אתגר קיץ - סיפור משותף בהמשכים...

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אין זה אתגר ככל האתגרים, בסיפור בהמשכים ככל שהפרשיה מסתעפת מסתבך האתגר בהתאם וככל שיתרחקו הקצוות יקשה לשוב ולנווט אותם ליצירה פסיפסית אחת מושלמת. גיבורים שאחרים ייצרו יהיו בידכם כזכוכית ביד המזגג ובאותה מידה כיוון שאליו הפניתם את התפתחות הסיפור יוסט במחי תגובה של מאותגר מתחרה לרעיון מנוגד ורק פתרון מתוחכם ישיב את הקערה על פיה אל המחוז אליו תכננתם להריץ את הסצנה.

הפרקים הראשונים יוקדשו להצבת אבני יסוד ובניית נדבכי הבסיס של הסיפור, הגדרת נקודות ההתרחשות ודמויות מפתח, למותר לציין שעל כותביהם להרבות השתדלות לסבך את האתגר ולבחור מוקדים נבדלים זה מזה.

לאחר שלוש או ארבע פרקים תבנה העלילה עצמה על פיתוליה ונפתוליה כשהאתגר הקשה הוא לפתח בסיס עלילה שאחרים כתבו, לחבר בין חלקיה המנוגדים, ולאחמ"כ ליישר הדורים ולפתור את התסבוכות אליהם נקלעו גיבורי הסיפור.

לשם שמירה על שיתופיות מלאה של הסיפור יש להקפיד על כמה כללי בסיס
  • הסיפור יהיה מורכב מ'פרקונים' שכל אחד מהם לא ירחק מסביבת 150 - 100 מילים, זאת בכדי למנוע ריכוזיות יתר.
  • תוכלו להוסיף יותר מ'פרקון' אחד אך חלילה לא בקרבת 'פרקון' קודם שחיברתם מאותו טעם של הכלל הקודם (ניקים כפולים, סעיף זה מוקדש גם לכם).
  • שמרו על גבולות ההיגיון, הם גבולות בריאים, כמובן כל אחד והגיונו הבריא שלו, אל תפתרו בעיה האמצעות גמד או מכשפה על מטאטא, אם תרצו - 'אין זו אגדה'.
  • הקפידו בכל תגובה לקדם ולפתח את הפרשיה ולא רק להתבוסס באותו מקום סביב תחושה או נוף שנגלה בשטח, מבלי לזלזל בחשיבותם של אלו.
זה הוא אתגר ללא זוכה משום ששלבי האתגר יוצרים קשיים ברמות שונות, הזוכים הם כמובן כולנו, כשנקבל לידינו יצירה מסועפת ומורכבת הכוללת קוקטייל של סגנונות ומגוון של כותבים.

הארות, הערות, שאלות, ביקורת ועוד, אנא העלו בנספח ולא באשכול כאן.
הערות ספציפיות קצרות ניתן להוסיף כהערה על גבי ההודעה.

המושכות בידיים שלכם, צאו לדרך!
 

חנהלה1

משתמש פעיל
מתחילה:

"בבקשה קח את שלי, בבקשה קח את שלי...."
הרינטגון מספיק להישמע פעמיים עד שברוכי מצליח לדחוף את הנייד לדיבורית.
"ברוכי?"
הקול של טובה מעורבב ברעש מחריש. מה היא הפעילה שם? את המיקסר?
"מה קורה? מתי אתה חוזר?"
עוד פעם מתי אתה חוזר.
"הרגע יצאתי לדרך, מקווה תוך שעה"
הרעש מפסיק, כנראה טובה כבתה את המיקסר, ואולי זה היה בכלל השואב.
"תשתדל להזדרז, קשה לי להשכיב את הילדים לבד, איך היה אצל ההורים שלך? סיימתם לבנות את הסוכה?"
"כן, אפילו הקישוטים כבר תלויים"
אפילו קישוט שבעת המינים, שבע מפיות תחרה בגזירה אמנותית, הקישוט שהוא הכין לפני עשור כשהיה בחורצ'יק בשיעור ב'.
היצירה האחרונה שלו...
מאז לא גזר, לא חימם נרות דבק ולא דרך יותר בחנות חומרי היצירה. אפילו את הטפטים של פסח השאיר מאז לשרהלה, קטנטונת ממנו בשנתיים תמימות .
"ברוכי?!"
"מה? סליחה, לא שמעתי אותך, אמרת משהו?"
"שאלתי אם תוכל להישאר בערב עם הילדים. יש מכירה של אקססורייז לבית, וזה רק היום עד 9 בערב"
מה זה בכלל אקססורייז? שם של עוד הוצאה לכבוד החג?
לא אני לא יכול להישאר הערב עם הילדים, תכננתי לשבת קצת עם חיים בבית הכנסת ולסיים את מסכת סוכה.
"בסדר גמור טובה, כנראה שאוכל, נדבר בבית"
הוא שולח יד ברפיון ומסיים את השיחה
 

משויטט

משתמש מקצוען
אחרי שעה מתישה, שהבהירה לו היטב עד כמה המשימה הפסטורלית של "להשכיב את הילדים" רק נשמעת כזו, החל השקט להשתרר. תחושת סיפוק מילאה אותו.

אולי הוא יזמין את חיים לכאן, הוא חושב לעצמו. הם ילמדו הפעם בבית.

כן, זה רעיון טוב, הוא מחליט באין מתנגדים.


ברוכי יוצא למרפסת. השיחה עם חיים היא תמיד קולנית מדי, ואי אפשר להעיר את הילדים שזה עתה נרדמו. לפעמים נדמה לו שהשינה שלהם היא כה שברירית, שאפילו רחש הצעדים שלו עלול להעיר אחד מהם, שיגרור אחריו את כל החבורה, שתפצח בגל קריאות כמו להקת תנים מורעבת.

קולות קדיחה ומהלומות פטישים ונקישות הידוקים ממלאים את האוויר עד תום. מרחוק אפשר לשמוע בליל צעקות שבאות משוק ארבעת המינים, אנשים מנסים למכור סחורה, אחרים לקנות, ואחרים למכור לשניהם שתייה מוגזת ונויי סוכה חדשים.

הוא מחזיק את הנייד ומנסה להיזכר למי התכוון להתקשר.

וברגע בו נזכר - התעורר המכשיר: "בבקשה קח את שלי, בבקשה קח את ש – "

"כן טובה, איך שם באקססיוזמי הזה שלך?"

הוא התכוון להתבדח, אבל כשקול גברי מבוהל ענה לו, הוא חש יד של קרח לופתת את ליבו בעוצמה מזעזעת.

"הלו??", קול צווח מעבר לקו. "אתה הבעל של האישה כאן??"

"כן?" הוא עונה בצרידות. פיו יבש לגמרי, ראשו הסתחרר, ואינסטינקט שלח את עיניו להציץ בילדיו השקועים בשנתם השלווה.
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
השקיעה המשתפלת בקו האופק העניקה לשצף המפל גוונים של אש. חבורת הנערים הקולנית שהעכירה את אוויר הנחלים הצלול בפטפוטי הבל, נסתלקה זה מכבר, מפנה את מקומה לשקט מבורך של בין ערביים עצוב נוסף הפושט על אברום הדייג חסר המבע.

השתיקה היא בת בריתם של ההגות והשרעפים ועם זאת חוברת היא לעמימות חשאית ולמסתורין המשווים לה יחד מרחב אשליה אפרורי ומונוטוני, אשר על כן משמשת היא כבת לוויה קבועה לאברום ולנפשות התאומות שלו - דגי הזהב המשתכשכים בדלי הכחול הגדול, אלא שבניגוד לדגים הדוממים בקרבם ומחוץ מצופים זהב כתמתם הרי שאברום עטוף דומיה אך ליבו זהב צרוף.

מתחילה לא הרעיף מבטים מיותרים אל הדמות הצנומה שהתמקמה לצידו בפתע, בסתר ליבו ביקש להניס אותו בגערה נרגנת ממרחב הטריטוריה האישית שלו ושל דגיו, לשלח אותו אל יתר חבריו שלבטח נתרחקו משם לבל יאיים לטרוד את מנוחת עולמו, כל זאת עד שבהצצה חטופה פגש בעיניו של הנער ובעומקם זיהה ארשת שטלטלה את מיתרי נפשו, להבות כבויות שמהם נשקפים תהומות של כאב.
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
קרה לה משהו? איפה היא?
בן שיחו לא ממש התרגש. "תבוא לפה מהר, רח' התרד 12, בחנות של המגבות מתחת.. הכניסה בצד שמאל, שלום", וניתק.
ניסה לחייג שוב- ונתקל בחומה בצורה של: "המנוי איננו זמין כרגע, אנא נסו לחייג מאוחר יותר או שלחו הודעת SMS.."
כן, אני ישלח הודעת SMS, בטח. רעיון מבריק.

יצא במהירות- טראח! האגרטל שטובה רכשה אך אתמול ("בינתיים נניח את זה כאן בפינה, עוד מעט נשתול פה זרעי חמניות... נעשה לנו סלון מלא עציצים") התנפץ לרסיסים. נזעף- רץ וגרף את החלקים לשקית אשפה, ולקח אותו למטה, בדרך לקומה הראשונה.
בקומה הראשונה נקש בבהלה בדלת העץ הרעועה של משפחת מושקוביץ. ("לילללללללה טוב כבוד הרב ברוכי!!!! איפה השמחה??? כבר מזמן לא דפקת אצלי...") ביקש שמרטפות בהולה לפרק זמן לא ידוע. "זאת אשתי, קיבלתי טלפון שמשהו קרה לה, תשמור על הילדים, אני חייב לרוץ, תודה" - וזרק את המפתחות היישר לידיו הקמוטות של סנדר מושקוביץ.

רץ במהירות- זבנג! נתקל על אפו וחמתו ברוכב אופניים מתחיל. שניהם נפלו על הרצפה. לא נעים, הבן של איינהורן, מהבניין ממול.
הילד התחיל למלמל משהו על כך שמוישי קרא לו ולכן הוא לא ראה איך יצא מהבניין והוא ממש- לברוכי לא היה זמן, הוא פשוט קם התנער מהאבק ורץ לכביש, לתפוס מונית.

נפנף כמו השיכור המקומי, ו.. ב"ה, מונית קטנה ועגלגלה עצרה לו מייד. יונדאי I10. הוא יצטופף קצת אבל יגיע.
"לאן אדוני??"- כך הנהג, במבט ערמומי ומקטלג, היישר מעם משקפי שמשו השחורות, המאיימות.
רח' התרד 12, ומהר, בבקשה אדוני, מהר. אני ישלם לך לפי תעריף 2.
"תעריף 2?, אצלנו בתחנה כולם יודעים... יוסקה לא נוסע לפי פחות מתעריף 3.5, מתאים לך?"
מבולבל, בהה בנהג:
תעריף 3.5? מה זה?
"זה התעריף של יוסקה..."
טוב, העיקר סע.

