הנושאים החמים
הנושאים החמים
המחנכת אמרה שכבר לא מרגישים היום את תחושת החורבן, אנשים הולכים מחיויכים ברחוב בתשעת הימים, המרצה זעק מקירות ליבו, שאל היכן היהודים של פעם, אלה שישבו על הקרקע וקוננו על הבית שאיננו, שהגלות ניבטה מעיניהם, אמא כעסה שהיא לא מתביישת, עושה בימים כאלה שופינג ועוד מודעה בכתה על יהודים בלי צורה שמתירים מוזיקה ווקאלית, את כל אלו ועוד היא ספגה, ניסתה להכניס אל הלב שלה, אבל אף אחד מאלה לא הבין, שהיא, ואלה שסביבה הם הגלות בעצמה, הם רקומים מתכים תכים של אבלות, מרסיסי נפש, מצינורות שבמקום דם זורמים בהם אבנים. קטנות. מייסרות. כואבות כמו בית שחרב. מתמודדות בשיניים חשופות. שחרדה או דכדוך או הלקאה עצמית הן ארוחת הערב שלהן, בוכות הרבה קודם תשע ימים אל תוך כרית, קמות בבוקר, מחייכות ובולעות את הדמעות, את הגעגוע למשהו שהן לא מכירות, עולות על אוטובוס , עוצרות באדום, נתקלות בכרזה שזועקת מרה את הגלות שהן לא.
בירכתי העיר הן פוסעות. נכנסות לחנות שמציעה סטייל שמכסה ועוטף את הריסוק הזה, את הלבנים שאף אחד לא לימד אותן לחבר, שיודעי דבר נוקשים עליהן כדי שהן יתעוררו אבל הן נסדקות עוד טיפה, נאבקות עם התהום.
הן, הן גם הם, ושניהם הם אני ואת ואתה ואנחנו. דור צעיר שנאנחים עליו אבל לא שומעים את האנחה קורעת הלב שלו. דור של בלבול, שצדיקים שאין לנו השגה בגדלותם לא רצו להימצא בו, דור עיקבתא, דור שבו אבא מנענע את החבל וידיים פצועות אוחזות בו בכח שכבר אין. על הדור הזה מצקצקים "הדור הזה. שלא נדע. לאן נידרדר עוד"
בעוד שעה ירד עלינו ערב של צער, שהוא סמל לשבר ולאובדן שעוטף אותנו יום יום במסתרי הלב ושם איתנו יושב אבא, בוכה איתנו על הבית שלו ושלנו, על מה שאין על מה שאנחנו יודעים ושלא, על החיבוק שרחק מאיתנו, על הבדידות והכאב, על כל אחד מאיתנו שסוחב את המסע הזה. על מילים של גלות.
בירכתי העיר הן פוסעות. נכנסות לחנות שמציעה סטייל שמכסה ועוטף את הריסוק הזה, את הלבנים שאף אחד לא לימד אותן לחבר, שיודעי דבר נוקשים עליהן כדי שהן יתעוררו אבל הן נסדקות עוד טיפה, נאבקות עם התהום.
הן, הן גם הם, ושניהם הם אני ואת ואתה ואנחנו. דור צעיר שנאנחים עליו אבל לא שומעים את האנחה קורעת הלב שלו. דור של בלבול, שצדיקים שאין לנו השגה בגדלותם לא רצו להימצא בו, דור עיקבתא, דור שבו אבא מנענע את החבל וידיים פצועות אוחזות בו בכח שכבר אין. על הדור הזה מצקצקים "הדור הזה. שלא נדע. לאן נידרדר עוד"
בעוד שעה ירד עלינו ערב של צער, שהוא סמל לשבר ולאובדן שעוטף אותנו יום יום במסתרי הלב ושם איתנו יושב אבא, בוכה איתנו על הבית שלו ושלנו, על מה שאין על מה שאנחנו יודעים ושלא, על החיבוק שרחק מאיתנו, על הבדידות והכאב, על כל אחד מאיתנו שסוחב את המסע הזה. על מילים של גלות.
נערך לאחרונה ב:
