@ליבי_קליין היא היוצאת מהכלל, שלא באה ללמד על הכלל.
היא התניעה מאפס למאה, מכלום נסיון ספרותי – היישר לטרילוגיה עבת כרס למבוגרים, שהתקבלה באהדה ציבורית. היא דילגה בקלילות על שלבי הביניים של סיפורים קצרים, סדרות ופרסום בעיתונים, והוציאה את הטרילוגיה ('גם כי אלך' 'כי אתה עימדי' ו'אך טוב וחסד'), ומיד אחריה שני ספרים נוספים ('אל תסתר' ו'לולא האמנתי').
אל תלמדו ממנה. לא עושים ככה. היא הצליחה בגלל שילוב של כשרון כתיבה מבריק, תחקירים מהממים בעומקם, וסייעתא דשמיא ('מזל', בשפה עממית). אבל הסדר המומלץ הוא עדיין – להתנסות קודם בכתיבות קלות יותר, לפני שכותבים ספר מבוגרים שלם.
נעבור ל'לולא האמנתי', ולהגיגים הספרותיים שעולים ממנו:
1. התחשבות בדעת הקהל
לייבי, גיבור הספר המתמודד עם גליובלסטומה סופנית במוחו, היה אמור למות, על פי כל התוכניות. למות, להיקבר, ולאפשר לאסתי, רעייתו האוהבת, להינשא לאלעזר הגרוש הנחמד. אבל הסופרת, כפי שהיא מתארת בסוף הספר, קיבלה הרבה מאד בקשות להחיות אותו. ההגיון היה פשוט: אם במציאות, כל חולי הגליובלסטומה נפטרים – למה שלא נאפשר להם לפחות בסיפורים לחיות?
בפלפול רפואי מבריק, היא הצליחה לגרור את לייבי לחיים. (אולי נכון יותר לקרוא לזה 'שרידה', עם מחלה קשה ותוצאותיה. אבל לפחות לא מוות).
והקורא נשאר תוהה – מה קורה כאן. האם הסופר אמור להיות מוביל? או מובל? להיכנע לדרישות הציבור? למה לא, בעצם? אם אפשר, למה שלא ניתן להם מה שהם מחבבים? שישמחו ויהנו להם, הקוראים שלנו. שלייבי יחיה, שכולם יתארסו, יתחתנו, ילדו ילדים ויגדלו אותם באושר. למה לא.
אז הנה למה לא:
קודם כל, כי בגלל שלייבי המשיך לחיות, אלעזר נשאר בלי שידוך, וכדי לחתן אותו – נאלץ הספר להעזיב מישהי אחרת שידוך. (לא מגלה מי, שלא יהיה לכם ספוילר).
דבר שני, המינון. מינון הניסים הגלויים מוגזם מעט לטעמי. חשוב מאד לשמח יהודים, כמו שכתבה ליבי בסוף הספר, ואפילו לשלם את מחירו הדביק של הקיטש.
אבל האם באמת כל חשוכי הילדים חייבים ללדת שלישייה? וכל הגרושים להתחתן? וכל עזובות השידוך להתארס? וכל הילדים הנטושים – להכיר את אבא שלהם? ונשותיהם של חולי הנפש, למצוא עבודה נפלאה בשווייץ, בצל משפחה תומכת?
לענ"ד, עם כל הכבוד ויש המון כבוד לקוראים, עדיין לא צריך לרַצות אותם עד כדי כך, ובמינון פלאי כזה של שמחות והצלחות...
ואם דיברנו על מינון, גם התמיכה המופלאה של כל הסובבים, הרגישה טיפ טיפה לא מציאותית:.
· נטע, הנכה, שהיא גם פסיכולוגית עמוסה, ובעלה קטוע הרגליים עובד במוסד, אבל יש להם זמן וכוח בשפע לארח את כל מי שרוצה וגם לשמור על התינוק של אסתי ולייבי.
· גיטי ויותם שפירא, שכל מה שהם עושים הוא רגיש, נפלא, מדוייק, אצילי וטוב. יותם באמצע השנה השישית ללימודי רפואה, וגיטי רגע לפני לידה, ועדיין – שניהם מעופפים שם כמו מלאכים קסומים סביב אסתי ובעלה החולה. ותמיד יודעים לנחש מה אסתי צריכה או רוצה.
