הנושאים החמים
הנושאים החמים
היא הייתה סתם, כבשה בעדר הכבשים של פטר.
היא הייתה כבשה טובה.
אכלה הרבה עשב, עשב ירוק.
גדלה הרבה צמר, צמר לבן.
הייתה סתם כבשה, פשוטה.
בבוקר קמה השכם, הביטה בפטר החסון, עם
העיניים הטובות.
פעתה, רצתה שהיום יביט בה.
אבל לא, כמו בכל יום, פטר ניגש לכבשה
הגדולה. הזאת עם מלא צמר, מסולסל, יפה,
מסודר כיאות.
פטר הניח על הצוואר של המשכוכית
פעמון גדול,
מוזהב,
מרעיש.
היא הביטה בה ב"משכוכית" בקנאה, בהערצה.
רצתה להיות כמוה מושכת, משכוכית.
פטר אהב משכוכיות.
הם היו ממושמעות,טובות.
כולם הלכו אחריהם, הקשיבו לצליל פעמון.
פטר ידע טוב מאד אחרי מי ילכו כולם.
תמיד בחר לעצמו את המשכוכית
הממושמעת, הטובה.
זאת שלא תברח למקומות מסוכנים, שלא
תוביל לעשב לא טוב.
זאת שתלך כשיאמר לה, שתעצור כשירצה.
זאת שאף פעם לא תרצה לברוח לרגע
למקום מענין, רחוק.
הפעמון צלצל לה באוזן.
היא יצאה משער הדיר,
הלכה לה אחרי הצליל, אחרי המשכוכית.
נעצרה כשההיא עצרה,
צעדה כשההיא צעדה,
אכלה כשההיא אכלה,
פעתה כשההיא פעתה,
נמשכה בכל תנועה.
היא גם רצתה להיות משכוכית,
והיא לא הייתה.
היא גם רצתה להוביל, והיא לא.
היא הייתה סתם כבשה פשוטה, אחת מתוך
עדר, לא מובילה, לא מושכת.
הייתה אחת שקמה בבוקר כדי לאכול עשב,
לשתות מים ולומר בקול בההה.
יום אחד רצתה באמת להיות טובה, מושכת.
לא ידעה איך.
תמיד שרצתה עשתה.
תמיד שעניין התענינה.
תמיד לא חשבה.
תמיד הייתה היא,
סתם פשוטה.
לא יודעת להיות משכוכית,
מובילה כזאת.
היא כן עושה טוב,
יש בה
ואבא תמיד אמר לה
"את לא סתם את בת שלי,
את לא סתם את כבשה."
ידעה, היא טובה.
יש בה לב ורצון.
יש בה המון.
אבל כל בוקר,
כשהמשכוכית קבלה על צווארה זהב ומצלצל,
כולם הלכו אחרי צליליה.
היא רצתה גם, דמיינה איך זה ירגיש.
היא תהיה ראשונה, לפני כולם.
היא תהיה קרובה לפטר הטוב.
היא כל כך רוצה שיביטו, שיעריכו,
שלא יראו אותה סתם כבשה.
היא אפילו חושבת שהרצון הזה להיות משכוכית,
גורם לה להיות טובה יותר.
הנה פתאום היא חושבת
על מעשים,
על כוונות,
על הליכה שלה למקומות לא טובים.
הרי איך היא רוצה להיות משכוכית, להוביל,
אם היא עושה שטויות?
היא לא יכולה שכולם ילכו איתה למקומות
האלו.
זה גורלי מידי ולא אחראי, לא משכוכי.
משכוכית זה טוב, לא רע. היא בטוחה בזה.
פטר כל כך נזהר בבחירה שלו.
טוב שהוא לא בחר בה עד עכשיו, היא הייתה
מובילה עדר שלם ליד כביש סואן ומסוכן...
איזה נס...
אבל עכשיו היא חושבת שהיא כבר לא תלך
קרוב לכביש, היא לא תתרחק מהעשב הטוב,
מהעדר.
הרי היא רוצה להיות משכוכית. לא?
וחוץ מזה,
היא חושבת להתייעץ עם המשכוכית.
זה יהיה קשה להגיע אליה כי היא הולכת ראשונה
וכולם נדחפות, רוצות להיות קרובות,
להראות בפני פטר.
אבל היא תנסה להתקרב ואולי תצליח לדבר איתה,
עם המשכוכית.
ואולי, רק אולי, ההיא תגלה לה סודות מקצוע,
איך הולכים ישר וטוב.
היא חושבת שהמשכוכית תדע לענות לה.
היא בטוח חכמה כזאת, כמו שהיא נראית.
היא מקווה שהיא לא תרגיש קטנה מידי ליד
המשכוכית הזו.
