הנושאים החמים
הנושאים החמים
1 :
לצבא יש כללים, ואין דרך אחרת, חוץ מלהיות איש צבא, בשביל להבין אותם.
האיש שנכנס בעד פתח האוהל הקדמי אמנם לבוש במדים, אבל כל מי שיש לו טביעת עין חדה יכול מיד להבחין שהוא אינו איש צבא במובן הטיפה הפחות שטוח של העניין.
את סגן אלוף נתיו פון ברנטו אפשר להגדיר בהחלט כבעל טביעת עין חדה, ליתר דיוק הוא המייצג של טביעה מהסוג הזה, וזאת אחת מהסיבות שהוא בעצם נמצא היכן שהוא נמצא, ועל כתפותיו הוא סוחב אי אלו עיטורים ומדליות כפי שהוא סוחב. אי לכך הוא הבחין מיד שהמדים של האיש נקיים מדי ומגוהצים מדי, הליכתו נינוחה משהו, ועל שפתיו – וזאת ההוכחה המוחצת ביותר – על שפתי האיש מרצד חיוך.
חושיו מתחדדים באחת, דיווחים על חדירה צפויה למחנה הגיעו כבר לפני ימים מספר. הוא רענן את הנחיות ההבטחה, אבל לא חשב על כך שחדירה יכולה לבוא גם במסווה.
אבל לא איש צבא יסגיר את מחשבותיו ולכן הוא רק מרים את ראשו, שעקרונית מורכן על מפות מלאות בשרטוטים שונים, וסוף סוף רואה את האיש לא רק מזווית העין אלא במלא קומתו, ושואל "אה?".
"שלום". עכשיו מחייך האיש חיוך מלא בלי לדעת שהוא עושה את השגיאה הכי גדולה שאפשר לעשות עם סגן אלוף פון ברנטו, ומעכשיו ואולי עד סוף כל הדורות יסומן הוא בשלט בלתי נראה, אבל מורגש היטב, של "טיפש".
"כן?" שואל סגן האלוף שרואה שהאיש שמולו שותק ומצפה לתגובה.
"סגן אלוף נתיו פון ברנטו, נכון?", שואל האיש ומשהו נבוך מזדחל לחיוכו.
"כן".
"נעים מאוד", מתרחב החיוך והאיש מושיט ידו ללחיצה, "שמי בשן סיליפט, מפלוגת הרוח. נשלחתי לכאן, עם צוות של עשרה אנשים, מטעם המפלגה העליונה. כולנו מעריכים את מאמצי החיילים בחזית, ובתור מישהו מבפנים אני יודע קצת יותר ומבין כי עמקי הקְפו הם מקום הלחימה המסובך והמכריע יותר, לא חינם נשלח לכאן סגן אלוף מוכשר, הלא כך?"
"נו?" פון ברנטו, שאפילו יותר מששונא חיוכים שונא מחמאות, שולח ידו ללחיצה קצרת רוח.
"כדי שיהיה לחיילים שלנו את מלא הכח, האומץ, המורל והמוטיבציה אנחנו דואגים להם לתנאים פיזיים משופרים – ארוחות, ציוד, הגנה. אבל זה לא מספיק, סגן אלוף פון ברנטו. אנחנו ביחידת הרוח דואגים גם לערבי תרבות לחיילים, לרגעים של שירה משותפת, להרצאות טובות, לשיחות אישיות אם צריך, לכל מה שיעזור להן להרגיש טוב יותר וממילא להלחם חזק יותר ותועלתי יותר. זה יהיה התפקיד של הצוות שלי כאן, ואני מקווה שתעזור לי לעזור לך" הוא מושיט מכתב חתום מהמפקדה הראשית.
פון ברנטו נוטל את המכתב ביובש, פותח אותו וקורא בו בעיון.
המכתב מביע פרגון חם וכנה לאיש שמולו, מבקש מפון ברנטו לסייע לו בכל שיתבקש, וגם מגלה כי לאיש דרגה צבאית גבוהה יותר משיכול היה פון ברנטו לדמיין, דרגה שכל לוחם היה גאה בה, והאיש, כשהציג את עצמו, לא הזכיר אותה בכלל.
הוא מרים את ראשו מהמכתב.
שוב מחייך האיש, ופון ברנטו מרגיש שהראש שלו מתחיל לכאוב.