2. הגיבורים שנותרו מאחור, או: גם לחולי נפש יש לב
בניגוד גמור לכל הניסים שקורים לגיבורים, שאולי חולה הנפש נותר מאחור. רכבת הניסים ברחה מהרציף בלעדיו. הוא לא מבריא. וכאילו לא די בכך שאינו מבריא, הסופרת גם מביאה בחדות את תמונת החיים הקשים איתו. לא ידוע למה הקוראים, שחסו על לייבי חולה הסרטן, לא ביקשו על שאולי ועל נפשו. בעיניי הוא מסכן הרבה יותר מלייבי.
לייבי, במקרה הכי גרוע, היה מגיע לגן עדן, ואסתי רעייתו – אחרי השבר הגדול - הייתה מתחתנת ופותחת איכשהו בחיים חדשים. אבל שאולי, שאולי חולה הנפש, הוא הטרגדיה האמיתית כאן. אשתו אלמנה חיה, הוא מת חי. אבל לצערו, ההתמודדות שלו פחות פוטוגנית, פחות הרואית. הקוראים אוהבים גיבורים מיוסרים חולי סרטן אלים. הם קצת פחות אוהבים גיבורים מיוסרים חולי סכיזופרניה. והוא אומלל כל כך, עד שאיש לא טרח אפילו לבקש מהסופרת בשבילו. נכון שהיא מנפיקה לו בסוף איזה נס קטן, אבל זה רק אחרי שהיא סיבכה אותו נוראות.
אנשים, בבקשה תבקשו מליבי קליין להבריא את שאולי לגמרי, כי גם הוא מסכן, ולא רק לייבי. תודה.
(ואשתו היא גיבורה קלאסית של מחזה טראגי. בעיניי, גיבורה פי שמונה מרעייתו של לייבי החולה).
3. סגירת קצוות פתוחים
בספר נסגרים כמה קצוות מהספר הקודם, וזה מצויין. שניים בולטים מביניהם, שהפריעו לי בזמנו ועכשיו באו על תיקונם, הם בית החולים בשווייץ, ואמא של אסתי.
בית החולים – קוראי 'אל תסתר' התקשו להבין מי מימן חודשיים של אשפוז לשאולי, כשהיה באירופה. האירופאים נטולי החמלה לא חשודים ככאלה שיאשפזו אנשים בחינם, מטעמים וולנטריים. הפינה הזו נסגרת היטב ב'לולא האמנתי'. היטב כל כך, עד שליבכם יתכווץ.
אמא של אסתי – ב'אל תסתר' היא תוארה כמפלצת. הקוראים התקשו לתפוס על מה ולמה. סך הכל אמא נחמדה, שהבת שלה ממדרת אותה מכל שמץ מידע, ואחר כך כועסת עליה על חוסר ההתחשבות. בספר 'לולא האמנתי', מגיעות הנסיבות שגרמו לריחוק בין אסתי לאמא שלה. עדיין, בעיניי זו לא סגירה סופית. מרגישה שנעשה עוול לאמא של אסתי, בכך שנתנו לה לשחק את דמות המכשפה. אבל לפחות משהו יש. קצה של הבנה, נסיון של פתרון.
4. מסרים
המסר המרכזי בספר 'לולא האמנתי', הוא חיים של אמונה. להאמין שהטוב שיקרה לנו - גם ייראה ויורגש, ולא רק יהיה. להאמין שהוא יהיה לנו מתוק כמו שוקולד. לחיות את האמונה הזו.
המסרים חזקים, מרגשים ומעניינים. אבל לענ"ד, בכמה מקומות בספר הם גלויים מדי. הם לא רק מואכלים בכפית, הם מוזרקים בהזנה אנטרלית ישירות לקיבתם של הקוראים.
לדעתי (ויכולים לחלוק עליי בשמחה), לא נכון ספרותית שהדמות תצטט קטע שלם מהתניא, ואז תסביר אותו בפירוט. מי שכותב כך, לוקח סיכון שקוראיו ידלגו לקטע הבא. מוטב לאזכר כבדרך אגב את דברי התניא, במשפט וחצי תוך כדי שיחה של הגיבורים. האינטלגנטים מבין הקוראים, ואלה שהנושא מעניין אותם, יוכלו למצוא את המקור ולהעמיק בו. כל היתר, יוכלו להמשיך לקרוא בשלווה.
ועוד הערה: בוכים בספר כל הזמן. הגיבורים, לא רק הקוראים. פורצים בבכי, או מתחילים לבכות, או בוכים, או בוכים מאד. הייתי מחליפה חלק מהבכיות בביטויים אחרים, או מוחקת אותן לגמרי.
לסיכום: לליבי קליין אין קרן פיצויים לאנשים שנשארו ערים כל הלילה כדי לקרוא את 'לולא האמנתי'. אז תעבדו על המשמעת העצמית שלכם לפני שאתם פותחים אותו. יופי של ספר.
