הנושאים החמים
הנושאים החמים
הוא רצה בזאת. רצה בזאת בכל מאודו.
בכוונה סובב את דרכו ליד הפיצרייה. בכוונה קרב אליה, שאף את ריחותיה, את הזיכרונות מביקורים רבים וטובים. אחר-כך חלף על-פני הגלידרייה, ליקק את שפתיו, הבחין בשלושה סוגי טעמים חדשים שהם הציגו בעד חלון הראווה. לסיום עבר ליד הקיוסק של נחום, שאצלו תמיד היה קונה בסיום הלימודים במכללה. נחום ערך כמה שינויים – ודוכן השוקולדים עמד סמוך ממש לכניסה, וסמוך ממש אליו.
"מה תרצה היום, דודי?" קולו של נחום התגלגל אליו מבפנים. "השילוב הרגיל של אייס-קפה, שוקולד נוגט ועוגת קצפת ארוזה?"
"לא היום, נחום. אני בדרך לדיאטן."
"הוווו, בדרך לדיאטן, מה?" נחום יצא לכבודו מתוך הכוך שלו. "מה קרה פתאום, כבודו?"
"'כבודו' הגיע למסקנה שמאה ושש עשרה קילו הם יותר מדי," הוא הודה בחמיצות.
"בהחלט יותר מדי," הסכים נחום, והניד את ראשו המזוקן מעלה-מטה. "אז מה – שלום לשוקולדים ולעוגות הקצפות? שלום לכל המשקאות עתירי-הקלוריות?"
"ושלום לגלידות ולפיצות שהייתי נוהג לזלול," הוא הנהן, והחמיצות פשטה לקרביו במחאה.
"אז מה, באת לקנות אולי איזה משקה דיאט?"
"לא... הדיאטן שלי סובר שהם זבל ולא מועילים כלל לירידה במשקל. עדיף לאכול חסה וברוקולי במקום."
"הירקן נמצא בעבר השני של הכביש," הנהן נחום בזקנו.
"אני יודע. הייתי אצלו הבוקר."
"אז – המ... למה באת לפה, בעצם?" נחום הפנה אליו את גבו והחל לסדר את השוקולדים שהתבלגנו בידי הקונה הקודם.
"באתי," הוא אמר, וכתפיו השמנמנות נזקפו בגאוות-פתאום, "באתי כדי לעמוד בניסיון."
"לעמוד בניסיון?" עיניו התוהות נפנו אליו בחזרה.
"כן! אתה מבין – לא חכמה שאמלא את הדירה שלי בערמות של ירקות ולחם קל. לא חכמה שאתחמק בכוח מכל מטעמי העבר שלי. כשאני עובר כך ליד החנויות לממכר מזון האהובות עליי – בבחינת 'בחנני ה' ונסני' – עובר ולא קונה דבר – אני עומד בניסיון, באמת!"
גבותיו העבותות כזקנו של בעל הקיוסק יצרו קשת סמיכה של תהייה ותדהמה. ואז התיישרו בפסקנות.
"שמע לי, דודי. אני מכולתן פשוט, אמנם. אבל בעל ניסיון. תאמין לי. ואין חכם כבעל ניסיון. אתה שומע?"
הוא הנהן באיטיות, מופתע.
"אתה אומר – בחנני ה'! נסני! אבל אנחנו הרי אומרים בכל בוקר 'אל תביאנו לידי ניסיון'. האין זאת? אני חושב, לעניות דעתי כבעל קיוסק, שעלינו להתפלל שלא לבוא לידי הניסיון הגדול של הרצון לעמידה בניסיון. אתה קולט את כוונתי? לפעמים נדמה לנו שהרי גדול, הכי הירואי, זה לעמוד בניסיון קשה. אך בעצם – בעצם עלינו להתפלל שלא להגיע לידי הניסיון הזה... להאמין בפשטות שהאלוקים ייתן לנו כוח לעמוד בניסיונות הקטנים שהוא מציב לנו, ולא להכניס את עצמנו לתוכם בכוח..."
הריח של השוקולדים התערבב בריח הגלידה שהתערבב בריח הפיצה עם זיתים ובצל שהאפיל על כולם. הוא כל-כך אהב פיצה עם זיתים ובצל! וגביע גלידה בשלושה צבעים ליד... ואם אפשר, גם שקית עם שוקולד ועוגת קצפת נימוחה לקינוח... ראייתו היטשטשה. איך חשב שיוכל לעמוד בניסיון?
"אתה מאחר לדיאטן," הגיע אליו קולו של נחום ממרחקים. "כדאי שתרוץ."
והוא רץ, משיל מעליו כמה גרמים ממשמניו ומרצונותיו.
הניסיון היה קשה. אך בלי-נדר – לעולם לא יעמוד בו שוב.
[בשולי הסיפור: הפסוק "בחנני ה' ונסני" מנוגד לכאורה לתפילתנו בכל בוקר: "אל תביאנו לידי ניסיון". לרב חנן פורת, לפי מדרשים המדברים על דוד המלך, יש פרשנות מעניינת על הפסוק: עלינו לבקש שאפילו לא נעמוד בניסיון של הרצון לעמוד בניסיון. זה מפתה, כי זה נותן לנו תחושה של עוצמה - עמדנו בניסיון! אך כפי שמסביר נחום בפשטות לשונו - לא תמיד זה נכון לבקש זאת...]
