Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
את הטור הבא כתב נער/ בחור בן 18, חבר של קרוב משפחתי.
שמו אינו ידוע לי, מעלה הטור לבקשתו.
אנא, השקיעו מזמנכם מעט וקראו את הטור. כל תגובה שלכם תוכל לכוון אותו בתחילת דרכו...
מרגש, לא?
-----------------
-----------------
בני ברק. את העיר בני ברק כולנו מכירים, יודעים את החסרונות שבה, וגם את המעלות שבה(נע בין 35 ל40 מעלות)...
סתם, סתם, יש שם הרבה דברים טובים. (קו 400, 402, 422, מלאאא דברים טובים יש פה). מה שרציתי לכתוב לכם, זה שסוף סוף, מצאתי את המקום שלי בבני ברק, ואני אסביר:
רק בבני ברק תוכל לשמוע את השיחה הבאה-
שכנה א: "יש לך להלוות לי 5 ביצים וכוס קמח?"
שכנה ב: "בשמחה, הנה קחי. פשש איזה ריח, מה את מכינה?"
שכנה א: "אני מכינה פשטידת פטריות, אהה ויש לך גם שנים שלושה בצלים?
בואי, בואי, תתקרבי. את חייבת לטעום".
שכנה ב: "וואו. מעדן, את חייבת לתת לי את המתכון",
וזה יכול להמשיך כך.... והאמת- זה לא יכול, זה ממשיך כך שעות...
ולא, זה לא מדאיג אותי, שכולם חופרים ומכירים את הקישקס של השני.
את האמת גם אם זה מדאיג, זה הרבה יותר מפחיד, שכל הדיאלוג הזה נערך דרך חלונות המטבח הצמודים של שתי שכנות טיפוסיות, בני ברקיות בערב שבת, ובכל זמן אחר!!!
ידועה הבדיחה שבבני ברק, בין בנין לבניין יש......... אז לא נכון!!
אתם טועים, בין בנין לבנין בב"ב אין כלום, פשוט כלום!!!
מה שאני בא לומר בעצם הוא שלא כל כך כיף פה בלשון המעטה, ואין פה לאף אחד פרטיות [אפילו הווצאפ(!!!) לא זיהה את המילה פרטיות במילון, כי הוא קלט שאני בבני ברק, אמיתי לגמרי].
אבל לפני כמה חודשים זה קצת השתנה.
ירדתי עם אחיין שלי לגינה.
אחיין שלי הלך למגליצ'ות (כן, אומרים מגליצ'ות אני בני ברקי גאה), ולי היה קצת משעמם. אז הסתובבתי בגינה ולתומי שמתי לב שמאז שהייתי ילד, הרבה דברים השתנו בגינה. החליפו את החול בגומי כזה מוזר, צבעו את המגליצ'ות, בצבע צהוב מבריק. המשכתי לשוטט. עברתי את מגלצ'ת הגלים וראיתי שגם היכן שפעם היה את הסוס הארוך, הישן, והטוב, שמתנדנד; הסוס שעליו היינו אוכלים ארוחות ערב, יש היום כמה ספסלים, בצורת ח', שצמודים לקירות המדרגות של חסידות נדבורנה. וחשבתי לעצמי, זה יכול להיות פינה ממש נחמדה לשבת בלילות, לדבר עם עצמך,לדבר עם אלוקים. פינה שהיא רק שלך.החלטתי לרדת למחרת לנסות. והאמת- היה נחמד!
ומאז זאת הפינה שלי, זה המקום שלי, לשם אני בורח, וקצת שוכח.
אם זה היה נגמר כאן, לא הייתי כותב לכם, אבל
לפני כמה ימים ירדתי למקום הקדוש שלי, אני נכנס לגינה, פונה שמאלה לכיוון הספסלים,עובר את מגליצ'ת הגלים הצהובה, כבר התכוננתי לקצת שקט. תוך כדי הליכה, אני רואה מזווית עיני, שמישהו יושב על הספסל שלי. בחור צעיר שנראה כבן 14-15 תפס את הפינה שלי, יושב לו בנחת, כאילו זה המקום שלו. חזרתי הביתה מתוסכל, זה לא פייר....
עד שמצאתי לי פינה משלי. מה כבר רציתי, קצת שקט, קצת רוגע....
תוך כדי עליה במדרגות, לכיוון ביתי הבנתי משהו...
כמו שאני רוצה פינה בעולם הזה, גם לבחור ההוא מגיע מקום משלו, מקום שישב שם. קצת יירגע, קצת יחשוב עם עצמו.
וזה מה שיפה בפינה כזאת- היא מכילה את הכול, ואת כולם. מקשיבה בשקט לכל הצרות, לכל הכאבים. היא נותנת לך תחושה שהיא רק שלך אבל האמת היא. שהיום היא שלך, ומחר היא של האחר ובכל זאת כל אחד מרגיש שזה רק שלו!!