היא התניעה מאפס למאה, מכלום נסיון ספרותי – היישר לטרילוגיה עבת כרס למבוגרים, שהתקבלה באהדה ציבורית. היא דילגה בקלילות על שלבי הביניים של סיפורים קצרים, סדרות ופרסום בעיתונים, והוציאה את הטרילוגיה ('גם כי אלך' 'כי אתה עימדי' ו'אך טוב וחסד'), ומיד אחריה שני ספרים נוספים ('אל תסתר' ו'לולא האמנתי').
אל תלמדו ממנה. לא עושים ככה. היא הצליחה בגלל שילוב של כשרון כתיבה מבריק, תחקירים מהממים בעומקם, וסייעתא דשמיא ('מזל', בשפה עממית). אבל הסדר המומלץ הוא עדיין – להתנסות קודם בכתיבות קלות יותר, לפני שכותבים ספר מבוגרים שלם.
נעבור ל'לולא האמנתי', ולהגיגים הספרותיים שעולים ממנו:
1. התחשבות בדעת הקהל
לייבי, גיבור הספר המתמודד עם גליובלסטומה סופנית במוחו, היה אמור למות, על פי כל התוכניות. למות, להיקבר, ולאפשר לאסתי, רעייתו האוהבת, להינשא לאלעזר הגרוש הנחמד. אבל הסופרת, כפי שהיא מתארת בסוף הספר, קיבלה הרבה מאד בקשות להחיות אותו. ההגיון היה פשוט: אם במציאות, כל חולי הגליובלסטומה נפטרים – למה שלא נאפשר להם לפחות בסיפורים לחיות?
בפלפול רפואי מבריק, היא הצליחה לגרור את לייבי לחיים. (אולי נכון יותר לקרוא לזה 'שרידה', עם מחלה קשה ותוצאותיה. אבל לפחות לא מוות).
והקורא נשאר תוהה – מה קורה כאן. האם הסופר אמור להיות מוביל? או מובל? להיכנע לדרישות הציבור? למה לא, בעצם? אם אפשר, למה שלא ניתן להם מה שהם מחבבים? שישמחו ויהנו להם, הקוראים שלנו. שלייבי יחיה, שכולם יתארסו, יתחתנו, ילדו ילדים ויגדלו אותם באושר. למה לא.
אז הנה למה לא:
קודם כל, כי בגלל שלייבי המשיך לחיות, אלעזר נשאר בלי שידוך, וכדי לחתן אותו – נאלץ הספר להעזיב מישהי אחרת שידוך. (לא מגלה מי, שלא יהיה לכם ספוילר).
דבר שני, המינון. מינון הניסים הגלויים מוגזם מעט לטעמי. חשוב מאד לשמח יהודים, כמו שכתבה ליבי בסוף הספר, ואפילו לשלם את מחירו הדביק של הקיטש.
אבל האם באמת כל חשוכי הילדים חייבים ללדת שלישייה? וכל הגרושים להתחתן? וכל עזובות השידוך להתארס? וכל הילדים הנטושים – להכיר את אבא שלהם? ונשותיהם של חולי הנפש, למצוא עבודה נפלאה בשווייץ, בצל משפחה תומכת?
לענ"ד, עם כל הכבוד ויש המון כבוד לקוראים, עדיין לא צריך לרַצות אותם עד כדי כך, ובמינון פלאי כזה של שמחות והצלחות...
ואם דיברנו על מינון, גם התמיכה המופלאה של כל הסובבים, הרגישה טיפ טיפה לא מציאותית:.
· נטע, הנכה, שהיא גם פסיכולוגית עמוסה, ובעלה קטוע הרגליים עובד במוסד, אבל יש להם זמן וכוח בשפע לארח את כל מי שרוצה וגם לשמור על התינוק של אסתי ולייבי.
· גיטי ויותם שפירא, שכל מה שהם עושים הוא רגיש, נפלא, מדוייק, אצילי וטוב. יותם באמצע השנה השישית ללימודי רפואה, וגיטי רגע לפני לידה, ועדיין – שניהם מעופפים שם כמו מלאכים קסומים סביב אסתי ובעלה החולה. ותמיד יודעים לנחש מה אסתי צריכה או רוצה.
2. הגיבורים שנותרו מאחור, או: גם לחולי נפש יש לב
בניגוד גמור לכל הניסים שקורים לגיבורים, שאולי חולה הנפש נותר מאחור. רכבת הניסים ברחה מהרציף בלעדיו. הוא לא מבריא. וכאילו לא די בכך שאינו מבריא, הסופרת גם מביאה בחדות את תמונת החיים הקשים איתו. לא ידוע למה הקוראים, שחסו על לייבי חולה הסרטן, לא ביקשו על שאולי ועל נפשו. בעיניי הוא מסכן הרבה יותר מלייבי.
