הנושאים החמים
הנושאים החמים
יום ד' היום הראשון בבידוד.
השעה 10:04. אני, חיים קריינקר, מחליט בזאת לכתוב יומן המתאר את קורות חיי בימי הבידוד הארוכים, ואולי יום אחד זה יהיה רב מכר, ומעז ייצא מתוק.
אני, פריימן ובנדיקט יושבים על המיטה בחדר 403, ומנסים לעכל את המציאות שנכפתה עלינו. לא שלא חשבנו שאולי זה יהיה, אבל כשזה מגיע קשה לך לעכל את זה.
בארוחת ערב סתמית, עם חביתת לחם וסלט מלוח מידי, העלה פריימן את הרעיון ההזוי הבא: הרי הטיסות לאירופה עכשיו זולות מאוד בגלל הקורונה, בואו ננצל את ההזדמנות וניסע לציונו של העגלון הקדוש מפראגה, יש שם גם אתר סקי גדול, טיק טק יומיים שלוש וחזרנו.
אף אחד לא ישים לב.
אמרתי, יודע מה? תן מחירים מדויקים ונראה.
בנדיקט התנדב להתחמק לספרייה העירונית ולגלוש שם בהשם ירחם.
בהתחלה הכל היה סתם דיבורים בצחוק, אבל לאט לאט השתכנענו שזה מעשי.
בנדיקט מצא טיסות ב70$ הלוך חזור. בל תשחית לא לנצל.
סגרנו על יציאה ביום ראשון הקרוב וחזרה בשלישי בלילה. כל אחד דאג לספר לחברותות שהוא אינו חש בטוב ונוסע הביתה ליומיים מנוחה. בישיבה גדולה כמו שלנו לא ממש שמים לב אם מישהו חסר.
אין לי מה להאריך בסיפור הנסיעה כי זה לא העיקר. העיקר הוא שנחתנו בשלום, ושוחררנו לדרכנו תוך אזהרה מאנשי משרד הבריאות להיכנס לבידוד לשבועיים מיד כשנגיע הביתה.
לא בראש שלנו.
הגענו לישיבה והיה נראה שהכל עבר בשלום.
אך לאחר שעה קלה נקראנו אל המשגיח.
הוא פנה אלינו בחומרה: "ידוע לי שחזרתם מחו"ל. יש לכם דין של רוידפים. שלושתכם הרי חברי חדר, אמרתי לצולמן שיעבור לחדר אחר, ואתם תיכנסו לחדר ואל תצאו שבועיים! ברור? חמירא סכנתא מאיסורא!".
אז עכשיו אנחנו סגורים בחדר. מעניין, צחוקים. מדברים עם בחורים מעבר לדלת, ומעבירים לנו אוכל דרך החלון של השירותים.
יום ה' היום השני לבידוד:
אנחנו די חופשיים. אף אחד לא בודק מתי קמנו ומתי התפללנו. אני לומד קצת עם בנדיקט, בינתיים פריימן קורא ספר שלא ידעתי שהוא מחביא מתחת למזרון. עוד מעט אני יקרא את זה. כמה אפשר ללמוד.
יום ו' היום השלישי לבידוד:
מתכוננים לשבת, אין הרבה מה.
פריימן מצייר שחמט על דף. אנחנו משחקים כמה משחקים, עד ששבת מתקרבת. אומרים קבלת שבת בחדר וממשיכים לשחק. אין לנו משהו יותר טוב לעשות.
יום שבת, היום הרביעי לבידוד:
עכשיו מוצ"ש. איזה דיכאון היה. עד שנזכרו להכניס לנו צ'ולנט הוא כבר היה קר לגמרי ומגעיל. אנשים רעים. היה לי ויכוח קשה עם פריימן. הוא שם לב פתאום שהמזרון הפנוי של צולמן ממש נוח, ולקח אותו לעצמו. נזכרתי שפעם זה היה שלי אבל ויתרתי לצולמן כי הוא התלונן על כאבי גב כמה שבועות. עכשיו רציתי אותו חזרה, והוא לא מסכים.
גועל נפש פריימן הזה. אחרי הבידוד אני מיד עובר חדר.
יום ג' היום השביעי לבידוד:
אני יושב שעות בחלון ומסתכל על העולם החופשי. חופשי. אנשים מסתובבים חופשי. הלואי שהייתי חתול. חתול חופשי. הנה הוא קופץ לפח, יצא מהפח. נכנס מתחת לרכב. בורח מבנאדם. הוא חופשי. מתי יהיה הסוף.
יום ו' היום העשירי לבידוד:
פריימן ובנדיקט התרגזו כל כך אחד על השני שהראש ישיבה בא לדבר איתם מאחורי הדלת. הם קצת נרגעו אבל מיד אחרי שהוא הלך פתאום פריימן הפליק כזה כאפה לבנדיקט שהוא פשוט היה המום ולא הגיב. שני משוגעים.
אני בדיכאון. לא רוצה לדבר עם אף אחד. אין לי תיאבון.
יום ב' היום השלושה עשר לבידוד:
האווירה רגועה. כולנו נראים בריאים. כבר רואים את הסוף. אנחנו משחקים גולות בכדורי טישו מגולגלים. אני משחק ברצינות. אני חייב לנצח.
המשגיח נכנס אלינו היום. הוא ציטט איזה גמרא על רבי יהושע בן לוי שהיה מיכרך בבעלי ראתן ועסיק באורייתא. הוא שיבח אותנו ששמרנו על כלל הישיבה ולא הדבקנו אותם. הוא העיז לתת לכל אחד טפיחה על השכם. אני לא חושב שהוא כזה אמיץ, כנראה עשה חשבון שעבר 99% מהזמן והכל בסדר אז לא יהיה כלום כי אין כלום. אני התרגשתי מאוד. סוף סוף לראות פרצוף אחר רק חבל שזה היה המשגיח.
יום ג' היום האחרון:
יצאנו מהחדר. אני לא יודע לומר אם בדיעבד היה שווה. זו היתה חויה טראומתית, הבידוד הזה. לפחות יש לי יומן.
יום ד' היום הראשון לבידוד השני:
התברר שהמשגיח היה חולה בקורונה. אין לי מושג איפה הוא נדבק. עכשיו הוא בבית חולים ומצבו יציב. אז חזרנו.
לי לא איכפת. מיד כשהודיעו לנו שאנחנו חוזרים לבידוד רצתי ותפסתי את המזרון של צולמן. מצידי עכשיו להיות פה חודש.
השעה 10:04. אני, חיים קריינקר, מחליט בזאת לכתוב יומן המתאר את קורות חיי בימי הבידוד הארוכים, ואולי יום אחד זה יהיה רב מכר, ומעז ייצא מתוק.
אני, פריימן ובנדיקט יושבים על המיטה בחדר 403, ומנסים לעכל את המציאות שנכפתה עלינו. לא שלא חשבנו שאולי זה יהיה, אבל כשזה מגיע קשה לך לעכל את זה.
בארוחת ערב סתמית, עם חביתת לחם וסלט מלוח מידי, העלה פריימן את הרעיון ההזוי הבא: הרי הטיסות לאירופה עכשיו זולות מאוד בגלל הקורונה, בואו ננצל את ההזדמנות וניסע לציונו של העגלון הקדוש מפראגה, יש שם גם אתר סקי גדול, טיק טק יומיים שלוש וחזרנו.
אף אחד לא ישים לב.
אמרתי, יודע מה? תן מחירים מדויקים ונראה.
בנדיקט התנדב להתחמק לספרייה העירונית ולגלוש שם בהשם ירחם.
בהתחלה הכל היה סתם דיבורים בצחוק, אבל לאט לאט השתכנענו שזה מעשי.
בנדיקט מצא טיסות ב70$ הלוך חזור. בל תשחית לא לנצל.
סגרנו על יציאה ביום ראשון הקרוב וחזרה בשלישי בלילה. כל אחד דאג לספר לחברותות שהוא אינו חש בטוב ונוסע הביתה ליומיים מנוחה. בישיבה גדולה כמו שלנו לא ממש שמים לב אם מישהו חסר.
אין לי מה להאריך בסיפור הנסיעה כי זה לא העיקר. העיקר הוא שנחתנו בשלום, ושוחררנו לדרכנו תוך אזהרה מאנשי משרד הבריאות להיכנס לבידוד לשבועיים מיד כשנגיע הביתה.
לא בראש שלנו.
הגענו לישיבה והיה נראה שהכל עבר בשלום.
אך לאחר שעה קלה נקראנו אל המשגיח.