אז הנהג נסע.
האוטו קפץ בפראות על הכביש המוכר, תודה ליונדאי שמתייחסת כל כך יפה לכל מהמורה בכביש. לא מקפחת אף מהמורה.
יוסקה נאם: "אדוני, מה השם שלך? ברוכי? אצלנו בקהילה זה שם לבת, מצחיקים אתם, הדתיים. תשמע, אתה נראה לי לחוץ. אצלנו בתחנה כולם יודעים: במונית של יוסקהההה (הרכב קפץ באכזריות מעל באמפר) כולם יודעים: לא נכנסים לאוטו של (אאוץ'! הרכב קיפצץ שוב על מהמורה, הפעם כובעו של ברוכי נפרד מהלוק המכובד שעיטר אותו, מהיום ברוכי יחבוש לראשו כובע בורסלינו, אכן, אבל נמוך ומעוך) בלי חיוך!"
חיוך? עכשיו?
"כן כן, כבוד הרב. תחייך או שאני נוסע יותר מהר על הבאמפרים, למה אני רואה אתה לא נהנה מהם כל כך...."
אדוני, סע בבקשה, אין לי סבלנות לחיוכים. פשוט סע ותן לי לחשוב קצת.
"הופפפפפפה, מה-זה הדינים האלו כבוד הרב? אצלנו בתחנה כולם יודעים: מי שנוסע במונית של יוסקה ולא מחייך- המחיר גם לא מחייך אליו בחזרה...."
טוב, הנה, קח חיוך, רק תעזוב אותי בשקט.
כחכחכחכח. המונית עצרה בבת אחת בחריקה מזעזעת. הוא הוטח בלוח המחוונים. הכובע ספג כעת את המכה ההיא, הזו שתהפוך אותו מכובע מהודר לכובע למדורת ל"ג בעומר.

"הגענו אדוני! רחוב התרד 12!"
תודה, נהג. כמה לשלם לך?
"אצלנו בתחנה כולם יודעים: מי שיוסקה לא מצליח להוציא ממנו חיוך- נוסע בחינם...."
בחינם?
"מה נראה לך? צחקתי. 77 שקל לפני מע"מ. יומטוב אדוני!"

במהירות יצא מהמונית המקרטעת, מתנשף, נסער, חבול, לחוץ.
איפה אשתי??? צעק.
ירד במדרגות העקלקלות בצד.
מבעד לפתח החנות הבחין להפתעתו ב..אשתו! יושבת בנוחות על כסא כלשהו, לוגמת כוס מים.
עמד לגשת אליה ואז הבחין בפיתקית התלויה על דלת החנות:
"עברת מזמן את מכסת 150 המילים, תשאיר גם לאחרים משהו לכתוב, בברכה חכמפרוג"
 

צל אדם

משתמש פעיל
"אתה בעלה?!" פנה אליו ברחמים בחור ישיבה שחיפש עבודה בבין הזמנים וגילו לא חוצה את החמש עשרה "הבאת את הכדורים שלה? היא השתוללה כאן כמו חיית טרף עד שהגברת שם הרגיעה אותה, רצתה לברוח עם סחורה ביד אז נעלנו את החנות"

בזווית העין ראה נורמלית אחרונה עטויית כיסויים שחורים משוחחת עם אשתו שיחת רעים

משהו לא טוב קורה, זה ברור, הוא השתחל מבולבל אל תוך חדר המכירה הצפופה מבלי שאשתו תשגיח בו, בחדר הפנימי איתר את בעלת המכירה הנסערת חדורת רוח קרב.

"המאבקים ההזויים שלכם עולים לכם לראש" פניה היו אדמות כסלק "תסתובבו עם איזה פלאפון מיושן שאתם רוצים, ואל תחנכו אותנו! ומה עם גזל? מחקתם אותו מהתורה?!?! העיקר אנחנו הרשעים ואתם הצדיקים הגדולים!".

מבטו שהושפל לרצפת הפרקט גילה שם את שרידי המהומה שאשתו הקימה לא מזמן, שברי מתכת ורכיבי אלקטרוניקה, מזכרת עלובה מסמארטפונים נוצצים וחדשניים שרק שעה קודם לכן שימשו את המוכרת ההדורה והסדרן צעיר הימים.
 

תפנית בעלילה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
"דגת פעם?"
"לא"
אברום הגיש לו חכה עם תולעת. הוא לא שאל איך קוראים לו. הוא לא שאל אם הוא רוצה לדוג.
הנער הצעיר לא אמר שהוא רוצה לדוג. הוא גם לא אמר שלא. הוא נטל את החכה.
הוא התקרב כדי להיטיב את מיקומו על גדת הנחל. האבן היתה חלקלקה. הוא כמעט נפל. אברום ייצב אותו. הוא נתקע בדלי הדגים. הם נשפכו ופרפרו למרגלותיו.
אחד מהם ניצל את ההזדמנות וחזר חזרה אל המים כמו חוזר מן המתים אל העולם הגועש.
לריח יש יכולת סגולית להזכיר נשכחות.
הוא זוכר איך הלך פעם עם אבא לנמל אשדוד. היתה התקהלות קטנה. הם התקרבו עמד שם נער והחזיק בזנבו של דג גדול "דג טונה" מישהו אמר.
אח"כ הם הלכו לשוק. "מלבי, מלבי" הכריז איזה רוכל. "מלבי.מלבי" חזר מישהו אחריו כמו הד, חומד לו לצון. ואז הוא נאבד. איזה רוכל על סולם צעק את שם משפחתו עד שמצא את אבא שלו.
והיה עוד ריח אחד אחרון. אותו הוא לא ישכח לעולם...
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
אברום בהחלט הריח את הריח. אי אפשר היה להתעלם ממנו. ריח חזק, של כורכום.
אבל אברום, כמו שרק אברום יכל להתנהג ברגישות- התעלם לחלוטין מהשקית הקטנה שאחז בידו היתום הקטן. גיפף אותה באצבעותיו.
קשורה לשרשרת פשוטה, תלויה על צווארו.
בשלווה גדולה הגיש לו אברום פתיון, סוג של עיסה לא ברורה. "קח, תלביש את זה על הקרס, כך"
והוא כרך, בדיוק כך.
אברום נתיישב לו בנחת, כפוף, על הסלע. הניף את החכה ובהה באופק הרחוק, באוזני שניהם מפכה ומכה המפל השוצף בצידם.
חצי שעה חלפה, המים רעדו קצת. דגים נראו בהם מידי פעם. אברום הניף במומחיות את החכה פעם בכמה דקות, תולש מהקרס דגים שמנים בזה אחר זה. האוויר לא זז. אף עורב לא חלף על ראשם. אף אווזה מהופכת לא נחרה בעוז מעל ראשם.
מאי שם נשמע טרטור מסוקי הקרב של המורדים.
הזמן חלף. השמש התחילה להסתתר מאחורי עצי הסקוויה הירוקים.
תגיד.. אברום.. לאט לפתע הנער.
אברום הסיט את מבטו אליו בכבדות, ושתק.
תגיד.. אברום... מעניין אותך לשמוע את הסיפור שלי? איך נפלתי פה עליך? ולמה אני לעולם לא אפסיק ללכת עם הכורכום הזה איתי?
אברום הביט בו, ושתק. מבטו משדר נינוחות רבה.
עודו מחכה לתשובה, החל הנער למולל באצבעותיו פיסת פאפיה, ממעך אותה ומלכלך את חולצתו.
מבטו של אברום כמו מוסמר לפאפיה ז"ל. לא זע, לא נע.

האוויר לא זז.

היה חם.
אברום נרדם.
התחיל לנמנם בשקט מוחלט. ראשו המקומט שוקע בין כתפיו, נשמט.

החכה נשמטה מבין ידיו ונחתה בקלילות על העשביה, החלה שוקעת בנחל לאיטה.
הנער ננער, שלף את החכה הטובעת, ופרץ בבכי מר, חרישי.
מאי שם שמע לחישה:
"תשאיר גם לאחרים לכתוב את ההמשך, בברכה חכמפרוג"
הנער נדהם, הביט בציפה מטה, וחיכה לקרוא את הודעה #9
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בודד הייתי, בודד מתמיד.
עומד הייתי על ראשו של הצוק, הצוק הגדול. מאי שם באה בי המחשבה, אפשר שכאן נתגלגל שעיר המשתלח? שעיר שעוד לא והגיע לחצי הדרך, וכבר נעשה איברים איברים.
תיכף שהבחנתי בשביל העפר בצד, ידוע ידעתי: לא אוכל עשות מנוח לנפשי. השביל קורא אליי, כקריאתו של חכם נחום המדדה על קביו בסמטאות עיירתי מכורתי, שכונת נחלאות הירושלמית: קול קורא התרנגול, קומו לעבודת הבורא!

אל תהין בנפשך עלות השבילה, קרא בליבי קול ההגיון. הן זהו מסלול ההליכה הקשה והמסוכן בישראל, חזי!
ולפי שאותה השעה ניטלה בינתי ממני- מעשה שטן, מיהרתי ופסעתי לעבר השביל. ומה יפה היה אותו הרגע!
מימיני תהום, משמאלי תהום, מלפני תהום. וביניהם, עובר בדד שביל, כדניאל בגוב האריות.

הלכתי קלות לעבר השביל, על כתפי מרקד ושמח תרמיל הגב הטעון לעייפה שאמא העניקה לי במתנה באותו היום בוא עזבתי את בית ילדותי, חולם על נופי ארצנו- ארץ ישראל. ארצם של אבותינו: אברהם, יצחק, ויעקב.

פרידה יפה הייתה זו. אימי בכתה: חזי, חזור לישיבה, אני ידבר עם המשגיח. אחיותיי הביטו בי בפנים אדומות, לא ההינו לומר לי מאומה.
ואף אני בכיתי כנגדם. וכי מה אעשה בישיבה? קשה עליי הישיבה בישיבה, קשה עליי מבטו המאיים של המשגיח, האוכל הטפל, החברותות עם העיניים המזלזלות. הדיסלקציה וקשייה מבעבעים בי כאותו הנחל השוצף, נחל הסמבטיון. לשווא חיכיתי לשבתות בישיבה, אף בהן לא שקט על שמריו נחל הסמבטיון שבליבי. אבנים פיזזו בתוכי, ונשתוקקתי כל כך לתור, לנשום, לקום בבוקר בחיק הטבע.
רבונו של עולם, בכיתי בלי קול. והלא אברהם אבינו גילה אותך לבד. רוצה אף אני להתבודד, לגלות את אורך הזורח בכל פינה ובכל עץ.

והנה אני היום, חודשים אחר כך. נופיה של ארצי תיכף היו קופצים מול עיני כשעצמתים. הרי מואב, הרי אדום, ימה של טבריה, היא כנרת. השלג החרמונאי, האד העולה מן הארץ בים המלח, על בולעניו מזרי האימה.

עומד הייתי בתחילתו של השביל, פוסע בו אט אט. מכריי הזרו-התרו בי:
חזי, רק לא זה. שביל מסוכן בחרת לך. חזור בך. שמא תיפול, שמא תמעד, שמא תתאבל אמך שוב חלילה.
וכשם שאמרתי למשגיח בקול קר המסתיר בתוכו ריבוא ריבואות של הערכה, תום וציפיה: סיימתי פה בישיבה, כבודו. כך לגלגתי לקולות מכריי, הדפתים היטב היטב. נעלתים בירכתי ראשי, שישקטו קצת. הניחו לי לצעוד.

לא זמן רב פסעתי כך. דקות ספורות חלפו וכף רגלי נכשלה בתלם קטן, צנחתי ארצה. תיקי נשמט, החליק מעם כתפי והלך ממני. כשם שאמר אברהם ללוט: הפרד נא מעליי!
הדקות עברו, חלפו, טיילו, קיפצו ממני. כה מהר וכה חלקלק הוא הזמן. נאמן לבוראו, זורם באופן שונה אצל כל אחד. השמש טבעה מאחורי ההרים, ורעש הרוחות החריש את אוזניי.
אחד ויחיד מצדתי נשאר לצידי, בקבוק המים.
לגמתי ממנו לגימה המחיה את הנפש, והתפללתי מקירות לבבי: הוציאני נא מן המיצר, חלצני נא.
החזירני בתשובה שלימה לפניך.
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כשהתייפחותו החרישית של הנער גברה והייתה לכדי יבבה קטועה, ננער אברום מרבצו ושחוק דייגים נפרש מאוזנו האחת אל רעותה הטובה ממנה.