לייבי, במקרה הכי גרוע, היה מגיע לגן עדן, ואסתי רעייתו – אחרי השבר הגדול - הייתה מתחתנת ופותחת איכשהו בחיים חדשים. אבל שאולי, שאולי חולה הנפש, הוא הטרגדיה האמיתית כאן. אשתו אלמנה חיה, הוא מת חי. אבל לצערו, ההתמודדות שלו פחות פוטוגנית, פחות הרואית. הקוראים אוהבים גיבורים מיוסרים חולי סרטן אלים. הם קצת פחות אוהבים גיבורים מיוסרים חולי סכיזופרניה. והוא אומלל כל כך, עד שאיש לא טרח אפילו לבקש מהסופרת בשבילו. נכון שהיא מנפיקה לו בסוף איזה נס קטן, אבל זה רק אחרי שהיא סיבכה אותו נוראות.
אנשים, בבקשה תבקשו מליבי קליין להבריא את שאולי לגמרי, כי גם הוא מסכן, ולא רק לייבי. תודה.
(ואשתו היא גיבורה קלאסית של מחזה טראגי. בעיניי, גיבורה פי שמונה מרעייתו של לייבי החולה).
3. סגירת קצוות פתוחים
בספר נסגרים כמה קצוות מהספר הקודם, וזה מצויין. שניים בולטים מביניהם, שהפריעו לי בזמנו ועכשיו באו על תיקונם, הם בית החולים בשווייץ, ואמא של אסתי.
בית החולים – קוראי 'אל תסתר' התקשו להבין מי מימן חודשיים של אשפוז לשאולי, כשהיה באירופה. האירופאים נטולי החמלה לא חשודים ככאלה שיאשפזו אנשים בחינם, מטעמים וולנטריים. הפינה הזו נסגרת היטב ב'לולא האמנתי'. היטב כל כך, עד שליבכם יתכווץ.
אמא של אסתי – ב'אל תסתר' היא תוארה כמפלצת. הקוראים התקשו לתפוס על מה ולמה. סך הכל אמא נחמדה, שהבת שלה ממדרת אותה מכל שמץ מידע, ואחר כך כועסת עליה על חוסר ההתחשבות. בספר 'לולא האמנתי', מגיעות הנסיבות שגרמו לריחוק בין אסתי לאמא שלה. עדיין, בעיניי זו לא סגירה סופית. מרגישה שנעשה עוול לאמא של אסתי, בכך שנתנו לה לשחק את דמות המכשפה. אבל לפחות משהו יש. קצה של הבנה, נסיון של פתרון.
4. מסרים
המסר המרכזי בספר 'לולא האמנתי', הוא חיים של אמונה. להאמין שהטוב שיקרה לנו - גם ייראה ויורגש, ולא רק יהיה. להאמין שהוא יהיה לנו מתוק כמו שוקולד. לחיות את האמונה הזו.
המסרים חזקים, מרגשים ומעניינים. אבל לענ"ד, בכמה מקומות בספר הם גלויים מדי. הם לא רק מואכלים בכפית, הם מוזרקים בהזנה אנטרלית ישירות לקיבתם של הקוראים.
לדעתי (ויכולים לחלוק עליי בשמחה), לא נכון ספרותית שהדמות תצטט קטע שלם מהתניא, ואז תסביר אותו בפירוט. מי שכותב כך, לוקח סיכון שקוראיו ידלגו לקטע הבא. מוטב לאזכר כבדרך אגב את דברי התניא, במשפט וחצי תוך כדי שיחה של הגיבורים. האינטלגנטים מבין הקוראים, ואלה שהנושא מעניין אותם, יוכלו למצוא את המקור ולהעמיק בו. כל היתר, יוכלו להמשיך לקרוא בשלווה.
ועוד הערה: בוכים בספר כל הזמן. הגיבורים, לא רק הקוראים. פורצים בבכי, או מתחילים לבכות, או בוכים, או בוכים מאד. הייתי מחליפה חלק מהבכיות בביטויים אחרים, או מוחקת אותן לגמרי.
לסיכום: לליבי קליין אין קרן פיצויים לאנשים שנשארו ערים כל הלילה כדי לקרוא את 'לולא האמנתי'. אז תעבדו על המשמעת העצמית שלכם לפני שאתם פותחים אותו. יופי של ספר.
נערך לאחרונה ב: