הנושאים החמים
הנושאים החמים
לפרסם כאן זה טוב כי זה מגיע מיד לכל מבקש ומבקש
זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמר, לאמר - לא מר, כי כל מאמרי התורה הם מתוקים ורק צריכים לקיימם כראוי.
"באר חַפָרוּהָ שרים", האדמו"ר ה"שפע חיים" מקלויזנבורג זי"ע [ט' תמוז] התבקש לפעול בזמן השואה כשהיו בשדה שיזכו למעט מים, אמר האדמו"ר להביא כפית ולחפור באדמה ו-ה' יעזור, חפרו מעט ופתאום נזדמנה לשם בארה של מרים וכולם הרוו את צמאונם, אמונה בצדיקים, ואמונה שצדיק פועל גם דרך ההשתדלות שעשו מה שהורה לעשות.
קֹרח חֻקת בלק: בשלש פרשיות אלו קרח חקת בלק – מופיעה האות ק', האות קו"ף מראה על קדושה. בפרשת קורח האות ק' מופיעה בהתחלה, בחוקת באמצע ובבלק בסוף. קרח בהתחלה היה קדוש, שהרי היתה לו רוח הקודש. חוקת, בהתחלה ענייני טומאה, בטמא שהיזו עליו מים טהורים ונהיה טהור ואח"כ יכול לאכול קודש, ואח"כ ממשיכה הפרשה לנושאים אחרים. ולכן כאן הקודש - הקו"ף - באמצע, בלק היה טמא בהתחלה, אך בסוף זכה ויצאה ממנו רות המואביה שיצא מנה דוד המלך, ולכן הק' בסופו.
"זאת חוקת התורה" (י"ט - ב') הפרשה הקודמת מסתיימת במילים "לא תחללו ולא תמותו", ומיד אחרי כן מתחילה פרשתנו במילים "זאת חוקת התורה". מה הקשר בין שני הדברים? מסביר בספר "ציצים ופרחים" לבנו של ה"בן איש חי", הגמ' בשבת [ל'.] מספרת על דוד המלך, שכשרצה להישמר מפני מלאך המוות שלא ימיתהו, ישב ולמד תורה. וכעין זה מספרת הגמ' בבבא מציעא [נ"ט.] על רבה בר נחמני, שכשברח מפני המלכות, עלה על דקל גבוה ושם ישב ולמד ומלאך המוות לא היה יכול לקחתו, כי למד תורה. ולפי"ז מובן סמיכות הפרשיות, "ולא תמותו" "זאת חוקת התורה", שעל ידי לימוד התורה, ניתן להימלט אפילו ממלאך המוות.
פרה אדֻמה=לכפרה.
ותמת שם מרים=כי המיתה בצדִקים מכפרת.
ונפשנו קצה בלחם הקלֹקֵל, הכל תלוי בגישה.
"אז ישיר ישראל"... "הרחב פיך ואמלאהו" סיפור - סיפר רבי שלמה לוינשטיין מהרב בנציון סנה, במה שבדידיה הוה עובדא: כח השמיעה נחלש אצלו באחת מאזניו, אך מערכת העצבים עדיין פעלה בה, והדבר גרם לו מכאובים קשים בפנים. מסיבה זו נסע לרופאים מומחים להשתדל לרפואתו, אך לאחר שהגיעו תוצאות הבדיקות, הסבירו לו הרופאים שכוח השמיעה הפסיק אצלו לחלוטין באותה אוזן, ומאחר שפעילות מערכת העצבים באוזן זו גורמת לו לכאבים כה קשים - ביכולתם רק להמית את חיות העצבים, כדי שלא יסבול. ואכן מיד קבעו מועד לניתוח. ר' בנציון יצא מחדר הרופאים בלב שבור על מצבו הקשה, אך בהגיעו הביתה, החלה רוח אחרת בקרבו, והחל לשבח לאדון הכל על כל הטוב והחסד שעשה עמו בכל עת ושעה, על איבריו וגידיו השלמים והבריאים, על ידיו, רגליו ועיניו שפועלות, על האוזן האחת אשר זוכה לשמוע בה היטב, ועל שזכה לשמוע גם באוזן השנייה עד כה. לאחר שהביע שיר הודאתו מקרב לב, סיים בתפילה חמה: 'כאשר לא עזבוני חסדי הבורא עד הנה, כן אזכה לחסד ה' מעתה ועד עולם לרפא שמיעת האוזן!'. לאחר ימים ספורים, הגיע ר' בנציון לרופא הנכרי שבדקו שוב לפני הניתוח, ופתאום נרתע באומרו כי חש בעליל כי חוש השמיעה שלו שב, אזנו החל להתרפא, וחלילה מלעשות ניתוח כזה!. ”איני יודע מה עשית עבור זה, אך אם אתה זוכה להירפא מהמצב שהיית בו, וודאי בוראך אוהב אותך מאד!" קרא הרופא בהתרגשות... יהודי ששמע את סיפור המעשה, הוסיף לספר על נפלאות שאירעו בביתו: זכיתי להשיא את חמשת צאצאי הראשונים, וכשהגיעו שני בניי הבאים בתור לפרקם, התמהמהה ישועתם מלבוא במשך שנים ארוכות, ואני שקעתי ביגוני ובדאגתי. לאחר ששמעתי הדברים על הפסוק "הרחב פיך ואמלאהו", ואחרי שהאזנתי לסיפור הנ"ל, - הפכתי מספדי למחול לי ונאזרתי בשמחה, ובכל יום ערכתי שבח והודאה לקל חי על כל הטוב והחסד שעשה עמדי מאז, בענייני בריאות ופרנסה, ועל כך שזכיתי להוליך תחת החופה חמשה מצאצאיי לדורות ישרים הממלאים לבבי בתענוג ונחת. ויהי מאז שיניתי טעמי ורוח ביתי, לשבח תחת להתרעם, להלל תחת לקונן, לא עבר יותר מחודש וחסדו גבר עלינו מאוד, ושני הצאצאים מצאו זיווגם ההגון בשעה טובה ומוצלחת!. ושרשרת הישועות נמשכת והולכת. יהודי חשוב ששמע שני סיפורים אלו, זכה לישועה רוחנית נפלאה,: ליהודי זה היה בן שלדאבון לב החל להתדרדר מדרכי התורה והמצוות. בלב נשבר היה מתרעם על מצבו הקשה, כל מהלך מחשבתו היה בבחינת 'וכל זה איננו שווה לי', והיה כל היום בעיצבון ושברון רוח, מייחל ומצפה לישועה. עד שלפני חג הפסח שמע על העניין שלמעלה. בעריכת סדר ליל פסח, האריך כל אותו הלילה לעורר לבבות בני ביתו, לספר בגדולת הבורא וחסדו כי גבר עלינו; על שאר בניו ההולכים בדרך התורה והיראה, על בריאות הגוף והנפש, על שזכה להכין צרכי חג למרות מצב פרנסתו הדחוק, ועל ניסי ה' שבכל יום עמו. ויהי כאשר עברו שבועות ספורים, שם לב לשינוי שחל בבנו; הוא התחיל לגדל שוב פיאות, ומזמן לזמן מתפלל בביהמ"ד, עד שבר"ח תמוז חזר לאיתנו הראשון גם בלימודיו בישיבה, בהתמדה מרובה והנהגה מעולה. יום אחד פנה האב לבנו זה, ושאלו מה גרם לו לזנוח דרך הרע, ולחזור לדרך הטוב והמשובח. ענה לו הבן: רגיל הייתי לשמוע בבתינו פעמים כה רבות אנחות ותרעומות על מצבים אלו ואלו, על המצב הכספי הדחוק ועל הבעיות עם הילדים. היו לי קשיים רבים משלי, ונפלתי לדיכאון ולמרה שחורה, עד שהתגלגלתי מטה מטה מהר השם. אך בליל הפסח, ראיתי כי מצב הרוח באהלנו נשתנה פתאום לגמרי, ועל אף שלדאבון לא ישבתי כל זמן הסדר ליד השולחן, שמעתי הלל והודאה ממעמקי הלב על חסד קטן כגדול שעושה עמנו הבורא ית', ולא עוד אלא שבאחד מימי החג, נפלו ונשברו כמה כוסות יקרות, ולא הצטערו עליהם, אלא שיבחו להקב"ה על שאירע רק לאחר הסדר, ועל שפודה נפשות בממון. מאז שמתי לבבי לראות את הטוב שבכל דבר, וראיתי שיש דרך לצאת ממצוקותיי, וכך הגעתי בסופו של דבר לחזור לדרך המלך לקיום תורה ומצוות. בעניין זה נשאל פעם רבי יצחק דוב קאפלמאן זצ"ל (ראש ישיבת לוצערן): מדוע באמירת "הלל", לאחר כל מזמורי ופסוקי ההלל מבקשים: "אנא ה' הושיעה נא"? ענה הרב: כשיהודי עומד - ושופך שיח, ולבו עולה על גדותיו בהודיה ושבח לבורא העולמים על כל מה שהיטיב איתו כל ימי חייו, ואז צועק לה' מקירות לבו שיושיע אותו כדי שיוכל לחיות כל ימיו בהרחבת הדעת, כדי שיוכל להודות לה' מעומק הלב כל ימי חייו בלי שום דבר שיפריע אותו, וזה כשהאדם אומר "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" זוהי התודה גדולה - ביותר שיכול ליתן לה', בראותו כל מה שהושיעו ה' עד עכשיו, ואיך לא יכול היה להתקיים בלעדיו, ולזה באמירת ההלל אומרים לה' שנוכחנו לראות שרק ע"י השי"ת שעזרנו עד הנה יכולנו להחזיק מעמד, ולכן אנא הושיעה - והצליחה נא, כי בלעדיך איננו יכולים להחזיק מעמד, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע! (הפרשה בהלכה).
האדמו"ר הקדוש, בעל ה'לב שמחה' [יא"צ ז תמוז] היה אומר כי כל קטע וקטע מספרו של רבנו 'אור החיים' הקדוש מסוגל לזכות את האדם בזרע קודש של קיימא, וזאת מפני שלרבנו ה'אור החיים' הקדוש לא היה ילדים, לכן הכניס הוא את כח המוליד בתוך ספרו, על כן מסוגל הוא לפעול לכל דורש זרע קודש, בנים צדיקים העוסקים בתורה ובמצוות.
[בדרך צחות, ברמז גלוי, וחשבון נפש: ביום פורים אנו קוראים פעמיים ביממה במגילה על הנעשה במשך 9 שנים, ואילו כאן מהקריאה בשבת פרשת קורח שזה קרה בשנה השניה לצאתם ממצרים ועד הקריאה בשבת פרשת חוקת עוברים 38 שנים במשך 7 ימים, ואיננו שמים לב לזמן הרב שעובר במהירות...]
זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמר, לאמר - לא מר, כי כל מאמרי התורה הם מתוקים ורק צריכים לקיימם כראוי.
"באר חַפָרוּהָ שרים", האדמו"ר ה"שפע חיים" מקלויזנבורג זי"ע [ט' תמוז] התבקש לפעול בזמן השואה כשהיו בשדה שיזכו למעט מים, אמר האדמו"ר להביא כפית ולחפור באדמה ו-ה' יעזור, חפרו מעט ופתאום נזדמנה לשם בארה של מרים וכולם הרוו את צמאונם, אמונה בצדיקים, ואמונה שצדיק פועל גם דרך ההשתדלות שעשו מה שהורה לעשות.
קֹרח חֻקת בלק: בשלש פרשיות אלו קרח חקת בלק – מופיעה האות ק', האות קו"ף מראה על קדושה. בפרשת קורח האות ק' מופיעה בהתחלה, בחוקת באמצע ובבלק בסוף. קרח בהתחלה היה קדוש, שהרי היתה לו רוח הקודש. חוקת, בהתחלה ענייני טומאה, בטמא שהיזו עליו מים טהורים ונהיה טהור ואח"כ יכול לאכול קודש, ואח"כ ממשיכה הפרשה לנושאים אחרים. ולכן כאן הקודש - הקו"ף - באמצע, בלק היה טמא בהתחלה, אך בסוף זכה ויצאה ממנו רות המואביה שיצא מנה דוד המלך, ולכן הק' בסופו.
"זאת חוקת התורה" (י"ט - ב') הפרשה הקודמת מסתיימת במילים "לא תחללו ולא תמותו", ומיד אחרי כן מתחילה פרשתנו במילים "זאת חוקת התורה". מה הקשר בין שני הדברים? מסביר בספר "ציצים ופרחים" לבנו של ה"בן איש חי", הגמ' בשבת [ל'.] מספרת על דוד המלך, שכשרצה להישמר מפני מלאך המוות שלא ימיתהו, ישב ולמד תורה. וכעין זה מספרת הגמ' בבבא מציעא [נ"ט.] על רבה בר נחמני, שכשברח מפני המלכות, עלה על דקל גבוה ושם ישב ולמד ומלאך המוות לא היה יכול לקחתו, כי למד תורה. ולפי"ז מובן סמיכות הפרשיות, "ולא תמותו" "זאת חוקת התורה", שעל ידי לימוד התורה, ניתן להימלט אפילו ממלאך המוות.