הבכי המבויש נגדע באחת והתחלף בהלם מול קריסת אמון שנרכש בחמש דקות "דמעותי מעלות בך שמחה?" הנער היה נרגן ונבגד "האמנם? אין גבול לרוע ולרשעות".

"אין בי כל רוע, איש צעיר" קולו הנעים והעדין של הדייג היה ניגוד משווע למראהו המחוספס "אלא שמימי רחשתי חיבה יתירה לייסורים ולתלאות וכשאני פוגש בהם משתובבת עלי נפשי המיוסרת לא פחות מזו שלך".

"סדיסט!" סרב הנער לקבל את ההתחמקות, משליך בזעם של פתע צרור חלוקי אבנים אל להקת שחפים רגועה.

"לא" תיקן אברום ובמחוות היכרות הושיט לראשונה יד אמיצה ולמודת צער "אני לא סדיסט, קוראים לי מזוכיסט, שבוי בקסמם המענה של הצרות ומזמנם אלי בכל שעה, זה אני, אברום!, דייג בן דייג עד מוכר הדגים של יוסף מוקיר שבת"

מאי שם שלף אברום חליל הנצור בתרמילו מהתקופה בה רעה כאן את צאנו עד הדֶבֶר הגדול שכילה אותם תוך חודש ימים. לצלילי החמה היורדת עליהם ניגן החליל את שירו של הכאב ולא נח ולא שקט מחילולו עד ששבו הדמעות לזלוג בלחייהם של הדייג ושל הנער הכבוי.

"ואני חזי" אמר הנער ולא יסף.



 

גדי ישראלי

משתמש מקצוען
העולם סביבו נעלם והתמקד רק בה.
"טובה מה קורה?"
היא ליקקה את שפתיה החרבות. תחושה משונה פשטה בתוכו.
"אני... אני לא אתן שאנשים יסתובבו עם אייפונים ויחטיאו אותנו". הליקוק חזר ביתר שאת, ואיתו ההרגשה המוזרה של ברוכי.
"מה? טובה הכל בסדר?"
"אני אמרתי", היא נעמדה כשקולה מתקשח, "שלא ניתן לבעלי אייפונים להסתובב בינינו", סיימה בחצי צעקה.
הבחור והמוכרת נרתעו. האישה בשחור הבליעה חיוך. טובה ליקקה את שפתיה בטירוף, ואז גם עיניה נעו מצד לצד.
האסימון צנח באיטיות, מרחף בדממה, ואז - בום, פוגע בקרקע ומקרקש ברעש. היא מסמנת לו משהו!!!
ברוכי היסב את ראשו לצד, ההבנה היכתה בו שוב בפתאומיות.
"הוי, אלוקים..."
 

עדיאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"קח, תנגן קצת".
חזי מעולם לא אחז חליל בידו, אברום סימן לו באיזה צד לנשוף, וחזי נשף, נשף ונשף. בתחילה בנשימות של טירוף ואט אט, הפכו הנשיפות לקצובות, והקצובות לסליל, אט אט היטיב חזי את אחיזתו בחליל, עיניו העצומות נעצמו עוד יותר, ומן החליל בקע קול נוגה של "תהום, אל תהום, קורא".
חצי שעה, אולי שלש שעות. אולי עשר דקות. לא חזי ולא אברום ידעו כמה זמן נשף חזי כך. הם רק יודעים שכשחזי פקח את עיניו, היה בהם חיוך, אמנם לא מושלם, לא כובש. אמנם מהול במבט נוגה, אבל חיוך.
אברום לקח את החליל ואפסנו חזרה אל מעמקי תרמילו בעל הקרקעית הבלתי-נגמרת. דומם, באין אומר ודברים תקע ידיו בידו של חזי, היטיב את אחיזתו בחזי ותמך בו, חזי ניער את האבק. וצעדו. צעדו וצעדו עד שנעלמו מן האופק.

זוג עיניים יחידות היו בסביבה שעקבו אחריהם, זוג עיניים מציצות מחרך שחור. אשה אחת בשחור הביטה ממרחק, עוקבת בענין אחר ההתרחשות.

מן העבר השני נשמעה לחישה "איך הצלחת? 150 מילה בדיוק, איזה כישרון"...
"אוף" תגובה נרגנת, "הרסת את זה עם התוספת המיותרת הזאת..."
 

