לא התכוונתי שזה יהיה כזה ארוך, אבל זה מה יצא.
לא ספרותי במיוחד, אולי גם לא מעניין במיוחד, אבל מי שיסתכן בקריאת כל הקטע הזה כנראה לא ישכח אותו הרבה זמן.
לא מסיבות טובות.
עמכם הסליחה.
אזהרה: הקטע הבא אסור בקריאה לאיסטניסטים, חולי לב, או נשים לפני לידה (בדיאלקט העיתונות החרדית). נפש היפה תאכלנו. ראו הוזהרתם!
'אאחחח, הצוואר שלי, אאייי, ררגע, איפה הכרית?!'.
בן ציון פקח את עיניו, לא מזהה את המזרן, המיטה, ובעצם את כל החדר בו הוא שוהה.
זה עשה לו משהו שהוא לא ידע לעשות בדרך כלל, לשתוק דקה שלימה. לא שזה מה שהוא החליט לעשות, אלא שהוא פשוט הביט בהלם סביבו, מנסה לבלוע את כל תכולת החדר בעיניו המזוגגות מאימה.
רק אחרי שמערכת הנשימה שלו אותתה על בשלות מלאה לנשימה באופן עצמוני וסדיר, הוא העז לפתוח את הפה בשאלה אל היצור שישב על המיטה ממולו.
יצור. לא, זה לא בנאדם כל-כך, גם לא חיה, מפלצת אפילו לא, יצור, כן יצור.
המשהו הזה שבן ציון קרא לו יצור, החזיק מעל אפו עיניים אדומות שנראו יותר שתי חבורות מאשר עיניים, עור פנים בצבע צהוב - חום - מט מקומט וסדוק, שערות שיוצאות יותר מהאוזניים מאשר מהקרחת, בגדים שבאושוויץ היו נחשבים לסמרטוט, ו... ריח, אאחחח.... אם היו מכבים בגיהינום את המדורות - זה היה הריח, חשב בן ציון, בטוח.
זה אפילו לא היה חצי צרה. החלק העיקרי של הצרה לא היה היצור, כמו שכניו למיטה. ווואאייי..... זו הייתה תצוגה זיאולוגית נדירה בהחלט. את צבע המזרן היה ניתן לקבוע רק על פי ניחוש, ובכלל ניתן היה לומר שהמזרן לא היה נראה במצב צבירה מוצק, גם לא נוזלי או גז - הוא היה במצב רוחש... כל התיאורים של הרב'ה בחיידר על מכת כינים התגמדו לאפס ליד המזרן המרופט הזה. לא, זה לא מכת כינים, החליט, זה מכת ערוב!
אחרי התעשתות חלקית, מה שיצא מהפה של בן ציון לכיוון היצור, היה 'אאאייפפפההה זזזזההה כככאאאאןןןןן?!'
'כפרפא', עף במהירות המהום סדוק - חלול - הלום.
'מממהההה???!!!!'
'כפרפא'.
'כ-פ-ר-פ-א?!'
'לא, כפרפא'.
'לא הבנתי', נואש בן ציון, 'תסביר' התחנן.
היצור הגיב, וזה היה הרגע שבן ציון קלט שהיצור פשוט מפמפם במהירות מילים בלועות, ולא שהוא מדבר מילים לא קיימות.
הוא ניסה להסבירה את עצמו לאט לבן ציון, התגובה הזו הייתה נשמעת כמו קרוקודיל שמנסה לדבר בשפה של היפופוטם 'ככפפפררררררר ממממררררפפפפאאא'. הוא לקח אויר אחרי המאמץ, והוסיף 'פפפהה', כאילו שבן ציון חשב שזה שם...
'אה', נאנח בן ציון, 'כפר מרפא, הבנתי, אבל מה זה כפר מרפא, איפה אנחנו?!'.
'חנו בסגוה, פה', שב היצור לבלוע את מילותיו, ובן ציון שלא רצה להיאשם בגרימת מוות ברשלנות ליצור שייחנק אם ימשיך להסביר את עצמו, נאלץ להבין את הדיאלקט כמו שהוא.
אם הוא הבין נכון, יותר מההברות מאשר מהאותיות, אז הזר אמר 'אנחנו בסגורה', כשהוא מוסיף ליתר בטחון 'פה', שוב, כאילו אנחנו לא שם...
בן ציון חש כאילו אגרוף נחת לו בעוצמה בתוך הראש - הוא הבין. כפר מרפא + סגורה, זה אומר מחלקה סגורה במשהו שקשור לרפואה, אההה, אז זה חייב להיות קשור לסוג מסוים של רפואה. פסיכיאטרית למי שלא הבין עד עתה.
הראש שלו התפוצץ. הלב שלו פעם יותר מהר מצנטריפוגות בכור אטומי, והמחשבות הסתובבו לו במוח בקצב מואץ מגלגליה של רכבת אקספרס.
המחשבה הראשונה שעלתה בו אינסטינקטיבית היא, שלמרות שהוא כנראה נמצא פה בטעות, אם הוא לא יצא מכאן מהר, זה כנראה כבר לא יהיה טעות שהוא יישאר פה. למה, הוא גם ייהפך לכזה, רק מהשהות במקום המבחיל הזה.
הוא גם ניסה לחשוב איך קרה שהוא - בן ציון גרוזנגלדן - האיש החזק והחשוב בקהילתו המכובדת, נקלע למחלקה סגורה, אבל קודם הוא העדיף לנסות לחשוב על זה במקום יותר שפוי.
איך שרק הוא נגע בדלת, שהייתה נעולה כמובן, פרץ צחוק חלול מריאותיו האכולות של היצור 'סגוה פה, לא תח'ה, תולל בוא אח אז'.
בן ציון תרגם לאט את המשפט למוחו, לפני שיגיב. זה כנראה היה 'סגורה פה, לא פתוחה, תשתולל יבוא האח ארז'.
זהו. היצור לימד אותו על רגל אחת את תנאי הקיום פה. אתה סגור, חוץ מביקורי צוות וארוחות כנראה. ואם אתה בכל זאת רוצה משהו - אז תשתולל ויבוא מישהו. לא ברור אם זה שיבוא יהיה 'מגשים המשאלות', אבל לפחות יהיה משא ומתן.
אז צריך להתחיל להשתולל, הסיק בן ציון. לא, הוא הסיק במחשבה שניה. הוא הרי כאן בטעות, אם הוא ישתולל אין סיכוי שיאמינו לו שהוא באמת לא האיש הנכון.
'אין עוד דרך לקרוא לאח?!' ניסה להתעניין אצל היצור.
פרץ צחוק חלול נוסף מכיוון היצור 'בקשים מני', ועוד טרם הספיק בן ציון להבין שהכוונה 'מבקשים ממני', הוא רואה את היצור קם לראשונה ממרבצו, נוטל את הכיסא שעמד בפינת החדר, ומתחיל לחבוט אותו בדלת במכות שלא היו כמותם במצרים.
הווליום היה כל כך גבוה, שבן ציון היה בטוח שתוך כדי דיבור יפרצו לכאן כל צוות המחלקה בליווי מאבטחים ונשק, אבל זה ממש לא קרה, ובינתיים לא נרשמה כל תגובה מעבר לגדר המערכת.
הזמן שחלף בינתיים, נתן לבן ציון את המרווח להבין סופסוף שהוא לא באמת אמור להכיר את הנהלים בכדור החדש שאליו נקלע. וגם, להעלות את התובנה המפתיעה, שהתנהגות של היצור שמולו, שלקח את המצב המביך של בן ציון לידיו, מסגירה את העובדה שבתוך גוש הטינופת הזה שמולו מסתתר לב של בנאדם, וגם קצת שכל להסתדר איכשהו. הוא רק קיווה, שההוא לא נקלע אף הוא ל'פה' בטעות...
בסוף, הדפיקות הניבו משהו, ולחדר נכנס בנונשלנטיות מובהקת אח בגובה בינוני, ממש לא נראה יוצא סיירת מטכ"ל, כשכל הנשק שהחזיק היה מזרק תמים למראה.
היצור הזדעק 'לא זיקה' (לא זריקה, תרגם בן ציון, שכבר שלט היטב בדיאלקט), 'הוא צה אוך' (הוא רצה אותך - כפרמרפאיינית) אמר, והצביע לעבר בן ציון.
האח הסתובב לבן ציון, ושאל 'רגע, אתה דפקת?'. 'לא', השיב בן ציון שנטל את היוזמה לידיו, 'אבל הוא דפק בשבילי'.
'ממההה', גמגם האח, שבאורח מפתיע נהיה אף הוא מופתע, 'לא הבנתי'.
בן ציון ציין לעצמו שהאח דווקא נראה שפוי לגמרי, לגמרי לא מצליח להבין איך הוא עושה את זה בשאול הזה.
'תשמע בחור', בן ציון קלט שעליו לנצל את הרגע, ופצח במונולוג מהיר. 'אין לי מושג למה כלאתם אותי כאן, אבל אפילו הדבר הזה שאיתי בחדר מבין שאני לא האיש הנכון. ובגלל שמה לעשות, אם לא שוברים קירות אתם לא באים, אז הוא התנדב ודפק בשבילי. אפילו הוא הבין שאם אני הייתי דופק, אז כשהיית נכנס, לפני שהיית שומע אותי, ובעצם גם אחרי, פשוט היית מזריק לי והולך, לא?!'
הוא ניצל את המומנטום, והמשיך: 'עכשיו שני דברים. דבר ראשון תחלץ אותי מכאן, וכמה שיותר מהר. דבר שני, אתה צריך להשביע את הסקרנות שלי למה נועלים אנשים כמוני על לא עוול בכפם בגיהינום הזה'.
האח התעשת, וענה 'תראה, אני רק אח, אני יכול להעביר את הטענות שלך לעובד הסוציאלי או למנהל המחלקה שיבואו הערב, אולי תוכל גם לדבר איתם אם הם יהיו מעוניינים, אין לי מה לעזור לך בינתיים, סליחה'.
באמת שהוא ניסה להיות נחמד, ובן ציון הבין היטב שהוא רק בורג, לא שזה בדיוק הרגיע אותו.
'לפחות תציג לי את התיק הרפואי שלי, שאני אדע למה אני כאן', התחנן בן ציון, לא מאמין שזה קורה לו שהוא מתחנן למישהו.
'אין נוהל כזה שסתם שולפים תיק לחולה', אמר האח ביבושת. 'אתה יודע מה, אתה באמת נראה מתוסכל, כוס קפה ואני אתקשר לרופא לשאול אם בכל אופן אולי זה אפשרי'.
'תודה רבה', זה מה שנשאר לו להגיד לאח שיצא בהילוך איטי ומרגיז.
בזמן שלקח עד שהאח חזר, היה אפשר לבנות מפעל קפה כמעט. אבל הוא חזר בסוף, מחזיק בידיו כמה דפים לבנים. 'הדפסתי לך את החומר הרלוונטי', אמר. והוסיף 'פעם ראשונה שעשיתי כזה דבר בחמש עשרה שנה שאני עובד פה, לכן זה לקח כזה הרבה זמן'.
'כן, זה גם כנראה הפעם הראשונה שאתה מטפל כאן בשפוי, אל תשכח', הוא הזדעק. האח ביכר לא להגיב, טוב, זה כנראה לא הראשון כאן שטוען לחפותו, הרהר בן ציון.
האח הושיט את הדפים לבן ציון, והוסיף 'עוד שעה אני מכניס ארוחת בוקר'.
'אין פה חדר אוכל?' שאל בן ציון, ומיד קלט כמה אווילית השאלה שלו.
האח דווקא צחק באלגנטיות 'תגיד לי זה נראה לך מחלקה רגילה פה?! אם היה חדר אוכל כל אחד היה אוכל את היד או האוזן של השני, לא כל - כך נראה לי שזה כדאי, אז אתם מקבלים שירות עד המיטה, שווה, אה?!' גיחך בציניות, ונעלם במסדרון שהיה נראה לבן ציון כאילו הוא העולם הבא.
בן ציון עדיין לא הבין כלום, אבל לקרוא הוא שם לב שהוא בהחלט מצליח, הוא התיישב עם הדפים, ואחרי שתי שורות הוא כבר כמעט לא היה צריך אותם, הכול חזר לו פתאום. אבל רק כמעט הוא לא היה צריך, כי היו גם הפתעות בדפים, הפתעות לא נעימות בכלל.
הכל חזר לו. הוא נזכר איך הוא הלך בשעה אחת בלילה ברחוב 'בר יוסף' הצדדי והחשוך, את הרגע שבו הוא נתקל במדרכה ונפל, ואיך שהוא התעורר להכרתו אחרי קצת זמן, עם כאבים איומים ברגל, וכאבים לא פחות עוצמתיים בחזה שמנעו ממנו את היכולת להוציא מילים מפיו.
הוא זכר שזוג צעיר שכנראה חלף במקום רכן עליו. הוא ניסה להסביר, לדבר, אבל חזהו הדואב לא איפשר לו להוציא מפיו מעבר לגניחות עמומות ואיומות.
הזיכרון שלו אפשר לו גם לדלות מהתאים האפורים את העובדה שפינו אותו באמבולנס, ושעוד מישהו שהה אתו באמבולנס, אבל מכאן והלאה הכול חור שחור, אפילו לא מי נסע לצדו באמבולנס.
את שאר הפרטים השלימו הדפים.
זלמן, הוא זה שנסע אתו באמבולנס.
הוא יכל, ואולי גם רצה, להיות נאיבי - אבל הכול היה כתוב בדפים שחור על גבי לבן.
'לאחר שמצבו הגופני נראה כסביר, ולא נראה כי נשקפת סכנה מידית לחייו, הזריק הפרמדיק זריקת טשטוש לחולה. מכר העונה לשם זלמן נעבאכמאן התלווה לחולה בנסיעה, והמליץ לצוות הרפואי במלר"ד על אשפוז פסיכיאטרי, שכן לטענתו החולה סובל מהתקפים פסיכוטיים חריפים לעיתים תכופות, וזו לדבריו הסיבה בשלה נמצא שוכב בשעת לילה ברחוב ומגיב בקולות משונים'.
'לאור המלצת המלווה על סמך היכרות אישית עם החולה, ואחר שנקב בפרטיו שהוכחו כנכונים בבדיקת המסמכים שהיו על גוף החולה, שלל צוות המלר"ד כל חשש לטראומה פיזית, והפנה את החולה להערכתו של הפסיכיאטר המחוזי'.
'בהתחשב בעובדה שהחולה היה תחת טשטוש, והיות ומצבו הגופני לא הצריך אשפוז בבית החולים, הורה הפסיכיאטר המחוזי על אשפוז במחלקה סגורה עד לבירור מלא של מצבו הפסיכיאטרי של החולה'.
אאאחחחחחחח.......... זלמן שייגעץ!!!
תמיד הוא היה קנאי, חתרן, ומה לא, אבל - איזה שפל מוסרי יכול אדם להגיע!!! נוירא ואויים!!!
החשש שהוא בסוף באמת יצטרך להישאר כאן מסיבות מוצדקות, התגנב לחדרים נוספים בליבו של בן ציון. הוא התחיל גם לתהות אם לא עדיף להישאר כאן - מאשר להסתובב בחוץ בעולם שבו מסתובבים יצורים כמו זלמן שייגעץ ודומיו.
הוא חש שהוא מתפוצץ לרסיסים.
לא, רסיסים זה גם משהו, הוא מתאבק, אם אפשר לקרוא כך לאדם שנהפך לענן אבק.
לא נותר לו הרבה זמן להתבשל בתוך עצמו, ארז, האח, נכנס לחדר עם עגלת האוכל.
הרצון הראשון שלו היה ללמד את ארז איך מתנהלת מערכת הבריאות שבה הוא עובד, אלא שמיד הוא הסיק שלארז יש ראש פצפון כל כך, שבכל מקרה הוא ימשיך לעבוד כאח פשוט במחלקה עד הפנסיה או עד יום מותו - המוקדם שמביניהם. הרבה זה לא יועיל לאנושות להחכים את ארז.
העגלה הכילה מזון שגרתי של בית חולים, לא מעניין בכלל. מה שכן היה עניין זה לראות איך שהיצור נדלק למראה האוכל.
הוא גילה בנאדם חדש.
העיניים שלו נדלקו, כאילו גילה אוצר, והוא החל לכרכר סביב העגלה. בן ציון הבין שזה אמור להיות הכי טבעי אצל מישהו שאוכל זה הדבר היחיד שהוא יכול ליהנות ממנו בעולם.
'הייתם רגועים השבוע, יש היום לבן תות', הפטיר ארז לעבר היצור.
מה שקרה אחרי זה היה משונה אפילו במקומות משונים שכאלו.
היצור נעמד על מיטתו, ובלי כל התחשבות ביצורים האחרים ששכנו שם, הוא החל מנתר בקפיצות שלא היו מביישות צ'יטה מורעבת. 'תווווות', 'ת-ו-ו-ו-ו-ו-ת', 'תות תות תות תות', הרעים בצווחות שמחה אדירות, משחרר לגמרי את הילד שבתוכו.
בן ציון לא ידע אם לצחוק או לבכות.
הוא רק ניחש שאולי זו רק הקדמה למה שהוא אמור לראות כאן בהמשך.
והוא צדק.
כמחווה על העזרה של היצור מקודם, הוא החליט לתגמל אותו בלבן תות שלו, לא מנחש שעוד רגע הוא יתחרט אבל לגמרי על המחווה הזאת.
תוך שניות נטל היצור את ה'תות', קרע מעליו את המכסה, ו.... השפריץ את תכולתו אל עבר התקרה, מנדב כמה טיפות הגונות למכנסיו של בן ציון. במקביל הוא פער את לועו, מנסה ללכוד טיפות 'תות' נושרות.
'מה אתה עושה?!', הזדעק בן ציון, 'לא חבל על התות, לפחות שבוע אתה מחכה לו'.
היצור התרצן מעט, והביט לעברו בחיוך סלחני, 'מ'ת'וצה, הבה תר כיף לתות משמי'. (בכפרמרפאיינית: מה אתה רוצה, הרבה יותר כיף לשתות מהשמים).
לגמרי התחרט בן ציון על התות השני שהוא הפקיד ביד היצור, אבל זו הייתה דרך על חזור. הוא התנחם בעובדה שבכך הוא פיצה חלק מהיצורים האחרים שבמיטת היצור, על מות חבריהם באשמת ניתורי ה'תות'.
אחרי ה'תות' בא תורם של שאר המאכלים, אותם היצור דווקא ההין לאכול מהארץ ולא מן השמים, כשאכן הארץ משמשת לו כשולחן לעת מצוא. הוא אכל תוך שהוא נעזר בידיו בבגדיו ובכל שראה לנכון להסתייע בו לצורך הסעודה, וכעבור רגעים ספורים כל המזון שבחדר היה בבטנו.
גם המזון של בן ציון שכן שם. לא שהוא הצטער על כך, בג'יפה שהוא שהה בה לא היה סיכוי ליצור שפוי להכניס משהו לפה בלי להקיא כנגדו כפליים. אבל למען האמת, לא זה היה השיקול של היצור כשהוא טרף לו את האוכל. היצור לא שאל שאלות מיותרות, מה שהוא ראה הוא אכל, וזהו. ליתר בטחון תזונתי הוא גם ליקק כמה מקומות שאכלסו שאריות מזון, על חרקיהם ולכלוכיהם. לא נורא, טעים.
עכשיו היצור נראה נינוח. הוא פנה אל בן ציון לראשונה מיוזמתו 'אוב תיה וגז? '
'אתה שואל אם אני אוהב לשתות מוגז?', הוכיח בן ציון את כוחו בהתמצאות בדיאלקט המקומי בחדר.
'כן', ענה - מלמל היצור.
'כן', ענה בן ציון, בדיאלקט של העולם שמחוץ לבור הזה.
'ני כל וגז', פמפום חטוף.
'אתה אוכל מוגז?! איך בדיוק?!'.
'יש אוכ קופץ'.
לפני שהדיאלוג המשיך, היצור המחיש.
הוא התכופף אל המזרן הרוחש והבוחש והבואש, שרבב את לשונו, ו... ליקק.
על בן ציון היה עתה להחליט מה יותר דוחה, נפלאות היצור, או הארוחה שהוא לא אכל עכשיו אבל כן הקיא אותה.
במהירות הוא ניגב את הקיא שלו, לפני שהיצור יזהה אלמנטים חדשים לאכילה.
'זה טעים לוווואאאאאההההה?!', הפעם זה היה בן ציון שייצר דיאלקט חדש, לאור התפרצות הבחילה וההקאה תוך כדי דיבור.
כנראה שהיצור גם לא היה חלש בפענוח דיאלקטים, כי הוא ענה.
'ל'טעים, אב קופץ' (לא טעים, אבל קופץ).
'אהה', המהם בן ציון בקול חלוש, לא מעוניין להסתכן בהקאה נוספת.
קולות משונים החלו בוקעים מחוץ לחדר. בן ציון תהה אם אלו לא הלוצינציות.
זה היה נשמע כאילו מישהו נואם בפאתוס לא מבוטל כלל, וזה גם לא היה נשמע שזה בוקע ממכשיר כלשהו.
'מה זה הקולות?!', הוא ניסה להיעזר ביצור.
'יוס חיי'.
'זה יוסף חיים? מה הוא עושה?!'
'הוא קבל פי משי ציקהו'.
הוא מקבל את פני משיח צדקנו?!'
'כן'.
'והוא לא המשיח בעצמו?! אז מה הוא כן?!', תמה בן ציון, שגילה לראשונה שיכול להיות מישהו במחלקה סגורה שהוא לא משיח בן דוד.
'הוא ליהו הביא'.
'הוא אליהו הנביא?!', נרגש בן ציון מהידע התורני הרב שמגלים שוכני המקום הקדוש הזה. 'ומה אתה?!'
היצור הזדקף באופן מפתיע, הצדיע, ואמר בשלימות ובאיטיות מוטעמת: 'החבר יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי סטלין, שמש העמים!'.
הופפהה. עכשיו נודע לבן ציון עם מי יש לו הזכות והכבוד לחלוק חדר משותף, עם הרודן הנערץ לשימצה, שמש העמים, סטאלין, זכרו יגן עליו!
לא הרבה זמן נותר לבן ציון עד סיומו של העונג והכבוד המפוקפק לשהות לצדו של שמש העמים. אח שנראה בכיר יותר נכנס לחדר כמו רוח סערה, וכמעט תלש אותו בכוח משם.
'אתה ממש בטעות כאן, בא החוצה מהר, אשתך והילדים שלך כאן בחוץ'.
אאחחח... ילכו מחיל אל חיל, מזרועותיו של סטאלין היישר אל משפחתו שבאה לשחרר אותו ממחלקה סגורה. תענוג, אין מה לומר.
האח כמעט גרר אותו במסדרון, כשבן ציון נעצר כאילו הוא נהיה לפסל ברונזה של סטאלין. הוא לא האמין למראה עיניו.
ארז היה שם, גורר במיטה חולה מטושטש ושמוט ראש.
זלמן שייגעץ.
הוא הרגיש את שמחת הנקמה המתוקה מדבש ממלאת כל נים בגופו. 'מגיע לו!' - הוא חש.
ואז הוא חטף היסטריה.
'תגיד לי, אתם לא מתביישים, בגלל חולה נפש שמתם אותי פה בכפיה?!', הוא זעק אל עבר ארז.
פתאום הוא קלט מה הוא אמר. ארז השלים לו את התמונה המלאה של מה שהוא התחיל לקלוט לבד כתוצאה ממה שהוא אמר.
'אתה מכיר אותו?! הוא מבקר כאן די הרבה', אמר ארז, והיטה את ראשו הקטן והחלול אל עבר כתפו, כאומר 'מה אתה רוצה ממני?!'.
כל האוויר יצא לו מהמפרשים. הוא כעס על חולה נפש עלוב, והוא עוד חשב שהוא מבין באנשים.
דבר אחד הוא לפחות למד במחלקה הסגורה -
הוי דן את כל האדם לכף זכות.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