זה יהיה לא נעים בכלל.
למרות שהיא יודעת, היא לא סתם,
היא כבשה.
ואמא כל כך אוהבת אותה ואבא יודע כמה היא טובה.
אבל היא מפחדת שפתאום תגלה כמה קטנה שהיא.
בבוקר היא קמה השכם.
מרב התרגשות לא נשמה כמעט.
סידרה ת'צמר יפה, רצתה להראות טוב
שלא יהיה בושות.
הלב שלה דפק מהר, פטר נכנס לדיר,
הניח פעמון מצלצל.
היא הלכה מהר אחרי משכוכית,
נמשכה בצליל ופעמון.
קצת דחפה, נזהרת לא הכאיב.
היא רק רוצה לעשות טוב, לשמוע מילים.
התקרבה למשכוכית, אמרה שלום.
המשכוכית הביטה בה בחיוך,
מלא שינים בוהקות קרנו לעברה.
החזירה חיוך עדין מבויש.
פעמון סנוור לה עיניים ולב.
המילים קצת נתקעו לה,
היא אפילו גמגמה פה ושם.
אבל המשכוכית הקשיבה והיה לה הרבה
מה לומר.
היא ספרה למשכוכית כמה היא מעריכה ורוצה
כמוה להיות טובה, להיות נבחרת.
והלוואי שפטר יניח על ראשה זהב מצלצל,
כתר מנהיגות.
היא גם שאלה איך הולכים ישר וטוב ומהו הסוד.
איך לא מביטים לצדדים, איך לא בורחים,
לפעמים.
איך זה כזה פשוט למשכוכיות להיות טובות,
ישרות, מלאות צמר נקי, צמר שלא נגע
בגדרות תיל, שלא הלך למים עכורים.
צמר לבן,
בוהק,
איך
?
ככל שהיא דברה מהר יותר והרבה, החיוך על
פניה של המשכוכית התרחב יותר ויותר.
היא הרגישה קצת טיפשה. למה המילים שלה
מצחיקות את המשכוכית?
דמעה חצופה כמעט ברחה מהעין.
המשכוכית צחקקה מעט, ספרה לה על חיים בצל פעמון.
על רצון להיות משוחררת בלי יכולת.
על כמה קשים הימים שפעמון מכביד כבר על צוואר.
וכמה שווה הוא הזהב הזה ששומר עליה, מחייב.
כמה היה קשה להשיג פעמון וצליל.
כמה עבדה על זה.
כמה קשה להחזיק חזק בשרשרת הזהב, לא להרפות, לא לברוח, לרגע.
המשכוכית בקשה ממנה לעבוד, לעמול,
"זה קשה"
הזהירה.
"אבל שווה"
לחשה.
היא התבלבלה ממש.
חייכה חיוך מבויש.
אמרה תודה.
הלכה לצד.
פתאום לא הייתה רעבה.
אפילו שבוקר והדשא ירוק מתמיד.
היא רק חשבה הרבה. הביטה בה,
במשכוכית.
ראתה גם כבשה, לא רק מושכת.
ראתה רצונות, לא רק פעמון.
ידעה שעבודה ועמל יביאו אותה לתפקיד.
ידעה שרצון וכמיהה הם רק תחילת דרך,
דרך ארוכה.
היא בטוחה שיהיה לה קשה.
אבל איך המשכוכית אמרה, יהיה גם שווה.
כולם כבר גמרו לאכול.
פעמון צלצל.
הלכה אחריו לדיר.
פטר ניגש אליה.
הופתעה, פעתה בשקט, הביטה בו.
רצתה ללחוש, הבנתי סוף סוף,
אולי אהיה טובה אולי לא, אולי תביט בי אולי לא.
יהיה קשה, בטוח.
אבל שווה להיות טובה גם בלי פעמון וצליל.
היא לא אמרה לו בסוף.
רק פעתה שוב, בשקט.
והוא כמו תמיד
טוב,
ליטף צמר.
הביט בה בעיניים טובות, רחומות.
לקח חליל ביד.
ניגן.
שיר.
"עלה למעלה עלה"
צווה עליה
לגדול.
הביטה בו,
חשה תחושה חדשה,
לא מוכרת,
מעודדת.
כי כוח אז לך,
יש בה כבר כנפי רוח.
בלי פעמון.
וזהב.
אשמח להערות פיסוק וכו'...
פעם ראשונה שאני מפסקת נא להתחשב...
היא הייתה כבשה טובה.
אכלה הרבה עשב, עשב ירוק.
גדלה הרבה צמר, צמר לבן.
הייתה סתם כבשה, פשוטה.
בבוקר קמה השכם, הביטה בפטר החסון, עם
העיניים הטובות.
פעתה, רצתה שהיום יביט בה.
אבל לא, כמו בכל יום, פטר ניגש לכבשה
הגדולה. הזאת עם מלא צמר, מסולסל, יפה,
מסודר כיאות.
פטר הניח על הצוואר של המשכוכית
פעמון גדול,
מוזהב,
מרעיש.
היא הביטה בה ב"משכוכית" בקנאה, בהערצה.
רצתה להיות כמוה מושכת, משכוכית.
פטר אהב משכוכיות.
הם היו ממושמעות,טובות.
כולם הלכו אחריהם, הקשיבו לצליל פעמון.
פטר ידע טוב מאד אחרי מי ילכו כולם.
תמיד בחר לעצמו את המשכוכית
הממושמעת, הטובה.
זאת שלא תברח למקומות מסוכנים, שלא
תוביל לעשב לא טוב.
זאת שתלך כשיאמר לה, שתעצור כשירצה.
זאת שאף פעם לא תרצה לברוח לרגע
למקום מענין, רחוק.
הפעמון צלצל לה באוזן.
היא יצאה משער הדיר,
הלכה לה אחרי הצליל, אחרי המשכוכית.
נעצרה כשההיא עצרה,
צעדה כשההיא צעדה,
אכלה כשההיא אכלה,
פעתה כשההיא פעתה,
נמשכה בכל תנועה.
היא גם רצתה להיות משכוכית,
והיא לא הייתה.
היא גם רצתה להוביל, והיא לא.
היא הייתה סתם כבשה פשוטה, אחת מתוך
עדר, לא מובילה, לא מושכת.
הייתה אחת שקמה בבוקר כדי לאכול עשב,
לשתות מים ולומר בקול בההה.
יום אחד רצתה באמת להיות טובה, מושכת.
לא ידעה איך.
תמיד שרצתה עשתה.
תמיד שעניין התענינה.
תמיד לא חשבה.
תמיד הייתה היא,
סתם פשוטה.
לא יודעת להיות משכוכית,
מובילה כזאת.
היא כן עושה טוב,
יש בה
ואבא תמיד אמר לה
"את לא סתם את בת שלי,
את לא סתם את כבשה."
ידעה, היא טובה.
יש בה לב ורצון.
יש בה המון.
אבל כל בוקר,
כשהמשכוכית קבלה על צווארה זהב ומצלצל,
כולם הלכו אחרי צליליה.
היא רצתה גם, דמיינה איך זה ירגיש.
היא תהיה ראשונה, לפני כולם.
היא תהיה קרובה לפטר הטוב.
היא כל כך רוצה שיביטו, שיעריכו,
שלא יראו אותה סתם כבשה.
היא אפילו חושבת שהרצון הזה להיות משכוכית,
גורם לה להיות טובה יותר.
הנה פתאום היא חושבת
על מעשים,
על כוונות,
על הליכה שלה למקומות לא טובים.
הרי איך היא רוצה להיות משכוכית, להוביל,
אם היא עושה שטויות?
היא לא יכולה שכולם ילכו איתה למקומות
האלו.
זה גורלי מידי ולא אחראי, לא משכוכי.
משכוכית זה טוב, לא רע. היא בטוחה בזה.
פטר כל כך נזהר בבחירה שלו.
טוב שהוא לא בחר בה עד עכשיו, היא הייתה
מובילה עדר שלם ליד כביש סואן ומסוכן...
איזה נס...
אבל עכשיו היא חושבת שהיא כבר לא תלך
קרוב לכביש, היא לא תתרחק מהעשב הטוב,
מהעדר.
הרי היא רוצה להיות משכוכית. לא?
וחוץ מזה,
היא חושבת להתייעץ עם המשכוכית.
זה יהיה קשה להגיע אליה כי היא הולכת ראשונה
וכולם נדחפות, רוצות להיות קרובות,
להראות בפני פטר.
אבל היא תנסה להתקרב ואולי תצליח לדבר איתה,
עם המשכוכית.
ואולי, רק אולי, ההיא תגלה לה סודות מקצוע,
איך הולכים ישר וטוב.
היא חושבת שהמשכוכית תדע לענות לה.
היא בטוח חכמה כזאת, כמו שהיא נראית.
היא מקווה שהיא לא תרגיש קטנה מידי ליד
המשכוכית הזו.
זה יהיה לא נעים בכלל.
למרות שהיא יודעת, היא לא סתם,
היא כבשה.
ואמא כל כך אוהבת אותה ואבא יודע כמה היא טובה.
אבל היא מפחדת שפתאום תגלה כמה קטנה שהיא.
בבוקר היא קמה השכם.
מרב התרגשות לא נשמה כמעט.