"טוב, מה שאני אצטרך לעשות אני אעשה", הוא חותם בסוף, אחריי שקט שעומד ביניהם כמה רגעים, "למרות שאם היו שואלים לעצה של מפקד שיש לו יותר מכמה שנים בקרב – הלוחמה עצמה היא שעושה טוב לבן אדם, היא שמחנכת אותו, לא הבטלה. אבל לא שואלים אותי ואני מוכרח לעשות את זה"
פון ברנטו חשק שפתיים. כל חיל בכל דרגה צריך לדעת לציית לאלה שמעליו, וזה מה שהוא יעשה.
"תפנה לאוהל השני בשורה הקיצונית, שם האחראיים על סידור האהלים במחנה, לצוות שלך הם יידעו מה לתת, בשבילך תגיד שאמרתי לתת לך את אוהל B2, או משהו דומה אם הוא תפוס. זה אוהל טוב. תבוא היום בארוחת ערב אני אציג אותך וגם אבקש מהקצינים להיות לך לעזר וסיוע".
ואני מקווה שתוכל להסתדר בלעדיי. הוא רוצה להוסיף ולא עושה את זה. ואני רוצה שכבר תפנה את השטח.
"סגן אלוף פון ברנטו?" האיש אפילו לא צועד צעד אחד אחורה, וודאי שלא מסתובב לכיוון היציאה.
"כן?"
"זה... כל כך גרוע? אני מתכוון – גם מפקד צריך להיות במצב רוח טוב כדי להוציא מעצמו את המיטב בקרב, ואולי המפקד יותר מכולם. אז אם זה ככה, אז אולי מוטב שאחזור למקום ממנו באתי".
"לא", פון ברנטו רוכן קדימה, "תקשיב טוב, בחור. לי אין בעיה עם חגיגות, אני רק שונא שמערבבים אותן עם מלחמות, מבין? מחנה צבא זה מחנה צבא זה מחנה צבא, תסכים איתי שהוא לא המקום האידיאלי למסיבות".
"מסכים, גם אני מעדיף מסיבות על מרחביי דשא מוריקים, אבל עדיף כאן מכלום".
"אז אני מעדיף את ההפרדה. וחושב שהערבוב הזה לא מועיל לאיש" עונה פון ברנטו בזעף.
האיש לא נבהל מזעמו, "את זה נבדוק עוד שבועיים-שלוש", הוא קורץ, "אני דווקא חושב שהחיילים שלנו ישמחו בזה, הם אפילו מקנאים בפלוגות אחרות שם כבר שלחה המפקדה הראשית נציגים מטעמינו".
"אולי החיילים רוצים את תרבות הרוח הזאת כי הם שמעו שהיא קיימת, אבל אם לא היו ממציאים אותה – לא באמת היו זקוקים לה, זה צורך שנוצר רק בגלל שיצרו אותו, בנת?".
"שוווו וווו", האיש שורק, "אתה יכול להיות סוציולוג טוב, אני מדבר רציני. יש לך הבנה מצוינת באדם וחברה, את התובנה הזאת לומדים כל מי שמתעסק עם בני אדם – סוציולוגים, פסיכולוגים ואנשי פרסום, והם לומדים אותה במערכת של כמה שיעורים. אתה יכול להיות מגה סוציולוג".
"ועם עקשנות ונחישות כמו שלך", אומר פון ברנטו ומתכוון לכך שהאדם הזה, מה שמו – בשן סיליפט, מצליח להשאר באוהל שלו וגם לפתח שיחה, למרות שהוא הראה לו את הכיוון החוצה מהרגע הראשון, "עם כזו עקשנות יכולת להיות איש לוחמה מזהיר. פספוס עליך, איש צעיר, עכשיו כבר לא תוכל לעשות את זה, בגיל שלך אי אפשר להתחיל בטירונות".
האיש שותק כמה רגעים, פותח את פיו לאמר משהו, מתחרט, סוגר אותו. ואחר כך פותח ואומר "ואתה כן"
"כן מה?!"
"יכול לעשות את זה".
"את מה??"
"ללמוד סוציולוגיה, להתפתח בכיוון".
על חוצפה כמו זאת לא נדרש פון ברנטו לענות מעולם, לכן הוא אינו יודע מה לענות, רק מחווה בידו את הדרך החוצה ושומר על מראה זועף עד לרגע שהסיליפט הצעיר עוזב את השטח.
רק כשהבחור האמיץ יוצא הוא מרשה לעצמו להבליע חיוך.