הוא פנה אלינו בחומרה: "ידוע לי שחזרתם מחו"ל. יש לכם דין של רוידפים. שלושתכם הרי חברי חדר, אמרתי לצולמן שיעבור לחדר אחר, ואתם תיכנסו לחדר ואל תצאו שבועיים! ברור? חמירא סכנתא מאיסורא!".
אז עכשיו אנחנו סגורים בחדר. מעניין, צחוקים. מדברים עם בחורים מעבר לדלת, ומעבירים לנו אוכל דרך החלון של השירותים.
יום ה' היום השני לבידוד:
אנחנו די חופשיים. אף אחד לא בודק מתי קמנו ומתי התפללנו. אני לומד קצת עם בנדיקט, בינתיים פריימן קורא ספר שלא ידעתי שהוא מחביא מתחת למזרון. עוד מעט אני יקרא את זה. כמה אפשר ללמוד.
יום ו' היום השלישי לבידוד:
מתכוננים לשבת, אין הרבה מה.
פריימן מצייר שחמט על דף. אנחנו משחקים כמה משחקים, עד ששבת מתקרבת. אומרים קבלת שבת בחדר וממשיכים לשחק. אין לנו משהו יותר טוב לעשות.
יום שבת, היום הרביעי לבידוד:
עכשיו מוצ"ש. איזה דיכאון היה. עד שנזכרו להכניס לנו צ'ולנט הוא כבר היה קר לגמרי ומגעיל. אנשים רעים. היה לי ויכוח קשה עם פריימן. הוא שם לב פתאום שהמזרון הפנוי של צולמן ממש נוח, ולקח אותו לעצמו. נזכרתי שפעם זה היה שלי אבל ויתרתי לצולמן כי הוא התלונן על כאבי גב כמה שבועות. עכשיו רציתי אותו חזרה, והוא לא מסכים.
גועל נפש פריימן הזה. אחרי הבידוד אני מיד עובר חדר.
יום ג' היום השביעי לבידוד:
אני יושב שעות בחלון ומסתכל על העולם החופשי. חופשי. אנשים מסתובבים חופשי. הלואי שהייתי חתול. חתול חופשי. הנה הוא קופץ לפח, יצא מהפח. נכנס מתחת לרכב. בורח מבנאדם. הוא חופשי. מתי יהיה הסוף.
יום ו' היום העשירי לבידוד:
פריימן ובנדיקט התרגזו כל כך אחד על השני שהראש ישיבה בא לדבר איתם מאחורי הדלת. הם קצת נרגעו אבל מיד אחרי שהוא הלך פתאום פריימן הפליק כזה כאפה לבנדיקט שהוא פשוט היה המום ולא הגיב. שני משוגעים.
אני בדיכאון. לא רוצה לדבר עם אף אחד. אין לי תיאבון.
יום ב' היום השלושה עשר לבידוד:
האווירה רגועה. כולנו נראים בריאים. כבר רואים את הסוף. אנחנו משחקים גולות בכדורי טישו מגולגלים. אני משחק ברצינות. אני חייב לנצח.
המשגיח נכנס אלינו היום. הוא ציטט איזה גמרא על רבי יהושע בן לוי שהיה מיכרך בבעלי ראתן ועסיק באורייתא. הוא שיבח אותנו ששמרנו על כלל הישיבה ולא הדבקנו אותם. הוא העיז לתת לכל אחד טפיחה על השכם. אני לא חושב שהוא כזה אמיץ, כנראה עשה חשבון שעבר 99% מהזמן והכל בסדר אז לא יהיה כלום כי אין כלום. אני התרגשתי מאוד. סוף סוף לראות פרצוף אחר רק חבל שזה היה המשגיח.
יום ג' היום האחרון:
יצאנו מהחדר. אני לא יודע לומר אם בדיעבד היה שווה. זו היתה חויה טראומתית, הבידוד הזה. לפחות יש לי יומן.
יום ד' היום הראשון לבידוד השני:
התברר שהמשגיח היה חולה בקורונה. אין לי מושג איפה הוא נדבק. עכשיו הוא בבית חולים ומצבו יציב. אז חזרנו.
לי לא איכפת. מיד כשהודיעו לנו שאנחנו חוזרים לבידוד רצתי ותפסתי את המזרון של צולמן. מצידי עכשיו להיות פה חודש.
