גם אתם שמעתם את התקיעות שאני שמעתי?

[רחל סרולוביץ]

-רחל סרולוביץ-

השנה היה קול השופר בתקיעות לנשים דק וחלוש. מעבר למחיצה היינו מוכרחות, נשות הקהילה, לחדד את האוזן ולהשתיק לחשושים. היתה מי שהצליחה חרף המאמץ הטכני גם לעצום עין או לטמון פנים במחזור, להתרכז כליל ברגע התמציתי הזה, אליו מתנקזים כל געגועינו כאימהות.

אחר כך נסגרו המחזורים בנקישה ועזרת הנשים התרוקנה. חזרנו כולן עם הצאן הביתה או אל הדירה השכורה, חלצנו נעליים ושבנו אל עמדת הפיקוד- האכלה- הלבשה- החתלה- השגחה- טאטוא. אבל התדר הנמוך ההוא, של השופר, המשיך ללוות באופן מפתיע את כל אלו. הוא היה שקט, דקיק ושקוף כמעט, מיילל כמו תינוק שמתעורר לאט.

והוא הזכיר לי את כל אותן אימהות בחלוק ומטפחת, שביום דין וזיכרון נפקד מקומן משולחן בית כנסת צר ומתנדנד, והן מתרוצצות משולחן הסעודה לשולחן הפליימוביל. ואיכשהו בין כל התמרונים זוחל בהן געגוע והומה בהן צמא. וכשפורץ 'המלך' מחלונות בתי הכנסיות ומהדהד ברחובות, מאחורי כל הטליתות והנשים הכבודות עם המחזורים הספוגים, מצטנפות האימהות, ביישניות ודוממות, מצטרפות לטקס ההמלכה קצת אחרת.

את 'המלך' הן לא צועקות, אבל יש בתוכן רחש קטן, בלתי נשמע ונראה. ובלי להיות ראויות לחלון ראווה או לתמונת אילוסטרציה, מנערות את כפות ידיהן מפירורי צ'יפס קידס דביקים ומנסות להושיט לו כתר, לתת לו עם מלאכים והמוני מעלה, כשהן קבוצות עם ילדיהן מטה, בבתים ובחצרות.

ויפים הדברים לחשוון ואדר, לניסן ותמוז. כשללא תפאורה ופלייבק מרשים הן מגישות סולו משלהן. כזה שצריך לחדד אוזן ולהתרכז בו. כזה שמושיט מנחה וקרבן בלי סידור וספרים של מוסר.

אבל נשים הן עם עקשן. אל תנסו להסביר להן שוב כמה גדולה ההמלכה מן המטבח, כמה שערים נקרעים בפניהן בשעת נדנודה של עריסה. תנו להן להיות שם, מתפתלות בגעגועיהן, קוראות לו בקולן החלוש והדק, כמו שופר בתקיעות לנשים.