לצבא יש כללים, ואין דרך אחרת, חוץ מלהיות איש צבא, בשביל להבין אותם.
האיש שנכנס בעד פתח האוהל הקדמי אמנם לבוש במדים, אבל כל מי שיש לו טביעת עין חדה יכול מיד להבחין שהוא אינו איש צבא במובן הטיפה הפחות שטוח של העניין.
את סגן אלוף נתיו פון ברנטו אפשר להגדיר בהחלט כבעל טביעת עין חדה, ליתר דיוק הוא המייצג של טביעה מהסוג הזה, וזאת אחת מהסיבות שהוא בעצם נמצא היכן שהוא נמצא, ועל כתפותיו הוא סוחב אי אלו עיטורים ומדליות כפי שהוא סוחב. אי לכך הוא הבחין מיד שהמדים של האיש נקיים מדי ומגוהצים מדי, הליכתו נינוחה משהו, ועל שפתיו – וזאת ההוכחה המוחצת ביותר – על שפתי האיש מרצד חיוך.
חושיו מתחדדים באחת, דיווחים על חדירה צפויה למחנה הגיעו כבר לפני ימים מספר. הוא רענן את הנחיות ההבטחה, אבל לא חשב על כך שחדירה יכולה לבוא גם במסווה.
אבל לא איש צבא יסגיר את מחשבותיו ולכן הוא רק מרים את ראשו, שעקרונית מורכן על מפות מלאות בשרטוטים שונים, וסוף סוף רואה את האיש לא רק מזווית העין אלא במלא קומתו, ושואל "אה?".
"שלום". עכשיו מחייך האיש חיוך מלא בלי לדעת שהוא עושה את השגיאה הכי גדולה שאפשר לעשות עם סגן אלוף פון ברנטו, ומעכשיו ואולי עד סוף כל הדורות יסומן הוא בשלט בלתי נראה, אבל מורגש היטב, של "טיפש".
"כן?" שואל סגן האלוף שרואה שהאיש שמולו שותק ומצפה לתגובה.
"סגן אלוף נתיו פון ברנטו, נכון?", שואל האיש ומשהו נבוך מזדחל לחיוכו.
"כן".
"נעים מאוד", מתרחב החיוך והאיש מושיט ידו ללחיצה, "שמי בשן סיליפט, מפלוגת הרוח. נשלחתי לכאן, עם צוות של עשרה אנשים, מטעם המפלגה העליונה. כולנו מעריכים את מאמצי החיילים בחזית, ובתור מישהו מבפנים אני יודע קצת יותר ומבין כי עמקי הקְפו הם מקום הלחימה המסובך והמכריע יותר, לא חינם נשלח לכאן סגן אלוף מוכשר, הלא כך?"
"נו?" פון ברנטו, שאפילו יותר מששונא חיוכים שונא מחמאות, שולח ידו ללחיצה קצרת רוח.
"כדי שיהיה לחיילים שלנו את מלא הכח, האומץ, המורל והמוטיבציה אנחנו דואגים להם לתנאים פיזיים משופרים – ארוחות, ציוד, הגנה. אבל זה לא מספיק, סגן אלוף פון ברנטו. אנחנו ביחידת הרוח דואגים גם לערבי תרבות לחיילים, לרגעים של שירה משותפת, להרצאות טובות, לשיחות אישיות אם צריך, לכל מה שיעזור להן להרגיש טוב יותר וממילא להלחם חזק יותר ותועלתי יותר. זה יהיה התפקיד של הצוות שלי כאן, ואני מקווה שתעזור לי לעזור לך" הוא מושיט מכתב חתום מהמפקדה הראשית.
פון ברנטו נוטל את המכתב ביובש, פותח אותו וקורא בו בעיון.
המכתב מביע פרגון חם וכנה לאיש שמולו, מבקש מפון ברנטו לסייע לו בכל שיתבקש, וגם מגלה כי לאיש דרגה צבאית גבוהה יותר משיכול היה פון ברנטו לדמיין, דרגה שכל לוחם היה גאה בה, והאיש, כשהציג את עצמו, לא הזכיר אותה בכלל.
הוא מרים את ראשו מהמכתב.
שוב מחייך האיש, ופון ברנטו מרגיש שהראש שלו מתחיל לכאוב.