סידרה ת'צמר יפה, רצתה להראות טוב
שלא יהיה בושות.
הלב שלה דפק מהר, פטר נכנס לדיר,
הניח פעמון מצלצל.
היא הלכה מהר אחרי משכוכית,
נמשכה בצליל ופעמון.
קצת דחפה, נזהרת לא הכאיב.
היא רק רוצה לעשות טוב, לשמוע מילים.
התקרבה למשכוכית, אמרה שלום.
המשכוכית הביטה בה בחיוך,
מלא שינים בוהקות קרנו לעברה.
החזירה חיוך עדין מבויש.
פעמון סנוור לה עיניים ולב.
המילים קצת נתקעו לה,
היא אפילו גמגמה פה ושם.
אבל המשכוכית הקשיבה והיה לה הרבה
מה לומר.
היא ספרה למשכוכית כמה היא מעריכה ורוצה
כמוה להיות טובה, להיות נבחרת.
והלוואי שפטר יניח על ראשה זהב מצלצל,
כתר מנהיגות.
היא גם שאלה איך הולכים ישר וטוב ומהו הסוד.
איך לא מביטים לצדדים, איך לא בורחים,
לפעמים.
איך זה כזה פשוט למשכוכיות להיות טובות,
ישרות, מלאות צמר נקי, צמר שלא נגע
בגדרות תיל, שלא הלך למים עכורים.
צמר לבן,
בוהק,
איך
?
ככל שהיא דברה מהר יותר והרבה, החיוך על
פניה של המשכוכית התרחב יותר ויותר.
היא הרגישה קצת טיפשה. למה המילים שלה
מצחיקות את המשכוכית?
דמעה חצופה כמעט ברחה מהעין.
המשכוכית צחקקה מעט, ספרה לה על חיים בצל פעמון.
על רצון להיות משוחררת בלי יכולת.
על כמה קשים הימים שפעמון מכביד כבר על צוואר.
וכמה שווה הוא הזהב הזה ששומר עליה, מחייב.
כמה היה קשה להשיג פעמון וצליל.
כמה עבדה על זה.
כמה קשה להחזיק חזק בשרשרת הזהב, לא להרפות, לא לברוח, לרגע.
המשכוכית בקשה ממנה לעבוד, לעמול,
"זה קשה"
הזהירה.
"אבל שווה"
לחשה.
היא התבלבלה ממש.
חייכה חיוך מבויש.
אמרה תודה.
הלכה לצד.
פתאום לא הייתה רעבה.
אפילו שבוקר והדשא ירוק מתמיד.
היא רק חשבה הרבה. הביטה בה,
במשכוכית.
ראתה גם כבשה, לא רק מושכת.
ראתה רצונות, לא רק פעמון.
ידעה שעבודה ועמל יביאו אותה לתפקיד.
ידעה שרצון וכמיהה הם רק תחילת דרך,
דרך ארוכה.
היא בטוחה שיהיה לה קשה.
אבל איך המשכוכית אמרה, יהיה גם שווה.
כולם כבר גמרו לאכול.
פעמון צלצל.
הלכה אחריו לדיר.
פטר ניגש אליה.
הופתעה, פעתה בשקט, הביטה בו.
רצתה ללחוש, הבנתי סוף סוף,
אולי אהיה טובה אולי לא, אולי תביט בי אולי לא.
יהיה קשה, בטוח.
אבל שווה להיות טובה גם בלי פעמון וצליל.
היא לא אמרה לו בסוף.
רק פעתה שוב, בשקט.
והוא כמו תמיד
טוב,
ליטף צמר.
הביט בה בעיניים טובות, רחומות.
לקח חליל ביד.
ניגן.
שיר.
"עלה למעלה עלה"
צווה עליה
לגדול.
הביטה בו,
חשה תחושה חדשה,
לא מוכרת,
מעודדת.
כי כוח אז לך,
יש בה כבר כנפי רוח.
בלי פעמון.
וזהב.
אשמח להערות פיסוק וכו'...
פעם ראשונה שאני מפסקת נא להתחשב...
משכוכית-
כנוי לתיש לאיל או לכבשה ההולכים בראש העדר ומושכים אותו אחריהם על ידי צליל הפעמון שעל צווארם.
"הַמּוֹכֵר עֵדֶר לַחֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ מַשְׁכּוּכִית – קָנָה (אֶת כָּל הָעֵדֶר)"
כנוי לתיש לאיל או לכבשה ההולכים בראש העדר ומושכים אותו אחריהם על ידי צליל הפעמון שעל צווארם.
"הַמּוֹכֵר עֵדֶר לַחֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ מַשְׁכּוּכִית – קָנָה (אֶת כָּל הָעֵדֶר)"
