שיתוף - לביקורת בקתות "המלך בשדה"

[לאלה]

"אתה קולט את הטירוף?" שאל אותי יהודה בלהט, "המלך יוצא במיוחד בשבילנו, לחודש אחד, פעם בשנה, לשדה.
ואנחנו? אנחנו נשארים בעיר, נושמים דלק אפור שנפלט מאגזוזים רעועים, מביטים לשמים ורואים שלטי חנויות,
הולכים בנינוחות עם המוקסינים שלנו על שבילים סלולים, מצופים אספלט ואבני דרך."
"נו?" אני מהמהם בתגובה.
"בוא נצא לשדה! נקביל את פניו! נריח את הטבע האלוקי וננשום מלכות לריאותינו המגושמות"
"אוקי"
"מה אוקי?"
"תכל'ס, צודק."
"זזנו לשדה?" קובע יהודה ומתחיל לזוז לשדה הנטוש הנפרש בקצה העיר.
הגענו לשם יחד, רואים את השדה, מרגישים את המלך.
שדה חיטים ענק. שמים כחולים חפים מצל של ענן. אלול. קיץ. שמש מעלינו בוערת בכתום.
ישבנו והבטנו אל האופק, הרחנו את האדמה הצרובה מחום ופסיעות אנשים, מיששנו את העשבים, הקשבנו לשירתם.
מילאתי את ראותי באוויר שדות, נתתי דרור לעיני לשוטט בין ארץ לשמים, ידי מיששו את קדושת הטבע.
הרגשתי מלכות.
היא בערה בתוכי כמו שמש של אלול.
הרוותה את צמאוני כמו מים להלך מדבר.
החייתה את נשמתי הרדומה זה אחד עשר חודש.
יצאתי לשדה, הקבלתי את פניו של המלך. "נו" אמרתי ליהודה "זזנו?"
יהודה פתח עלי עיניים. זוג עיניים. בוערות. "מה זזנו?"
"יצאנו מהעיר, קיבלנו את פניו, חוזרים, לא?"
"בוא" הוא אמר לי.
ויחד התחלנו כובשים דרך בנעלי המוקסיני העדינות שלנו.
הלכנו זמן מה ולפתע אני רואה לנגד עיני שלט ענק
"המלך בשדה. בואו לקבל את פניו."
מולנו, על השדה ההדור, היו מונחות באי סדר בקתות. קטנות, מינימליות.
"חודש" אמר לי יהודה, ואפילו השמש לא התחרתה בבערה שבעיניו. "חודש עם המלך בשדה".
עוד לא הספקתי לחכוך בדעתי וכבר הפציע מבין הבקתות איש מכירות מעונב.
"בקתת אלול קלאסית או בקתת פרימיום אלול + חגי תשרי.
מה בשבילכם?"

 

[אהרון1]

חזק !
לא ציפיתי לכזה גמר.

הכסף יענה.