נריה מגן

משתמש מקצוען
מבט חטוף בשעונו לימד אותו שהצורך להזדרז הפך מדחוף לחיוני. חלון הזכוכית הגדול שפרס למולו את הנוף האורבאני והמשעמם לימד אותו על אירוע כלשהו שמתחולל מתחת לאפו, בבניין הסמוך. שוב עיכוב.
"מה יש לנו, החרדים, שכל אופנוע עליו הדביק ילדון משועמם מדבקה של זק"א אותה קיבל ב'מתמידים' יגרור אחריו התקהלות רבתי משל מדובר בראש הממשלה בעצמו?", הוא הפטיר לאוזני המזכיר העבדקן שישב ותקתק במהירות מרשימה על מחשב דור 1 windos xp מיושן. "שוב אצטרף לפלס דרך בין כל המתגודדים שם..."
הוא התתקרב לחלון, מנסה להבחין בעצמו במוקד שגרם לכל ההתרחשות, לא רואה דבר. "מוזר", המהם.
הצעקות נשמעו במעומם. 'אייפון' 'טאליבאן' 'גזל' 'נורמלי' 'משוגעים' 'רותי קפלר', הכל התערבב לכדי עיסה בלתי ברורה של מילים, אותה הוא לא הצליח לפענח לכדי סיפור שיסביר את פשר ההתקהלות הקטנה בכניסה לחניון המשותף של שתי הבניינים.
תחושת גרדת שפשטה בגופו הניעה אותו להביט היטב במתקהלים, מבחין בזוג נסער ניצב במרכז ההתקהלות שהחלה בתוך דירת המכירה החדשה ומביט ישר אל תוך עיניו. הוא לא זיהה אותם.
"כשביקשתי חלון גדול לא לקחתי בחשבון שאם השמשות יהיו פתוחות יוכלו לראות אותנו בדיוק כשם שאנחנו רואים את הרחוב" אמר למזכיר תוך סגירת החלון הרוחבי וחבש את כובעו, מפטיר מילות פרידה בלתי ברורות.
רק בחניון, סמוך לטויוטה איילנדר השחורה והמבהיקה שלו, הוא הבין מי היו השניים, ועוצמת הזיכרון היכתה בו.
​​​​​​​הוא נפגש עימם פעם אחת בלבד, ואת הפעם הזו הוא לא ישכח לעולם. כי אז השתנו חייו.
וחייהם.
ומאז הם מחפשים אותו. שלוש שנים של חיפושים, ועדיין לא מצאו.
וגם לא ימצאו, כי המחיר גבוה מידי.
מחיר של כאב, של פחד, של עצב, ושל סבל. בעיקר של סבל.
ולמרות שהזוג לא ידע זאת, הסבל יהיה בעיקר שלהם.
ולזה הוא לא מוכן. הוא ילחם. הוא ילחם, ולא יתן לכל הסבל המיותר הזה להתחיל להשתולל שוב.
אבל הדבר הראשון שעליו לעשות זה להיעלם.
הוא אילתר בזריזות תוכנית קצרה, ומיהר חזרה אל המשרד, פותח את החלון, נעמד מולו, ומבחין לרווחתו שצעיר זועם חוסם את דרכם של הזוג, צועק משהו על כסף. רק כשהיה משוכנע שבני הזוג שמולו שוב רואים אותו הוא יצא לאיטו מן המשרד, מורה למזכיר לסגור את החלון אחרי שיצא. הוא המתין דקה אחת בחוץ, וחזר אל המשרד, לא לפני שווידא שאכן המזכיר סגר את החלון.
כעת הסביר למזכיר את הרעיון בקצרה: "אסור לי להיפגש עם מישהו שנמצא בחוץ. הוא ראה אותי יוצא מהמשרד ולכן הוא יחכה ליד הכב שלי בחניון, מתוך מחשבה שלשם אגיע. במקום זאת, סע אתה עם הרכב שלי, ואני אסע עם שלך שחונה ברחוב הסמוך, ואליו אגיע דרך הדלת הראשית, ואחסוך כל אפשרות פגישה עם אותו אחד".
למזכיר כמובן לא היה אכפת כלל להחליף את רכבו, בימבה ג'וק העונה לשם סובארו אברכים שרק בנס ניצלה מגריטה, באיילנדר המפואר של מעסיקו, מה גם שאחז תמיד בדעה כי עליו להסכים עם כל מה שה'בוס' אומר. למרות זאת, הוא הרגיש מוכרח לציין: "מהלך מאוד יפה, אבל לצערי תהיה בעיה כלשהי להשלים אותו".
"ולמה?" הוא התפלא, מבחין כי הזוג כבר לא ניצב עוד בתוך דירת המכירה אלא יצא לקהל המתגודד בחוץ.
"כח עוד רגע אחד וחכמופרוג יצא עליך בחרב ובחנית. כבר עברת מזמן את מכסת ה-150 מילים. תן למישהו אחר להמשיך הלאה. אולי הוא יאמץ את הרעיון ואולי לא, אבל זה כבר לא יהיה בידים שלך!"
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מאז נטש חזי, סדק עצוב הכתים את שיגרת החיים היפים והטובים,עליהם ברוכי חלם והתגשמו לו, הוא שונא תאוריות אבל לדעתו יותר משהעיבה הבריחה של חזי, העיקה הצרה האמתית מבחינתו - ניסיון ההדחקה וההתעלמות של טובה שבעקשנות שידרה עסקים כרגיל, אך ליבה היה שקוע בבכי שאין לו נחמה וגדוש אצבעות מאשימות השלוחות יותר מכולם אל עצמה. הוא כמובן הרבה עליה תנחומים ועידודים, אלא שכל אלה לא צלחו להשקיט את מצפונה, משום שהיה בו רבב, היא אכן הייתה אשמה.

עם כל זאת לא שיער אי פעם שטובה שלו תיקח את המערבולת האישית שלה, צעד אחד קדימה, עד כה חיזוקים וקבלות במגוון מחוזות היהדות היו דיה, אם היא מתכננת להתקדם עם זה הלאה ולחזק את הסביבה והדור זה לא יהיה נחמד.

הוא שלח פזילה זהירה לחדר המכירה, טובה קרצה בחיוך זחוח ומלא סיפוק.

ואז הבזיק בו ההלם.

"לא--- אין מצב..." מסחרר להתרוצץ מרגע דרמטי אחד למשנהו "איך יכולתי להעלות על דעתי אחרת, הרי זה היה שקוף... טובה ורעיונותיה ההזויים".

תמיד היא הייתה כזו, מרחמת על הארץ ועל הבריות, אבל לאסוף על עצמה האשמה של מישהי אחרת זו התפתחות של השנתיים האחרונות והכאובות.

"היא עמדה לפני התעלפות מהצעקות שלהם" טובה זרחה כשפירטה באוזניו את ההתרחשות "אם היא הייתה שואלת אותי לא הייתי ממליצה על הצעד הזה, אבל שיגע אותה שהבחור צילם אותה".

"וברגע של שיא של ההשפלה, כשהמוכרת ועוד לקוחות הטיחו בי צעקות בזעם" היא הנמיכה את קולה "התפללתי שיחזקאל בן דינה ישוב בתשובה שלימה לאביו שבשמיים ויגדל בתורה וביראה".

במרפסת הסוכה החצי בנויה, כשנשימתו חזרה לסדרה, הרשה לעצמו לשלוח חיוך מנצח אל כל המיואשים שלפני שעה קלה זממו לשלוח לאשתו הצדקנית אמבולנס ירוק.
 

עדיאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
החביתה החמישית במספר, התהפכה זה עתה במיומנות אימהית במטבחה של טבוה חגורת הסינר שהגישה חביתה אחר חביתה לארוחת הערב ההמולתית בביתה. "אמא, אתמול הבטחת לנו סיפור", הפצירה שירי הקטנטונת, וטובה נעתרה. מילא, עוד זמן קצר תסתיים כאן ההשכבה ויהיה פה קצת שקט.
קצת שקט, הלוואי. מאז אותה תקרית אין ממש שקט בבית שלהם. טובה ידעה כי הערב עוד לפניה. ברוריה, לבושת השחורים האלמותית, מצאה בה מאז אוזן קשבת ומדי ערב מגיעה הנה, לספר, לשפוך. טובה בינתיים מתעסקת בעבודת הבית, מארגנת, מסדרת, וברוריה כרוכה אחריה, שופכת את הלב. על הבעל שנטש אותה לאנחות, על הצרות שתוכפות והולכות, על בעל הדירה שמאיים כל יום להשליך את חפציה. וטובה מקשיבה. יותר מדי לעזור היא לא יכולה.
ברוריה הגיעה, ידעה לפי הדפיקה האחת והיחידה והדלת הנפתחת בסערה לאחר מכן.
"ראיתי אותם" היא באמת סערה.
"את מי"?
"אותם".
- אותם?
- כן, ממש אותם.
- איפה?
- בטבריה, על שפת הכינרת, 300 ש"ח עלה לי הספיישל עד לכאן.
טובה החסירה פעימה. "איך הגעת לשם, ברוריה"?
"הגעתי, את רואה שהגעתי" ברוריה לאטה בלחש ובאיטיות של מנצחים. וטובה פכרה ידיה.
מכל האנשים שבעולם, אברום של ברוריה, וחזי שלה...


 

יואל ארלנגר - קקטוס

אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
ברוכי עמד על סולם בסוכה, נאבק בנעץ שהתעקש להישאר בתוך הדיקט, מחבר בינו לבין קישוט הסוכה של שירי, הדבקה עילגת של פאייטים על קלקר מצופה בקטיפה, ובאמצע שקף עם המילים 'ופרוס עלינו סוכת שלומך'.
זה מצא חן בעיניו, בעזרת סכין הוא שלף את הקישוט והתבונן בו ארוכות, אחר כך הניח אותו על השולחן ופנה להוריד את הקישוט האחרון.
גרר את הסולם על רצפת העץ, הרלסים רעדו מתחתיו, והוא רעד מעליהם, מטיל את יהבו על המהנדס עוזרי, שבדק את הרלסים לבקשתו, ואישר שהם יציבים וחזקים: "זה שזה רועד" הסביר בח' וע', "זה אומר שזה חזק וגמיש". סכין ביד שמאל, היד עם הצלקת.
טיפס אל הקישוט האחרון ואז נעצר. שבעת המינים, שבע מפיות תחרה בגזירה אמנותית, שיעור ב' ישיבה קטנה בפנימיה הישנה, חדר 13, אקדח דבק חם מחובר לשקע, נר נמס בתוכו והוא במאמץ מחזיק את כל המפיות במתכונת, יד נשלחת לאקדח הדבק ואז הדלת נפתחת.
מוישה קניג מתפרץ לחדר, עמוס שקיות במבה וביסלי, אחריו שפירא עם ארגז של "תן לשתות" בצבעים שונים, ואחריהם אמסלם עם ארגז רוגעלך.
"יש משמר בליל שישי!" הכריז אמסלם, "הבאנו רוגעלך!"
"אף אחד לא נוגע בכלום עד המשמר!" הצהיר קניג והוסיף איומים על עונשים כאלה ואחרים.
ורק אפשטיין בהה בו.
וברוכי קפא מולו, הידים הרוטטות שלו ניסו למתוח פס של דבק על המוט שהחזיק את המפיות, אבל העינים ננעצו באפשטיין, הבחור הכי למדן בשיעור, הכי שטייגעניסט, זה שבישיבות הגדולות כבר רבים עליו.
"מה אתה ילדה קטנה?" הצליח אפשטיין לשאול, עושה את עצמו המום.
"זה... לסוכות" הצליח ברוכי למלמל, "פשוט אני צריך להחזיר את הדבק לדודה שלי".
"ולכן במקום ללמוד אתה מתעסק פה בדברים של הקייטנה של יוכבד לגילאי 3-6?" הקשה אפשטיין לחלל החדר, "בואו נלך לחדר שלי", הציע לאמסלם ולקניג, "אני לא רוצה להיות בחדר עם ילדות קטנות".
אמסלם הלך אחריו בלי להניד עפעף, אבל קניג נשאר לרגע, הביט בו במבט מזדהה, ואז יצא וסגר אחריו את החדר.
הדבק החם טיפטף על ידו החשופה של ברוכי, רותח וצורב, ברוכי התאפק שלא לצרוח.
הוא לא יסלח בחיים לאפשטיין, בחיים לא.
הוא סיים את היצירה בחריקת שינים ובכאבי תופת מהכוויה, יצאה עקומה אבל זה כבר לא אכפת לו, הוא החזיר את אקדח הדבק לדודה רחל, ולקח פסק זמן מהאמנות, פסק זמן שנמשך עד היום.
ולאפשטיין הוא לא סלח.
שלח את ידיו להסיר את היצירה, כשטובה נכנסה לסוכה בסערה: "ראו אותם בטבריה".
 