בכוונה סובב את דרכו ליד הפיצרייה. בכוונה קרב אליה, שאף את ריחותיה, את הזיכרונות מביקורים רבים וטובים. אחר-כך חלף על-פני הגלידרייה, ליקק את שפתיו, הבחין בשלושה סוגי טעמים חדשים שהם הציגו בעד חלון הראווה. לסיום עבר ליד הקיוסק של נחום, שאצלו תמיד היה קונה בסיום הלימודים במכללה. נחום ערך כמה שינויים – ודוכן השוקולדים עמד סמוך ממש לכניסה, וסמוך ממש אליו.
"מה תרצה היום, דודי?" קולו של נחום התגלגל אליו מבפנים. "השילוב הרגיל של אייס-קפה, שוקולד נוגט ועוגת קצפת ארוזה?"
"לא היום, נחום. אני בדרך לדיאטן."
"הוווו, בדרך לדיאטן, מה?" נחום יצא לכבודו מתוך הכוך שלו. "מה קרה פתאום, כבודו?"
"'כבודו' הגיע למסקנה שמאה ושש עשרה קילו הם יותר מדי," הוא הודה בחמיצות.
"בהחלט יותר מדי," הסכים נחום, והניד את ראשו המזוקן מעלה-מטה. "אז מה – שלום לשוקולדים ולעוגות הקצפות? שלום לכל המשקאות עתירי-הקלוריות?"
"ושלום לגלידות ולפיצות שהייתי נוהג לזלול," הוא הנהן, והחמיצות פשטה לקרביו במחאה.
"אז מה, באת לקנות אולי איזה משקה דיאט?"
"לא... הדיאטן שלי סובר שהם זבל ולא מועילים כלל לירידה במשקל. עדיף לאכול חסה וברוקולי במקום."
"הירקן נמצא בעבר השני של הכביש," הנהן נחום בזקנו.
"אני יודע. הייתי אצלו הבוקר."
"אז – המ... למה באת לפה, בעצם?" נחום הפנה אליו את גבו והחל לסדר את השוקולדים שהתבלגנו בידי הקונה הקודם.
"באתי," הוא אמר, וכתפיו השמנמנות נזקפו בגאוות-פתאום, "באתי כדי לעמוד בניסיון."
"לעמוד בניסיון?" עיניו התוהות נפנו אליו בחזרה.
"כן! אתה מבין – לא חכמה שאמלא את הדירה שלי בערמות של ירקות ולחם קל. לא חכמה שאתחמק בכוח מכל מטעמי העבר שלי. כשאני עובר כך ליד החנויות לממכר מזון האהובות עליי – בבחינת 'בחנני ה' ונסני' – עובר ולא קונה דבר – אני עומד בניסיון, באמת!"
גבותיו העבותות כזקנו של בעל הקיוסק יצרו קשת סמיכה של תהייה ותדהמה. ואז התיישרו בפסקנות.
"שמע לי, דודי. אני מכולתן פשוט, אמנם. אבל בעל ניסיון. תאמין לי. ואין חכם כבעל ניסיון. אתה שומע?"
הוא הנהן באיטיות, מופתע.
"אתה אומר – בחנני ה'! נסני! אבל אנחנו הרי אומרים בכל בוקר 'אל תביאנו לידי ניסיון'. האין זאת? אני חושב, לעניות דעתי כבעל קיוסק, שעלינו להתפלל שלא לבוא לידי הניסיון הגדול של הרצון לעמידה בניסיון. אתה קולט את כוונתי? לפעמים נדמה לנו שהרי גדול, הכי הירואי, זה לעמוד בניסיון קשה. אך בעצם – בעצם עלינו להתפלל שלא להגיע לידי הניסיון הזה... להאמין בפשטות שהאלוקים ייתן לנו כוח לעמוד בניסיונות הקטנים שהוא מציב לנו, ולא להכניס את עצמנו לתוכם בכוח..."
הריח של השוקולדים התערבב בריח הגלידה שהתערבב בריח הפיצה עם זיתים ובצל שהאפיל על כולם. הוא כל-כך אהב פיצה עם זיתים ובצל! וגביע גלידה בשלושה צבעים ליד... ואם אפשר, גם שקית עם שוקולד ועוגת קצפת נימוחה לקינוח... ראייתו היטשטשה. איך חשב שיוכל לעמוד בניסיון?
"אתה מאחר לדיאטן," הגיע אליו קולו של נחום ממרחקים. "כדאי שתרוץ."
והוא רץ, משיל מעליו כמה גרמים ממשמניו ומרצונותיו.
הניסיון היה קשה. אך בלי-נדר – לעולם לא יעמוד בו שוב.
[בשולי הסיפור: הפסוק "בחנני ה' ונסני" מנוגד לכאורה לתפילתנו בכל בוקר: "אל תביאנו לידי ניסיון". לרב חנן פורת, לפי מדרשים המדברים על דוד המלך, יש פרשנות מעניינת על הפסוק: עלינו לבקש שאפילו לא נעמוד בניסיון של הרצון לעמוד בניסיון. זה מפתה, כי זה נותן לנו תחושה של עוצמה - עמדנו בניסיון! אך כפי שמסביר נחום בפשטות לשונו - לא תמיד זה נכון לבקש זאת...]
