מויקיפדיה:
הרב כהנמן, שעלה ארצה ב־1940, החליט לייסד את הישיבה מחדש בארץ ישראל. החשיבות המיוחדת שראה לשיקומה של התורה ולומדיה לאחר השואה מתבטאת בפסוק שהציב בפתח בניין הישיבה כמוטו: "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ"[6]. בראש בניין "אוהל קדושים" שלמרגלות הישיבה נכתב פסוק ברוח דומה: "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ"[7].
הישיבה נוסדה בה' בכסלו תש"ד (2 בדצמבר 1943) ושוכנה באופן זמני בבית הכנסת "הליגמן" שבמרכז העיר. בעת פתיחתה למדו בה שבעה תלמידים, בהם האחים הרב גרשון אדלשטיין והרב יעקב אדלשטיין, הרב חיים פרידלנדר והרב אורי שרגא קלרמן. כר"מ כיהן הרב שמואל רוזובסקי, שעד אז היה ר"מ בישיבת לומז'ה. בחורף תש"ה מנתה הישיבה כ־70 בחורים. בחורף זה הובא ר"מ נוסף, הרב דוד פוברסקי, שכיהן עד אז כראש ישיבת תומכי תמימים בתל אביב. באלול תש"ה עברה הישיבה למשכנה הקבוע על אחת מגבעות בני ברק, ששטחה היה שייך ליעקב הלפרין, מייסד שכונת זיכרון מאיר. בשנת תשי"ב הובא ר"מ שלישי - הרב אלעזר מנחם מן שך, לימים מנהיג הציבור החרדי הליטאי.
מאז הקמת מדינת ישראל תולים דגל ישראל בראש בניין הישיבה ביום העצמאות. נוהג זה, החריג לעולם החרדי שאינו מציין את יום העצמאות, הוא בעקבות הוראתו של מייסד הישיבה, הרב יוסף שלמה כהנמן, והוא נשמר גם כיום, חרף התנגדויות פנימיות במהלך השנים[8].
עד שנות ה-90 נמסרו השיעורים בישיבה ביידיש. בשנות ה-90 החלו הר"מים למסור שיעורים בעברית, למעט הרב דוד פוברסקי שהמשיך למסור שיעורים ביידיש, עד לפטירתו.