הנושאים החמים
הנושאים החמים
שבי טראוורס או למבורגיני פיקנטו?
בקיץ הראשון שלי עם חברים אמריקאים, הבעתי את התלהבותי מאמריקה הגדולה. ״יאללה, לאן הקיץ? גרנד קניון? ניאגרה פולס? יוסמיטי פארק או מאונט וושינגטון? רק תגידו ואנחנו בדרך!״
הם הסתכלו אחד על השני ואז עלי, כחכחו בגרונם בנימוס ונתנו לי להבין שלשכנע אותם לא יהיה קל.
לא יהיה קל? בלתי אפשרי!
״עזוב״ אמרו לי, את כל זה אתה יכול לראות בתמונות. אנחנו 'אין דה סאמר' רוצים להיות 'אין בֶּד!'״
״תגידו לי, אתם מחזיקים מעצמכם שפויים?״ פערתי זוג עיניים בתימהון, ״יש כ”כ הרבה לראות במדינה הענקית הזאת, ואתם רוצים להיות במיטה? יעני מה עובר עליכם?״
הם לא כ”כ הבינו מה הכוונה 'יעני', אבל את התהום הפעורה בין הישראלי הטיילן לאמריקאי הרבצן קשה היה לפספס.
בתור בחור ישראלי, לא היה מסלול או נחל שלא שבע מפטריות רגלינו, לא היה מפל או מעיין שלא זכה לחזות בזיו חצ׳קוני פנינו, ולא היה הר או גבעה שלא העפלנו אליו עם כל משמנינו.
את כל הארץ חרשנו לאורכה ולרוחבה, שלא לדבר על תחרות מילוי בקבוקים ריקים מארבעת הימים שבארצנו הקטנטונת. הכל כמובן מדין הליכה בדרך אברהם אבינו ומצות ד׳ אמות חדשות בארץ ישראל, וזה בטח גם חלק ממצוות יישוב ארץ ישראל על הדרך. הכל לשם שמים כמובן, עם במבה ופופקורן כשרים למהדרין בטעם בד״ץ.
האמריקאים האלו, גם כשהם כבר מוכנים לצאת לאיזה טיול, זה חייב להיות ברכב מושכר, חדש וממוזג כיאות. אה, וגם ענק כמובן. שבי טראוורס מינימום.
כן, נסעתי איתם פעם במפלצת האמריקאית הזו. כל אחד קיבל כורסת מנהלים לעצמו, עם 'קופי', 'קאוק' ו'סלש' ענק, ואיך לא? מגש אישי בגודל של שולחן ישיבות קטן ל'המבוRגR אנד פרנצ׳ פרייז' עצומי המימדים. כמובן שאח"כ היה לנו מקום לישון בטנק הזה ברווחעס׳, בדרך ל'קינג סייז בֶּד' המרווח במלון.
אחח, איפה התחרויות היפות מי מגיע ראשון ל'רבי שמעון' בלי שקל שחוק בכיס?! בסוף ולדנהויז ויוסמאכער ניצחו, אבל זה לא הוגן - הם קיבל טרמפ יחיד ישר לציון. אנחנו לעומתם השתרכנו בששה טרמפים שונים - כולל קיבוצניק מהשמו״צ (שומר הצעיר) שהתרתח למה אנחנו ״לא עושים צבא״. לך תסביר לו שהיינו רוצים, אבל מה לעשות שאין שם מקווה וטשולנט בליל שישי - ועדיין הגענו לשם תוך ארבע שעות בלבד!
לימים כבר השגנו רכב, קיה פיקנטו ישנה וחבוטה, או למבורגיני פיקנטו - כדברי ה'משכיר-בשחור' שניסה לעודד את רוחנו ולהבטיח שגם חמישה שמנים כמונו נתאים שם ברווח. אחחח... כמה שהוא טעה. הצלקות הנפשיות שנחרטו עמוק בשומן שלנו הותירו את רישומם לעין כל, וכבר הבטחנו לפצוח בדיאטה נמרצת לקראת המסע הבא. מה שלא צלח כמובן, זאת בגין השניצלים רוויי השומן בישיבה, מהם יכולנו לסחוט בקבוקי שמן מוסדיים.
עודני מתחבט אם להעדיף נסיעה מפונקת בטראוורס או דרך חתחתים גיבורה בלמבורגיני, נעלמו להם החברים. אלו ל״בֶּד״ ואלו למעיין הסמוך.
תעזרו לי להחליט?
