הנושאים החמים
הנושאים החמים
באמצע הלילה היא התעוררה, בלפיתה פתאומית של חרדה.
התנדנדה מעל מצבור הקש, הדליקה את הנר שעמד על השולחן. רוח נשבה בעד החלון הפרוץ, כיבתה אותו. ניסתה לאטום את החלון בבד, להדליק שוב את הנר – הרוח הייתה חזקה ממנה. החדר נותר בחשכתו.
בחוץ נער החמור הזקן, החמור שפעם שימש כשדה חיטה זעיר ונייד. הוא געה כמה פעמים, נעירתו נבלעת ברוח, ואז פסק בפתאומיות.
החרדה התלפפה חזק יותר על לבה.
יצאה החוצה, אל המכלאה. ברק פתאומי האיר את גופתו הרפוסה של החמור. וכי למה ציפתה – את תפקידו הוא מילא מזמן.
קרקורים מהלול הקטן הזעיקו אותה לכיוונו. הרוח פרצה גם בלול, מן הסתם, קיררה את התרנגולות. שוב הבהיק ברק, בזכותו ברגע האחרון הצליחה שלא למעוד על יצור פרוותי, שעיניו הבהיקו מעל שיניו הנוטפות. קרקור חרד נשמע מכיוונו, נשנק, ואז פסק גם הוא. לא ייתכן שהשועל הזה הצליח לטרוף את התרנגול היחיד שנותר בבית. ומתי ישוב בכלל התרנגול השני, שאת אישהּ מלווה בנדודיו, מעירו לעבודת הבורא?
הצליחה להרגיע את התרנגולות הרועדות, אספה ביצה או שתיים טועות, שבה אל פנים הבית המוגן יחסית.
הנר לא דלק. החמור מת בזקנתו. התרנגול נטרף.
וקר היה לה. ובודד.
ומתוך הבדידות נצנץ אור קטנטן, עמוק בתוך לבה. ומתוך הלבד נשמע קרקורו של המשפט המנער, שהכירה כה טוב, אבל אולי מעולם לא הפנימה:
"גם זו לטובה."
גם האור הכבוי. גם החמור והתרנגול המתים. גם הבדידות. גם העוני המשווע בפי ילדיה הרעבים. גם זו לטובה. זו לטובה. זו טובה מאת בורא העולם. זו הצלה שמי יודע ממה היא הייתה.
ומתוך החשכה הבהיקו עיניה כמו במכת ברק מטהרת, והיא לחשה את תודתה – את תודתם – לבורא העולם.
התנדנדה מעל מצבור הקש, הדליקה את הנר שעמד על השולחן. רוח נשבה בעד החלון הפרוץ, כיבתה אותו. ניסתה לאטום את החלון בבד, להדליק שוב את הנר – הרוח הייתה חזקה ממנה. החדר נותר בחשכתו.
בחוץ נער החמור הזקן, החמור שפעם שימש כשדה חיטה זעיר ונייד. הוא געה כמה פעמים, נעירתו נבלעת ברוח, ואז פסק בפתאומיות.
החרדה התלפפה חזק יותר על לבה.
יצאה החוצה, אל המכלאה. ברק פתאומי האיר את גופתו הרפוסה של החמור. וכי למה ציפתה – את תפקידו הוא מילא מזמן.
קרקורים מהלול הקטן הזעיקו אותה לכיוונו. הרוח פרצה גם בלול, מן הסתם, קיררה את התרנגולות. שוב הבהיק ברק, בזכותו ברגע האחרון הצליחה שלא למעוד על יצור פרוותי, שעיניו הבהיקו מעל שיניו הנוטפות. קרקור חרד נשמע מכיוונו, נשנק, ואז פסק גם הוא. לא ייתכן שהשועל הזה הצליח לטרוף את התרנגול היחיד שנותר בבית. ומתי ישוב בכלל התרנגול השני, שאת אישהּ מלווה בנדודיו, מעירו לעבודת הבורא?
הצליחה להרגיע את התרנגולות הרועדות, אספה ביצה או שתיים טועות, שבה אל פנים הבית המוגן יחסית.
הנר לא דלק. החמור מת בזקנתו. התרנגול נטרף.
וקר היה לה. ובודד.
ומתוך הבדידות נצנץ אור קטנטן, עמוק בתוך לבה. ומתוך הלבד נשמע קרקורו של המשפט המנער, שהכירה כה טוב, אבל אולי מעולם לא הפנימה:
"גם זו לטובה."
גם האור הכבוי. גם החמור והתרנגול המתים. גם הבדידות. גם העוני המשווע בפי ילדיה הרעבים. גם זו לטובה. זו לטובה. זו טובה מאת בורא העולם. זו הצלה שמי יודע ממה היא הייתה.
ומתוך החשכה הבהיקו עיניה כמו במכת ברק מטהרת, והיא לחשה את תודתה – את תודתם – לבורא העולם.
(אבל באמת לאחרונה קצת פחות יוצא לי לכתוב סיפורים קצרים...)