פרה אדֻמה=לכפרה.
ותמת שם מרים=כי המיתה בצדִקים מכפרת.
ונפשנו קצה בלחם הקלֹקֵל, הכל תלוי בגישה.
"אז ישיר ישראל"... "הרחב פיך ואמלאהו" סיפור - סיפר רבי שלמה לוינשטיין מהרב בנציון סנה, במה שבדידיה הוה עובדא: כח השמיעה נחלש אצלו באחת מאזניו, אך מערכת העצבים עדיין פעלה בה, והדבר גרם לו מכאובים קשים בפנים. מסיבה זו נסע לרופאים מומחים להשתדל לרפואתו, אך לאחר שהגיעו תוצאות הבדיקות, הסבירו לו הרופאים שכוח השמיעה הפסיק אצלו לחלוטין באותה אוזן, ומאחר שפעילות מערכת העצבים באוזן זו גורמת לו לכאבים כה קשים - ביכולתם רק להמית את חיות העצבים, כדי שלא יסבול. ואכן מיד קבעו מועד לניתוח. ר' בנציון יצא מחדר הרופאים בלב שבור על מצבו הקשה, אך בהגיעו הביתה, החלה רוח אחרת בקרבו, והחל לשבח לאדון הכל על כל הטוב והחסד שעשה עמו בכל עת ושעה, על איבריו וגידיו השלמים והבריאים, על ידיו, רגליו ועיניו שפועלות, על האוזן האחת אשר זוכה לשמוע בה היטב, ועל שזכה לשמוע גם באוזן השנייה עד כה. לאחר שהביע שיר הודאתו מקרב לב, סיים בתפילה חמה: 'כאשר לא עזבוני חסדי הבורא עד הנה, כן אזכה לחסד ה' מעתה ועד עולם לרפא שמיעת האוזן!'. לאחר ימים ספורים, הגיע ר' בנציון לרופא הנכרי שבדקו שוב לפני הניתוח, ופתאום נרתע באומרו כי חש בעליל כי חוש השמיעה שלו שב, אזנו החל להתרפא, וחלילה מלעשות ניתוח כזה!. ”איני יודע מה עשית עבור זה, אך אם אתה זוכה להירפא מהמצב שהיית בו, וודאי בוראך אוהב אותך מאד!" קרא הרופא בהתרגשות... יהודי ששמע את סיפור המעשה, הוסיף לספר על נפלאות שאירעו בביתו: זכיתי להשיא את חמשת צאצאי הראשונים, וכשהגיעו שני בניי הבאים בתור לפרקם, התמהמהה ישועתם מלבוא במשך שנים ארוכות, ואני שקעתי ביגוני ובדאגתי. לאחר ששמעתי הדברים על הפסוק "הרחב פיך ואמלאהו", ואחרי שהאזנתי לסיפור הנ"ל, - הפכתי מספדי למחול לי ונאזרתי בשמחה, ובכל יום ערכתי שבח והודאה לקל חי על כל הטוב והחסד שעשה עמדי מאז, בענייני בריאות ופרנסה, ועל כך שזכיתי להוליך תחת החופה חמשה מצאצאיי לדורות ישרים הממלאים לבבי בתענוג ונחת. ויהי מאז שיניתי טעמי ורוח ביתי, לשבח תחת להתרעם, להלל תחת לקונן, לא עבר יותר מחודש וחסדו גבר עלינו מאוד, ושני הצאצאים מצאו זיווגם ההגון בשעה טובה ומוצלחת!. ושרשרת הישועות נמשכת והולכת. יהודי חשוב ששמע שני סיפורים אלו, זכה לישועה רוחנית נפלאה,: ליהודי זה היה בן שלדאבון לב החל להתדרדר מדרכי התורה והמצוות. בלב נשבר היה מתרעם על מצבו הקשה, כל מהלך מחשבתו היה בבחינת 'וכל זה איננו שווה לי', והיה כל היום בעיצבון ושברון רוח, מייחל ומצפה לישועה. עד שלפני חג הפסח שמע על העניין שלמעלה. בעריכת סדר ליל פסח, האריך כל אותו הלילה לעורר לבבות בני ביתו, לספר בגדולת הבורא וחסדו כי גבר עלינו; על שאר בניו ההולכים בדרך התורה