הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד
ביקורת ספר - "את זה" | 20 עמ' | כריכה קשה | צבע מלא | שנת הוצאה לאור: 1997
מאת: נירה הראל
אייר: יוסי אבולעפיה
צנזרה: יוכבד, מצויידת בארטליין תכלת פדגוגי.
את הספר המקסים הזה הביאה לי ילדה קטנה אחת, מתולתלת, עקשנית, ומושכת משקפיים סדרתית.
היא ממש התעקשה, ולא עזרו תחנונים, טופים דביקיים (ערב פסח, מנסים להתפטר מהמלאי), הבטחות לשוקו חם, הבטחות לשוקו קר, איומים, פרסים, העמדת פני ישן, העמדת פני עסוק, העמדת פני תם.
לא עזר כלום!
הגברת הקטנה - התעקשה. רק ה' לבדו יודע איך היא מצאה את הספר המתפורר הזה, אבל זה מה שקרה, ועם זה נאלצתי להתמודד בגבורה, כמו עם שאר תלאות חיי.
היא דחפה לי את הספר לידיים, הציקה לי, משכה במשקפיים, בשיער, בשפם, באוזניים, בסוף נכנעתי - וטוב שכך!
רגע אחרי הכניעה הבחנתי מה היא תיכננה לעולל לי, החצופה. את לא מתביישת, קריינדל? למרוח עליי את כל השאריות מהארטיק???
שטפתי לה ידיים, קיטרתי בשקט, והתיישבתי בעוגמה אומללה להקריא לה את הספר.
ציפיתי לעוד ספר ילדים טיפשי, בלי פאנץ', בלי מסר לחיים, בלי כלום. מה כבר אפשר לצפות מספר ילדים מנוקד ומאוייר? ועוד ספר חילוני, בכלל.
התחלתי להקריא, ו...
הופתעתי מיידית!
שקעתי בתוך העלילה,
טבעתי בתוכה.
כן, טבעתי בה לחלוטין.
מצאתי את עצמי קורא יותר ויותר מהר, הופך והופך עוד דף ועוד דף. בולע את הציורים, גומע אותם במתח.
איזה יופי של ספר!
אין, כמו ספרות ילדים, במיוחד עם ציורים.
הקסם פשוט שופע מתוך דפי הספר.
עוד לא הפכתי את הדף הראשון, וכבר נקשרתי נפשית לסיפור. מייד בעמוד הראשון, הטרגדיה ברורה לחלוטין, מוכרת כל כך!
התנגשות בין כוכבית, מלחמת המעצמות, סכסוך בין יבשתי.
אבא הטוב רק רוצה לנוח, לשבת על הספה, לקרוא את העלון של הרב בידרמן (מן הסתם). אבל נועם... נועם רוצה משהו אחר, לא ברור בדיוק מה.
נועם, שקט. אל תפריע.
אבאאאאאאא!!!!!! אהאהאהא!!!
אבא נכנע, אבוד, מיואש, קם מהספה בעוגמה. נו, שויין. מה אתה רוצה, נועמק'ה?
נועמק'ה, י'א איבני, מה אתה רוצה?
כלום?
כלום?
רק להציק לאבאל'ה??
מוּכר, מוּכר, מוּכר.
אבא הטוב מנסה לשעשע את נועם, להרגיע את יללות הזעם הבוכיות.
נראה לכם שהוא מצליח?
פחחחחח!
שום סיכוי, שום רחמים, שום הקלה בעונש. מלחמה - עד הסוף. ללא פשרות, ללא הפסקות אש.
הספר מיטיב לתאר ביד אמן את הסצנות, והאיורים... אוי, פשוט קולעים. אחד אחרי השני.
העלילה בנויה היטב, ומפורטת לחלוטין.
נועם מתעלל באבא, מציק לו, מוציא אותו מדעתו. אבא בתמורה משתטה עד עפר, מנסה בכל לב ונפש לשעשע את העולל המציק והמעיק.
אבל משהו לא עובד, לא מצליח, ואבאל'ה עומד לצאת מדעתו, אלא מה.
המתח נבנה בהדרגה, שלב אחרי שלב, ובסופו של דבר אבאל'ה כמעט מכריז על ייאוש טוטאלי וכניעה קוגניטיבית מלאה.
אוי ואבוי, זהו המסר?
אה, רגע, יש עמוד אחרון.
בעמוד האחרון, כדרכם של ספרי ילדים, אבאל'ה הממולח מבין מה רוצה נועם, ומספק את הסחורה, ובתמורה זוכה לא רק לשקט תעשייתי אלא גם להבעת תודה והסכם שלום סופי ומלא. הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.
הספר כולו מלווה באיוריו הנאמנים של יוסי אבולעפיה המוכשר (מיהו?), והציורים גדושים בקסם רב, כמעט שערורייתי. קסם שנשאר בשלמותו גם לאחר תוספת הכיפה האומנותית שיוכבד התעקשה עליה כל כך.
שורה תחתונה: ספר מומלץ מאוד, לאחר תוספת הכיפה ההכרחית.
ותודה לסבתא, שמצאה את הספר בבוידעם, וטרחה להביא אותו לקריינדל, שמצידה טרחה למשוך לי במשקפיים, וכו', וכו'.
ו...
...פסח כשר ושמח!
ביקורת ספר - "את זה" | 20 עמ' | כריכה קשה | צבע מלא | שנת הוצאה לאור: 1997
מאת: נירה הראל
אייר: יוסי אבולעפיה
צנזרה: יוכבד, מצויידת בארטליין תכלת פדגוגי.
את הספר המקסים הזה הביאה לי ילדה קטנה אחת, מתולתלת, עקשנית, ומושכת משקפיים סדרתית.
היא ממש התעקשה, ולא עזרו תחנונים, טופים דביקיים (ערב פסח, מנסים להתפטר מהמלאי), הבטחות לשוקו חם, הבטחות לשוקו קר, איומים, פרסים, העמדת פני ישן, העמדת פני עסוק, העמדת פני תם.
לא עזר כלום!
הגברת הקטנה - התעקשה. רק ה' לבדו יודע איך היא מצאה את הספר המתפורר הזה, אבל זה מה שקרה, ועם זה נאלצתי להתמודד בגבורה, כמו עם שאר תלאות חיי.
היא דחפה לי את הספר לידיים, הציקה לי, משכה במשקפיים, בשיער, בשפם, באוזניים, בסוף נכנעתי - וטוב שכך!
רגע אחרי הכניעה הבחנתי מה היא תיכננה לעולל לי, החצופה. את לא מתביישת, קריינדל? למרוח עליי את כל השאריות מהארטיק???
שטפתי לה ידיים, קיטרתי בשקט, והתיישבתי בעוגמה אומללה להקריא לה את הספר.
ציפיתי לעוד ספר ילדים טיפשי, בלי פאנץ', בלי מסר לחיים, בלי כלום. מה כבר אפשר לצפות מספר ילדים מנוקד ומאוייר? ועוד ספר חילוני, בכלל.
התחלתי להקריא, ו...
הופתעתי מיידית!
שקעתי בתוך העלילה,
טבעתי בתוכה.
כן, טבעתי בה לחלוטין.
מצאתי את עצמי קורא יותר ויותר מהר, הופך והופך עוד דף ועוד דף. בולע את הציורים, גומע אותם במתח.
איזה יופי של ספר!
אין, כמו ספרות ילדים, במיוחד עם ציורים.
הקסם פשוט שופע מתוך דפי הספר.
עוד לא הפכתי את הדף הראשון, וכבר נקשרתי נפשית לסיפור. מייד בעמוד הראשון, הטרגדיה ברורה לחלוטין, מוכרת כל כך!
התנגשות בין כוכבית, מלחמת המעצמות, סכסוך בין יבשתי.
אבא הטוב רק רוצה לנוח, לשבת על הספה, לקרוא את העלון של הרב בידרמן (מן הסתם). אבל נועם... נועם רוצה משהו אחר, לא ברור בדיוק מה.
נועם, שקט. אל תפריע.
אבאאאאאאא!!!!!! אהאהאהא!!!
אבא נכנע, אבוד, מיואש, קם מהספה בעוגמה. נו, שויין. מה אתה רוצה, נועמק'ה?
נועמק'ה, י'א איבני, מה אתה רוצה?
כלום?
כלום?
רק להציק לאבאל'ה??
מוּכר, מוּכר, מוּכר.
אבא הטוב מנסה לשעשע את נועם, להרגיע את יללות הזעם הבוכיות.
נראה לכם שהוא מצליח?
פחחחחח!
שום סיכוי, שום רחמים, שום הקלה בעונש. מלחמה - עד הסוף. ללא פשרות, ללא הפסקות אש.
הספר מיטיב לתאר ביד אמן את הסצנות, והאיורים... אוי, פשוט קולעים. אחד אחרי השני.
העלילה בנויה היטב, ומפורטת לחלוטין.
נועם מתעלל באבא, מציק לו, מוציא אותו מדעתו. אבא בתמורה משתטה עד עפר, מנסה בכל לב ונפש לשעשע את העולל המציק והמעיק.
אבל משהו לא עובד, לא מצליח, ואבאל'ה עומד לצאת מדעתו, אלא מה.
המתח נבנה בהדרגה, שלב אחרי שלב, ובסופו של דבר אבאל'ה כמעט מכריז על ייאוש טוטאלי וכניעה קוגניטיבית מלאה.
אוי ואבוי, זהו המסר?
אה, רגע, יש עמוד אחרון.
בעמוד האחרון, כדרכם של ספרי ילדים, אבאל'ה הממולח מבין מה רוצה נועם, ומספק את הסחורה, ובתמורה זוכה לא רק לשקט תעשייתי אלא גם להבעת תודה והסכם שלום סופי ומלא. הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו.
הספר כולו מלווה באיוריו הנאמנים של יוסי אבולעפיה המוכשר (מיהו?), והציורים גדושים בקסם רב, כמעט שערורייתי. קסם שנשאר בשלמותו גם לאחר תוספת הכיפה האומנותית שיוכבד התעקשה עליה כל כך.
שורה תחתונה: ספר מומלץ מאוד, לאחר תוספת הכיפה ההכרחית.
ותודה לסבתא, שמצאה את הספר בבוידעם, וטרחה להביא אותו לקריינדל, שמצידה טרחה למשוך לי במשקפיים, וכו', וכו'.
ו...
...פסח כשר ושמח!
