הנושאים החמים
הנושאים החמים
אני גדולה. זו עובדה.
קודם כל הגיל, הוא כבר כזה שלא מגלים.
והעליה במשקל, שלא נגרמת מזה שגבהתי.
יש לי ספח תעודת זהות עם שמות ילדי, בעצם שניים.
אני לא נבהלת כשעולה לקטן החום. זה מהחיסון, או מהשיניים. אני מאבחנת דלקת גרון וקובעת מתי זה וירוס.
יש לי סדר יום ארוך ומלא במה שהספקתי ובמה שלא.
אני מנהלת תקציב משפחתי ומשתדלת לא לחרוג.
יודעת איזו תוכנית במכונה מתאימה לכל סוג של בגד, יודעת כמה מים בדיוק הבצק צריך, כמה זמן לוקח לשטוף את הבית ומה צריך להיות חום המים לאמבטיה של התינוק.
אני קוראת ספרים של "למבוגרים בלבד" ואת כל הכתבות במגזין הנשים. אני מבינה בפוליטיקה (טוב, לפעמים אני עושה את עצמי) ומדברת עם גיסתי על נושאים ברומו של עולם.
בוכה בתפילה בימים נוראים, וגם בהדלקת נרות.
הולכת לישון ממש מאוחר וקמה ממש מוקדם.
כל זה, ועוד, מוכיח שאני גדולה. נכון?
אז זהו שלפעמים אני מוצאת את עצמי מסתכלת על עצמי ולא מוצאת את הגדולה הזו. מי שנמצאת שם כשאני מסתכלת על עצמי זו ילדה קטנה-קטנה. ילדונת.
עובדה.
אני מאבדת עשתונות מול ילדון חסר שיניים ומראה מרוחה באודם.
מאבדת את הקול מול נערת עשרה, בעצם שתיים.
אני מתקשרת לאמא נאנחת ונאנקת, מבקשת ממנה להכין לי מרק עוף, שוכבת על הספה עם כרבולית, לא-שומעת-לא-רואה-לא יכולה-לעשות-כלום.
אני קונה 3 חפיסות של שוקולד שמרלינג ולא משנה שזה לא ברשימת הקניות. וגם קרמבו מוקה.
בא לי לאכול אותם בחדר מתחת לשמיכה.
אני לא יודעת סדרות חשבוניות, לא יודעת לנקות תנורים, לא יודעת מה ללבוש לאירוסין של נכדה של השכנה ממול, לא יודעת איך מתדלקים את האוטו.
אני קוראת קומיקסים וספרי מחניים ופותרת את החידות במוסף הילדים.
אני נעלבת מגיסתי שהעדיפה לצאת עם אחותה ולא איתי ומאשימה אותה שבגללה לא יצאתי היום להליכה.
בוכה בימים או בלילות על שטויות והבלים.
לא רוצה לישון. לא רוצה לקום.
כזאת קטנה.
ואז, כשהילדונת הזאת עומדת מולי ומסתכלת עלי בחזרה, מבולבלת ואפילו מבוהלת, אני פשוט אומרת לה "חמודה שלי, קטנטונת שלי, את מתוקה מדבש! אין עלייך בעולם, אהובה!"
אני מחבקת אותה חזק חזק. כל כך חזק עד שהיא צוחקת בקול, והעיניים שלה זוהרות. יש לה צחוק פעמונים שממלא את הלב כולו כמו היה בלון הליום ענק, חדש ומבריק.
ואז היא גדלה.
ואז אני גדולה.
קודם כל הגיל, הוא כבר כזה שלא מגלים.
והעליה במשקל, שלא נגרמת מזה שגבהתי.
יש לי ספח תעודת זהות עם שמות ילדי, בעצם שניים.
אני לא נבהלת כשעולה לקטן החום. זה מהחיסון, או מהשיניים. אני מאבחנת דלקת גרון וקובעת מתי זה וירוס.
יש לי סדר יום ארוך ומלא במה שהספקתי ובמה שלא.
אני מנהלת תקציב משפחתי ומשתדלת לא לחרוג.
יודעת איזו תוכנית במכונה מתאימה לכל סוג של בגד, יודעת כמה מים בדיוק הבצק צריך, כמה זמן לוקח לשטוף את הבית ומה צריך להיות חום המים לאמבטיה של התינוק.
אני קוראת ספרים של "למבוגרים בלבד" ואת כל הכתבות במגזין הנשים. אני מבינה בפוליטיקה (טוב, לפעמים אני עושה את עצמי) ומדברת עם גיסתי על נושאים ברומו של עולם.
בוכה בתפילה בימים נוראים, וגם בהדלקת נרות.
הולכת לישון ממש מאוחר וקמה ממש מוקדם.
כל זה, ועוד, מוכיח שאני גדולה. נכון?
אז זהו שלפעמים אני מוצאת את עצמי מסתכלת על עצמי ולא מוצאת את הגדולה הזו. מי שנמצאת שם כשאני מסתכלת על עצמי זו ילדה קטנה-קטנה. ילדונת.
עובדה.
אני מאבדת עשתונות מול ילדון חסר שיניים ומראה מרוחה באודם.
מאבדת את הקול מול נערת עשרה, בעצם שתיים.
אני מתקשרת לאמא נאנחת ונאנקת, מבקשת ממנה להכין לי מרק עוף, שוכבת על הספה עם כרבולית, לא-שומעת-לא-רואה-לא יכולה-לעשות-כלום.
אני קונה 3 חפיסות של שוקולד שמרלינג ולא משנה שזה לא ברשימת הקניות. וגם קרמבו מוקה.
בא לי לאכול אותם בחדר מתחת לשמיכה.
אני לא יודעת סדרות חשבוניות, לא יודעת לנקות תנורים, לא יודעת מה ללבוש לאירוסין של נכדה של השכנה ממול, לא יודעת איך מתדלקים את האוטו.
אני קוראת קומיקסים וספרי מחניים ופותרת את החידות במוסף הילדים.
אני נעלבת מגיסתי שהעדיפה לצאת עם אחותה ולא איתי ומאשימה אותה שבגללה לא יצאתי היום להליכה.
בוכה בימים או בלילות על שטויות והבלים.
לא רוצה לישון. לא רוצה לקום.
כזאת קטנה.
ואז, כשהילדונת הזאת עומדת מולי ומסתכלת עלי בחזרה, מבולבלת ואפילו מבוהלת, אני פשוט אומרת לה "חמודה שלי, קטנטונת שלי, את מתוקה מדבש! אין עלייך בעולם, אהובה!"
אני מחבקת אותה חזק חזק. כל כך חזק עד שהיא צוחקת בקול, והעיניים שלה זוהרות. יש לה צחוק פעמונים שממלא את הלב כולו כמו היה בלון הליום ענק, חדש ומבריק.
ואז היא גדלה.
ואז אני גדולה.
נערך לאחרונה ב:
