הנושאים החמים
הנושאים החמים
ברחובות הבוכרים /סיור זכרונות בסתם יום של חול
בסוף ירדתי בבוכרים
לא תכננתי כך, טעיתי בקו, עלינו את יחזקאל, והזכרונות ומעט הזמן המיותר הורידו אותי בכוח.
ירדתי מול מה שפעם היה פוטו אלן, איפה שהרחוב נהיה רחב לרגע, מתחת לחורבה שהיום היא לויצק ופעם היתה מקור המידע של מה זה מזרק ומה עושים איתו.
עברתי את הכביש, ובפינה כבר אין פלאלפל נחום, איפה שקניתי פעם ראשונה את חבילת הסיגריות שלי, בפורים, גיל עשר אחת עשרה, משהו כזה, קיבלתי שקל מאבא של אליהו שהיה גר ברחוב דוד, אחרי שהבאתי להם משלוח מנות נכנסתי לפלאפל נחום וקניתי לי חבילת נובלס, כן, בשקל אחד.
המשכתי להקיף את הבנין משמאל, מלא בתי כנסיות, לא זוכר את כל השמות אבל את בבא תמא, איפה שהאיש בארבע וחצי כל יום, היה עומד על המדרגות מעל נקי הצורף, והיה צועק בקול גדול, מנחחחחחהההה מנחחחחחחהה עשירי, וכל הרחובות באזור היו שומעים אותו. כבר יותר ממאה שנים הבנין הזה, ובהמשך יש את יששכרוף וסולמניוף ולמטה יותר צופיוף. חלק מהם היו מקום למחבוא, בחלק למדנו תורה, ובחלק סתם הרחנו. את השטיחים שעל הקיר, הפרוכות והאנשים, בעיקר אלו המוחלטים, שצודקים בהכל. ברב, במדינה, בצדיק, במחיר של הדגים, ויושרו של הקצב, הכל ברור, הכל סגור.
תחת החלונות ישבו עטופות, מקופלות קצת על הספסל, הזקנות עם בשמים. באות לענות אמן לחזן, נכנסתי לחצר איפה ישיבת שם, על שמו של שלמה מוסיאוף, כן ברשאי תבות. מיד אחרי סולמוניוף. פעם היה שם בור מים, ומסביב שתי קומות, היום יש ארבע עם שיקום שכונות וכניסה א עד ט, והרבה הרבה אבנים ממוספרים.
אבל מבחוץ, הבנין הזה שהיה נאיבי כל כך, כפוף וזקן. מלא חנויות, כולו, צעיר, חדש, תוסס. שוכח.
פעם רק הפלאפל של שלמה היה שם. הצצתי. הוא הרחיב לחנות הסמוכה עם מקום לשבת. פעם היו באים אליו מתל אביב, שואלים איפה זה שלמה, ומי שלא ידע היה שולח אותם לשלמה בגאולה. הכי טוב בארץ אמרו, היו ימים שהיה תור עד הצד השני של הכביש, והיתה לו תמונה של הצדיק על הקיר ותור ארוך, בלי מקום להיכנס, בקושי.
חזרתי לשוק, איפה שהיינו אוספים מהנגר בפינה חתיכות של שאריות, חתיכות מיותרות של עץ. לעשות מכשיר קשר, והנגר שהיה מתרגז כשהיינו מוציאים אותו מהכלים, אחח איזו תאוות יש להם לילדים, לעצבן את הדייג שירדוף אחריך עם המוט שאיתו הוא הורג את הדגים. הילדים של היום כבר לא כאלו, גם הדייגים, הם כבר לא הורגים דגים, הם מגיעים מתים.
לידו היתה חנות ממתקים, הדר קראנו לנו, כמו שיש טמבור, בגלל השלט, היו שלטים של הדר.
הרבי הביא משם סוכריות כמו עיניים, ובייגלך כמו אוזניים, ומי שהיה מצטיין ממש היה מקבל גם עט ופנקס. וכל מעשיך בספר נכתבים. היום הנכד ישב שם, וגם הבן, נראים כמו הסבא, בדיוק.
משמאל ליד התבלינים של חנניה שממלאים את כל הרחוב הצר ברח משכר, יש קונדיטוריה אבל גם המוכר לא זכר את מכונת הפיתות הראשונה שפלטה מהלוע הרותח שלה חמש פיתות בשורה ואנחנו עמדנו עם עיניים גדולות ומביטים בפלא הנפוח היוצא כמו היה חמץ של אחר הפסח.
יצאתי ליחזקאל שוב, הביבאל'ה (הסבתא) התימניה, הצדקת, שהיתה בוררת את גרגירי החילבה כבר איננה, אבל למעלה ודאי יעמדו לה לזכויות הממתקים שהיינו מקבלים בחזור מהחיידר, מי שאמר משנה קיבל ממתק, ורק אחד ביום.
וממול האקליפטוס עוד מפריע לתנועה מאחוריו בית הכנסת מגן אבות, שם בחצר היה צלם עם קסקט ומצלמה גדולה שעשה לנו תמונת מחזור ליד הקקטוס שגדל בעציץ.
וברבינו גרשום בפנים הבנין כבר חדש, אבל בחצר שם היה גר סבא יוסף.
זקן לבן ושפם צהוב
שיניים לא זוכר כמה היו לו,אבל בטוח שלא הרבה
קסקט בצבע לבן מלוכלך על הראש, ומקל ביד.
מידי פעם מונף אל על, לפעמים בכעס לפעמים בחיוך גרום.
וחכינו ליום שיעבור ברחוב, מתחת לחלון של הכיתה באמצע השיעור
ויצעק בקול חלול
קוולולולולולו קולולולולו
ולתוך הכיתה יושלכו באחת חופן אג'ואים, לשמחתנו כי רבה.
נערך לאחרונה ב:
.