הגשש

משתמש מקצוען
...אז את מי להפריד ממי? מוישה גולדהרץ – היועץ, חפן את זקנו הארוך, מביט נכחו אל עבר השלישייה שהתמקמה סביב שולחנו. ברוריה לא סתמה לרגע עד כה, ממלאה את החלל כולו במלל אינסופי מרובה בעיות וטעויות הבעה, מבטה עצבני, עיניה קופצניות, כלל לא מתמקדות וידיה לשות את האוויר.
היועץ לא ביטל לגמרי את המחשבה שפעפעה בו "אני כן הייתי נשאר נורמלי אחרי עשר שנים בחברתה?" השאלה קיפצה מולו בחדר כזבוב טורדני חסר מנוח. לשווא ניסה להישאר בפוקוס לחבר את הדברים לכדי סיפור אחד.
...אתה מבין? ומכל האנשים שבעולם אח שלי מצא בטבריה דווקא אותו. מוישה הבין, לא את הסיפור, אלא את עצם העובדה שהוא פספס כמה מילים חשובות בפזל.
"איך אתה רואה את הדברים?" הוא פנה אל ברוכי, מעירו משרעפיו, מקווה להשלים דרכו את הפיסות החסרות, "איך מכל העולם הם מצאו אחד את השני? מצא מין את מינו?" או לא בכדי הלך... ברוכי התלעלעה מעט מנסה להכניס את מחשבתו במסגרת 150 המילים, לא מצליח, "מסתבר שהם מכירים כבר זמן רב".
ארבע עיניים נשיות ננעצו בו בחומרה, "מה???"
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
שיריו הנוגים של שולי ראנד הולכים ברמה העקרונית עם גיטרה אבל לחליל של אברום יש באסים ומקצבים לא רחוקים מאלו של המיתרים, האש במדורה הקטנה על אם הכביש התפרעה ברוח הסתיו ואברום בעיניים עצומות אך קודרות ניגן את 'א'ביסלע אושר' בקול נכאים "ולא דברנו עוד על החוב במכולת ולא סיפרנו עוד על חזי הירקן, בבוקר קמתי סר וזעף...".

כשמזכירים שם, בעליו קולט אותו גם מקילומטר. "חזי הירקן", החליל המשיך לפזר צלילים שבורים שנבלעו בחרונם של ניצוצות האש, הטלפון מגלית היום בבוקר לא הגיע עליו בפתאומיות, כשנמאסו עליו הלימודים המתישים במכללה הפתחתקוואית, כבר אז חשש משיחת הנזיפה הזו, והנה היא הגיעה. המלגה הנחמדה של קרן ידידות שטוקהולם הייתה מותנית בפירוש בלימודים סדירים לתואר אקדמאי והוא גם התחייב על כך בפירוש, לקח לקרן הנדיבה חודש להתעדכן על הפסקת הלימודים אך מכאן ואילך ההכנסה החודשית תבוטל.

הוא דפדף באתרי חיפוש עבודה וסקר באכזבה את ההיצע לגבר נטול השכלה בשיא שנותיו, "חזי הירקן" הבדיחה האווילית של אחותו המעצבנת עומדת להגשים את עצמה, לא מתכנת ולא עורך דין גם לא עיתונאי ולא שחקן, התכניות השאפתניות שהמריצו אותו לעזוב הכל ולשרוף את הדרך חזרה, התמסמסו זו אחר זו, מה שנשאר בסוף זה חזי הירקן או המלצר או הבאר מן, "חזי הירקן".

המדורה דעכה, אברום מלמל שעליו למהר, נפרד ממנו בחפזה תוך החלפת מספרי טלפון, ארז את החליל, כיתף את הדלי עם הדגים ובלי לנער אבק פנה אל פיאט 500 חבוטה שהמתינה לו בשממת הדרך ובטרטור רעשני הותיר אחריו ענן פיח מיתמר.

בודד מתמיד, החיש את צעדיו לכיוון האכסניה המיושנת.
 

צל אדם

משתמש פעיל
הכביש המשובץ בקיעים ומואר למחצה התפתל בחוסר תוחלת וכמי שאין לו סוף, מסרב לוותר על כל גומא אפשרית או פח יקוש, חזי דשדש את צעדיו והתאימם להלך רוחו הסתורה עליו בסוף יום מן המטלטלים שחווה.

ממרחק סנוורו באורות גבוהים צמד פנסי רכב צעצועי מתקרב והציפו תעתועי עיגולים שחורים בעיניו העייפות, הוא הושיט יד מיואשת, ביום ביש כזה יהיה מטופש לקוות שהמזל יאיר לו את פניו המיוחלות בתוך חשכת האופל, לגודל הפליאה הפנסים הנמיכו הילוך ובעד לקרני הפנסים והעיגולים המבהיקים הלכה והתבהרה צללית סובארו אבריכים שכנראה נמלטה מגזר דין גריטה, מלאך גואל ומושיע שנוצר עבורו מששת הימים.

"רק עד לסוף הכביש כאן.." חזי הפציר אל תוך חריץ החלון הידני הפתוח והתמקם בחפזון במושב האחורי שם גם ישב גבר חנוט חבוש כיפה.

הסובאריסט המסור האיץ במידת האפשר וגמא בקצרה את הקילומטר וחצי שנותרו עד לפניה המובילה אל הפונדק בו שהתה קבוצת החברים, "הנה כאן, ממש תודה, עזרת לי מאוד" התשישות השוותה לתודה שלו תדמית מרושלת ומלאכותית.

"תעצור פה, אני צריך את הפניה הזו" האוחז בהגה לא גילה סימני התחשבות בהנחיה והמשיך לדהור במהירות מופרזת בכביש המבודד והשכוח.

קומתו הצנומה של חזי התקשתה לשוות לו מראה קשוח, במאבק אחרון מול האימה ששיתקה אותו שלח זרוע אמיצה לכיוון הנהג המחוצף.

שכנו לספסל קרוע הריפוד לפת את זרועו ביד איתנה ובלם את ההתנגדות תוך שהוא מזהירו באצבע משקיטה על שפתיו ועל פניו... חיוך.
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  10  פעמים

אתגר AI

רישום קווי - חורף • אתגר 22

לוח מודעות

למעלה