הנושאים החמים
הנושאים החמים
לִפְנֵי שָׁנִים
יָשַׁבְתִּי בָּעֲגָלָה
זְהֹב תַּלְתַּלִּים וּבַיְשָׁן-חִיּוּךְ
וְאַתְּ הוֹבַלְתְּ אוֹתִי,
אִמָּא
יָדַיִךְ אֲמוּנוֹת עַל הַמּוֹשְׁכוֹת
לִבֵּךְ פּוֹעֵם אֵלַי בְּעִידוּד מְחֻיָּךְ.
וְיָשַׁבְנוּ בַּגִּנָּה
וְהִבַּטְתִּי בַּמִּתְקָנִים
וּבִילָדִים הַמִּסְתַּחְרְרִים בָּהֶם בְּלֹא פַּחַד,
וְאַתְּ הוֹבַלְתְּ אוֹתִי,
אִמָּא
נָתַתְּ יָדֵךְ הַגְּדוֹלָה בְּיָדִי
לִמַּדְתְּ אוֹתִי לְהַבִּיט בְּעֵינֵי הַפַּחַד
לִקְפֹּץ, לְדַלֵּג מֵעָלָיו
לְהִסְתַּחְרֵר אֶל עַל בַּעֲלִיצוּת יַלְדוּתִית
בְּתַלְתַּלֵּי זָהָב וּבְחִיּוּךְ רָחָב.
אַחֲרֵי שָׁנִים
אַתְּ יוֹשֶׁבֶת בַּכִּסֵּא
אֲפֹרַת שֵׂעָר וּמְחוּקַת-חִיּוּךְ
וַאֲנִי מוֹבִיל אוֹתָךְ,
אִמָּא
יָדַי רוֹעֲדוֹת עַל הַמּוֹשְׁכוֹת
לִבִּי פּוֹעֵם אֵלַיִךְ בְּחִיּוּךְ מְזֻיָּף.
וְאָנוּ יוֹשְׁבִים בַּגִּנָּה
מַבִּיטִים בַּמִּתְקָנִים
וּבִילָדִים הַמִּסְתַּחְרְרִים בִּקְלִילוּת נִשְׁכַּחַת,
וַאֲנִי מוֹבִיל אוֹתָךְ,
אִמָּא
נוֹתֵן יָדִי הַכְּבֵדָה בְּשֶׁלָּךְ הַגְּרוּמָה
מַבִּיט בְּעֵינַיִךְ - וְאֵין בָּהֶן פַּחַד
לְהִתְנַמֵּךְ, לִשְׁאֹף אֵלָיו
לְהִתְרוֹמֵם אֶל עַל בְּחַיּוּת סוֹפָנִית
בְּשֵׂעָר אָפֹר וּבְחִיּוּךְ שֶׁל זָהָב.
ראיתי אותם בגינה. אני - עגלת תינוק הובלתי. הוא - כיסא גלגלים.
בנחת אין-סופית הוא ישב על הספסל, היא - בכיסא הגלגלים. בקול נמוך ומלא אהבה וכבוד הוא דיבר איתה, סיפר לה, הגיש לה את הטלפון המצלצל כדי שתדבר עם קרובת משפחה.
והיא - בכיסא הגלגלים שלה - הצטחקה לפומית ואמרה: "ראית? יש לי משרה חדשה. אני מזכירה! כל היום עונה לטלפונים..."
ואני, ממקומי על הספסל שלי, חשבתי לעצמי: אם כך נראה כיבוד הורים - גם אני רוצה.
אם כך נראית זקנה - מכזו אהיה מרוצה.
יָשַׁבְתִּי בָּעֲגָלָה
זְהֹב תַּלְתַּלִּים וּבַיְשָׁן-חִיּוּךְ
וְאַתְּ הוֹבַלְתְּ אוֹתִי,
אִמָּא
יָדַיִךְ אֲמוּנוֹת עַל הַמּוֹשְׁכוֹת
לִבֵּךְ פּוֹעֵם אֵלַי בְּעִידוּד מְחֻיָּךְ.
וְיָשַׁבְנוּ בַּגִּנָּה
וְהִבַּטְתִּי בַּמִּתְקָנִים
וּבִילָדִים הַמִּסְתַּחְרְרִים בָּהֶם בְּלֹא פַּחַד,
וְאַתְּ הוֹבַלְתְּ אוֹתִי,
אִמָּא
נָתַתְּ יָדֵךְ הַגְּדוֹלָה בְּיָדִי
לִמַּדְתְּ אוֹתִי לְהַבִּיט בְּעֵינֵי הַפַּחַד
לִקְפֹּץ, לְדַלֵּג מֵעָלָיו
לְהִסְתַּחְרֵר אֶל עַל בַּעֲלִיצוּת יַלְדוּתִית
בְּתַלְתַּלֵּי זָהָב וּבְחִיּוּךְ רָחָב.
אַחֲרֵי שָׁנִים
אַתְּ יוֹשֶׁבֶת בַּכִּסֵּא
אֲפֹרַת שֵׂעָר וּמְחוּקַת-חִיּוּךְ
וַאֲנִי מוֹבִיל אוֹתָךְ,
אִמָּא
יָדַי רוֹעֲדוֹת עַל הַמּוֹשְׁכוֹת
לִבִּי פּוֹעֵם אֵלַיִךְ בְּחִיּוּךְ מְזֻיָּף.
וְאָנוּ יוֹשְׁבִים בַּגִּנָּה
מַבִּיטִים בַּמִּתְקָנִים
וּבִילָדִים הַמִּסְתַּחְרְרִים בִּקְלִילוּת נִשְׁכַּחַת,
וַאֲנִי מוֹבִיל אוֹתָךְ,
אִמָּא
נוֹתֵן יָדִי הַכְּבֵדָה בְּשֶׁלָּךְ הַגְּרוּמָה
מַבִּיט בְּעֵינַיִךְ - וְאֵין בָּהֶן פַּחַד
לְהִתְנַמֵּךְ, לִשְׁאֹף אֵלָיו
לְהִתְרוֹמֵם אֶל עַל בְּחַיּוּת סוֹפָנִית
בְּשֵׂעָר אָפֹר וּבְחִיּוּךְ שֶׁל זָהָב.
ראיתי אותם בגינה. אני - עגלת תינוק הובלתי. הוא - כיסא גלגלים.
בנחת אין-סופית הוא ישב על הספסל, היא - בכיסא הגלגלים. בקול נמוך ומלא אהבה וכבוד הוא דיבר איתה, סיפר לה, הגיש לה את הטלפון המצלצל כדי שתדבר עם קרובת משפחה.
והיא - בכיסא הגלגלים שלה - הצטחקה לפומית ואמרה: "ראית? יש לי משרה חדשה. אני מזכירה! כל היום עונה לטלפונים..."
ואני, ממקומי על הספסל שלי, חשבתי לעצמי: אם כך נראה כיבוד הורים - גם אני רוצה.
אם כך נראית זקנה - מכזו אהיה מרוצה.