והיראה, על בריאות הגוף והנפש, על שזכה להכין צרכי חג למרות מצב פרנסתו הדחוק, ועל ניסי ה' שבכל יום עמו. ויהי כאשר עברו שבועות ספורים, שם לב לשינוי שחל בבנו; הוא התחיל לגדל שוב פיאות, ומזמן לזמן מתפלל בביהמ"ד, עד שבר"ח תמוז חזר לאיתנו הראשון גם בלימודיו בישיבה, בהתמדה מרובה והנהגה מעולה. יום אחד פנה האב לבנו זה, ושאלו מה גרם לו לזנוח דרך הרע, ולחזור לדרך הטוב והמשובח. ענה לו הבן: רגיל הייתי לשמוע בבתינו פעמים כה רבות אנחות ותרעומות על מצבים אלו ואלו, על המצב הכספי הדחוק ועל הבעיות עם הילדים. היו לי קשיים רבים משלי, ונפלתי לדיכאון ולמרה שחורה, עד שהתגלגלתי מטה מטה מהר השם. אך בליל הפסח, ראיתי כי מצב הרוח באהלנו נשתנה פתאום לגמרי, ועל אף שלדאבון לא ישבתי כל זמן הסדר ליד השולחן, שמעתי הלל והודאה ממעמקי הלב על חסד קטן כגדול שעושה עמנו הבורא ית', ולא עוד אלא שבאחד מימי החג, נפלו ונשברו כמה כוסות יקרות, ולא הצטערו עליהם, אלא שיבחו להקב"ה על שאירע רק לאחר הסדר, ועל שפודה נפשות בממון. מאז שמתי לבבי לראות את הטוב שבכל דבר, וראיתי שיש דרך לצאת ממצוקותיי, וכך הגעתי בסופו של דבר לחזור לדרך המלך לקיום תורה ומצוות. בעניין זה נשאל פעם רבי יצחק דוב קאפלמאן זצ"ל (ראש ישיבת לוצערן): מדוע באמירת "הלל", לאחר כל מזמורי ופסוקי ההלל מבקשים: "אנא ה' הושיעה נא"? ענה הרב: כשיהודי עומד - ושופך שיח, ולבו עולה על גדותיו בהודיה ושבח לבורא העולמים על כל מה שהיטיב איתו כל ימי חייו, ואז צועק לה' מקירות לבו שיושיע אותו כדי שיוכל לחיות כל ימיו בהרחבת הדעת, כדי שיוכל להודות לה' מעומק הלב כל ימי חייו בלי שום דבר שיפריע אותו, וזה כשהאדם אומר "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" זוהי התודה גדולה - ביותר שיכול ליתן לה', בראותו כל מה שהושיעו ה' עד עכשיו, ואיך לא יכול היה להתקיים בלעדיו, ולזה באמירת ההלל אומרים לה' שנוכחנו לראות שרק ע"י השי"ת שעזרנו עד הנה יכולנו להחזיק מעמד, ולכן אנא הושיעה - והצליחה נא, כי בלעדיך איננו יכולים להחזיק מעמד, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע! (הפרשה בהלכה).
האדמו"ר הקדוש, בעל ה'לב שמחה' [יא"צ ז תמוז] היה אומר כי כל קטע וקטע מספרו של רבנו 'אור החיים' הקדוש מסוגל לזכות את האדם בזרע קודש של קיימא, וזאת מפני שלרבנו ה'אור החיים' הקדוש לא היה ילדים, לכן הכניס הוא את כח המוליד בתוך ספרו, על כן מסוגל הוא לפעול לכל דורש זרע קודש, בנים צדיקים העוסקים בתורה ובמצוות.
[בדרך צחות, ברמז גלוי, וחשבון נפש: ביום פורים אנו קוראים פעמיים ביממה במגילה על הנעשה במשך 9 שנים, ואילו כאן מהקריאה בשבת פרשת קורח שזה קרה בשנה השניה לצאתם ממצרים ועד הקריאה בשבת פרשת חוקת עוברים 38 שנים במשך 7 ימים, ואיננו שמים לב לזמן הרב שעובר במהירות...]