"טוב, מה שאני אצטרך לעשות אני אעשה", הוא חותם בסוף, אחריי שקט שעומד ביניהם כמה רגעים, "למרות שאם היו שואלים לעצה של מפקד שיש לו יותר מכמה שנים בקרב – הלוחמה עצמה היא שעושה טוב לבן אדם, היא שמחנכת אותו, לא הבטלה. אבל לא שואלים אותי ואני מוכרח לעשות את זה"
פון ברנטו חשק שפתיים. כל חיל בכל דרגה צריך לדעת לציית לאלה שמעליו, וזה מה שהוא יעשה.
"תפנה לאוהל השני בשורה הקיצונית, שם האחראיים על סידור האהלים במחנה, לצוות שלך הם יידעו מה לתת, בשבילך תגיד שאמרתי לתת לך את אוהל B2, או משהו דומה אם הוא תפוס. זה אוהל טוב. תבוא היום בארוחת ערב אני אציג אותך וגם אבקש מהקצינים להיות לך לעזר וסיוע".
ואני מקווה שתוכל להסתדר בלעדיי. הוא רוצה להוסיף ולא עושה את זה. ואני רוצה שכבר תפנה את השטח.
"סגן אלוף פון ברנטו?" האיש אפילו לא צועד צעד אחד אחורה, וודאי שלא מסתובב לכיוון היציאה.
"כן?"
"זה... כל כך גרוע? אני מתכוון – גם מפקד צריך להיות במצב רוח טוב כדי להוציא מעצמו את המיטב בקרב, ואולי המפקד יותר מכולם. אז אם זה ככה, אז אולי מוטב שאחזור למקום ממנו באתי".
"לא", פון ברנטו רוכן קדימה, "תקשיב טוב, בחור. לי אין בעיה עם חגיגות, אני רק שונא שמערבבים אותן עם מלחמות, מבין? מחנה צבא זה מחנה צבא זה מחנה צבא, תסכים איתי שהוא לא המקום האידיאלי למסיבות".
"מסכים, גם אני מעדיף מסיבות על מרחביי דשא מוריקים, אבל עדיף כאן מכלום".
"אז אני מעדיף את ההפרדה. וחושב שהערבוב הזה לא מועיל לאיש" עונה פון ברנטו בזעף.
האיש לא נבהל מזעמו, "את זה נבדוק עוד שבועיים-שלוש", הוא קורץ, "אני דווקא חושב שהחיילים שלנו ישמחו בזה, הם אפילו מקנאים בפלוגות אחרות שם כבר שלחה המפקדה הראשית נציגים מטעמינו".
"אולי החיילים רוצים את תרבות הרוח הזאת כי הם שמעו שהיא קיימת, אבל אם לא היו ממציאים אותה – לא באמת היו זקוקים לה, זה צורך שנוצר רק בגלל שיצרו אותו, בנת?".
"שוווו וווו", האיש שורק, "אתה יכול להיות סוציולוג טוב, אני מדבר רציני. יש לך הבנה מצוינת באדם וחברה, את התובנה הזאת לומדים כל מי שמתעסק עם בני אדם – סוציולוגים, פסיכולוגים ואנשי פרסום, והם לומדים אותה במערכת של כמה שיעורים. אתה יכול להיות מגה סוציולוג".
"ועם עקשנות ונחישות כמו שלך", אומר פון ברנטו ומתכוון לכך שהאדם הזה, מה שמו – בשן סיליפט, מצליח להשאר באוהל שלו וגם לפתח שיחה, למרות שהוא הראה לו את הכיוון החוצה מהרגע הראשון, "עם כזו עקשנות יכולת להיות איש לוחמה מזהיר. פספוס עליך, איש צעיר, עכשיו כבר לא תוכל לעשות את זה, בגיל שלך אי אפשר להתחיל בטירונות".
האיש שותק כמה רגעים, פותח את פיו לאמר משהו, מתחרט, סוגר אותו. ואחר כך פותח ואומר "ואתה כן"
"כן מה?!"
"יכול לעשות את זה".
"את מה??"
"ללמוד סוציולוגיה, להתפתח בכיוון".
על חוצפה כמו זאת לא נדרש פון ברנטו לענות מעולם, לכן הוא אינו יודע מה לענות, רק מחווה בידו את הדרך החוצה ושומר על מראה זועף עד לרגע שהסיליפט הצעיר עוזב את השטח.
רק כשהבחור האמיץ יוצא הוא מרשה לעצמו להבליע חיוך.
