל". ד', "כל ריב", זו השקאת סוטה (ריב בין איש לאשתו). ה', "וכל נגע", זו טהרת המצורע.

שֹׁחַד, שהוא חד, שהנותן והמקבל נהיו אחד, ולכן הדן דין לא אמת הרי לא נעשה שותף למעשה בראשית, ואז הקב"ה נשאר אחד כי אין שותף.

בכל שערי"ך שינים עיניים ראש רגלים ידים כליות כֶּרֶס[דהיינו מאכלים ושתיה רק כשרים].

זכור היטב, "השמיעיני את קולך", הקב"ה רוצה לישמוע כל אחד מעם ישראל, וידוע מהגר"א בידרמן שבכוח התפילה לשנות הטבע.

אל תיתן ליום אתמול לקחת הרבה מהיום.

ברוב הסידורים כתוב על הכריכה "סִדוּר" בלי י', והמילה סדו"ר סיעתא דשמיא ועת רצון.

לכבוד נישמת רבי יום-טוב ליפמאן בן רבי נתן זי"ע - ז' אלול - תיקן "מי שבירך" על זהירות בדיבור בתפילה

'לכבוד נישמת דן בן יעקב אבינו זי"ע - ט' אלול

'לכבוד נישמת רבי צדוק בן רבי יעקב הכהן מלובלין - ט' אלול [-בעל פרי צדיק ועוד]​

כוח"ט