שמו אינו ידוע לי, מעלה הטור לבקשתו.
אנא, השקיעו מזמנכם מעט וקראו את הטור. כל תגובה שלכם תוכל לכוון אותו בתחילת דרכו...
מרגש, לא?
-----------------
-----------------
בני ברק. את העיר בני ברק כולנו מכירים, יודעים את החסרונות שבה, וגם את המעלות שבה(נע בין 35 ל40 מעלות)...
סתם, סתם, יש שם הרבה דברים טובים. (קו 400, 402, 422, מלאאא דברים טובים יש פה). מה שרציתי לכתוב לכם, זה שסוף סוף, מצאתי את המקום שלי בבני ברק, ואני אסביר:
רק בבני ברק תוכל לשמוע את השיחה הבאה-
שכנה א: "יש לך להלוות לי 5 ביצים וכוס קמח?"
שכנה ב: "בשמחה, הנה קחי. פשש איזה ריח, מה את מכינה?"
שכנה א: "אני מכינה פשטידת פטריות, אהה ויש לך גם שנים שלושה בצלים?
בואי, בואי, תתקרבי. את חייבת לטעום".
שכנה ב: "וואו. מעדן, את חייבת לתת לי את המתכון",
וזה יכול להמשיך כך.... והאמת- זה לא יכול, זה ממשיך כך שעות...
ולא, זה לא מדאיג אותי, שכולם חופרים ומכירים את הקישקס של השני.
את האמת גם אם זה מדאיג, זה הרבה יותר מפחיד, שכל הדיאלוג הזה נערך דרך חלונות המטבח הצמודים של שתי שכנות טיפוסיות, בני ברקיות בערב שבת, ובכל זמן אחר!!!
ידועה הבדיחה שבבני ברק, בין בנין לבניין יש......... אז לא נכון!!
אתם טועים, בין בנין לבנין בב"ב אין כלום, פשוט כלום!!!
מה שאני בא לומר בעצם הוא שלא כל כך כיף פה בלשון המעטה, ואין פה לאף אחד פרטיות [אפילו הווצאפ(!!!) לא זיהה את המילה פרטיות במילון, כי הוא קלט שאני בבני ברק, אמיתי לגמרי].
אבל לפני כמה חודשים זה קצת השתנה.
ירדתי עם אחיין שלי לגינה.
אחיין שלי הלך למגליצ'ות (כן, אומרים מגליצ'ות אני בני ברקי גאה), ולי היה קצת משעמם. אז הסתובבתי בגינה ולתומי שמתי לב שמאז שהייתי ילד, הרבה דברים השתנו בגינה. החליפו את החול בגומי כזה מוזר, צבעו את המגליצ'ות, בצבע צהוב מבריק. המשכתי לשוטט. עברתי את מגלצ'ת הגלים וראיתי שגם היכן שפעם היה את הסוס הארוך, הישן, והטוב, שמתנדנד; הסוס שעליו היינו אוכלים ארוחות ערב, יש היום כמה ספסלים, בצורת ח', שצמודים לקירות המדרגות של חסידות נדבורנה. וחשבתי לעצמי, זה יכול להיות פינה ממש נחמדה לשבת בלילות, לדבר עם עצמך,לדבר עם אלוקים. פינה שהיא רק שלך.החלטתי לרדת למחרת לנסות. והאמת- היה נחמד!
ומאז זאת הפינה שלי, זה המקום שלי, לשם אני בורח, וקצת שוכח.
אם זה היה נגמר כאן, לא הייתי כותב לכם, אבל
לפני כמה ימים ירדתי למקום הקדוש שלי, אני נכנס לגינה, פונה שמאלה לכיוון הספסלים,עובר את מגליצ'ת הגלים הצהובה, כבר התכוננתי לקצת שקט. תוך כדי הליכה, אני רואה מזווית עיני, שמישהו יושב על הספסל שלי. בחור צעיר שנראה כבן 14-15 תפס את הפינה שלי, יושב לו בנחת, כאילו זה המקום שלו. חזרתי הביתה מתוסכל, זה לא פייר....
עד שמצאתי לי פינה משלי. מה כבר רציתי, קצת שקט, קצת רוגע....
תוך כדי עליה במדרגות, לכיוון ביתי הבנתי משהו...
כמו שאני רוצה פינה בעולם הזה, גם לבחור ההוא מגיע מקום משלו, מקום שישב שם. קצת יירגע, קצת יחשוב עם עצמו.
וזה מה שיפה בפינה כזאת- היא מכילה את הכול, ואת כולם. מקשיבה בשקט לכל הצרות, לכל הכאבים. היא נותנת לך תחושה שהיא רק שלך אבל האמת היא. שהיום היא שלך, ומחר היא של האחר ובכל זאת כל אחד מרגיש שזה רק שלו!!