אתגר ניקוי מגירות

[Natan Galant]

קרה שכתבתם קטע למגירה, ושכחתם ממנו לגמרי?
קרה, קרה, כמובן.

קרה שמצאתם את הקטע בערב פסח, ומלמלתם בייאוש:
אוף, איפה אפשר לפרסם אותו?
קרה, קרה, כמובן.

קרה שהשתוקקתם לפרסם אותו איפשהו?
קרה, קרה.

אז האתגר הזה - מוקדש אליכם.
כאן אתם יכולים להעלות את הקטע הייחודי שלכם, הקטע שאתם כל כך רוצים לפרסם.

טיפ:
חומר שנכתב למגירה זקוק לפעמים לרענון קל, את נא תעצלו ידידיי. תערכו את החומר, תגיהו, ואז תעלו.

----

עדכון:
יואל ארלנגר, קנצלר פורום הצללים, כתב לי כך:
נתן, מספיק עם כל הרגולוציה העודפת בפורום.

ולכן, רק לכבוד יואל שלנו, הנה הכללים של האתגר:

• 1 - אין להעלות קטעים מעל 373 מילה (העבריין ייענש ויאולץ לקרוא את כל מגזיני היחץ של עיתוני החג)
  
  
• 2- החומר חייב להיות חומר שעוד לא פורסם בבמה אחרת (העבריין ייענש וייאלץ לפנות על חשבונו את הררי העיתונים מביתו של העבריין מסעיף 1)
  
  
• 3- אין להשתמש במילה 'יואל' בקטעים המועלים! (העבריין ייענש ויגורש לפורום של יואל, שם הוא יאלץ להתמודד עם עודף רגולוציה)

עד כאן, קדימה, שנסו מותניים ועטים, צאו לדרך!

 

[גרפולוג]

.
הנספח המגירתי לאתגר המגירה
בקישור זה תוכלו להגיב ככל שתחפצו.
כמובן רק לאחר שתעיינו באוצרות המצטרפות
. . .​

 

[דוכסוסטוס]

אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובאוטובוסו / זהירות קטע קטוע (השם שייך להמשך הלא כתוב)
מרפסת מטבח מגירות כתר, שנייה מלמטה

משגמלה ההחלטה עור וגידים, לא ארכה השעה והייתי מהדס בנינוחות תחת חרון שמש בניברקית נטולת ענני רחמים, מנווט בלולייניות בינות לנוף אורבני הגודש את מרחב המחיה המצומצם, עוקף במיומנות טפטופי מזגנים ומתקדם אל תחנת האוטובוס לכיוון ירושלים. להנאתי, הצטעצעתי בעריגת זיכרונות אובדים מן הימים בהם עלינו לירושלים במשאיות של אגד ההיסטורית, עמוסות קהל מיוזע.

עוד אני משתובב בקטעי נוסטלגיה והנה אני במתחם התחנה המוצל למחציתו, אין אני עומד יחידי, עמדי ניצבים כאן שישה עשרות נוסעים ממתינים למגוון יעדים בתוך העיר ומחוצה לה, חלקם של הממתינים המצויד במכשירים ניידים מצמידים אוזניהם במאמץ אל שפורפרת הטלפון להאזין לנבואת קריין מאנפף המבטיח לייבא תוך דקות קו כבקשתם, בתוך בליל הצפירות ושאון העיר הרועמים מנגד. אחדים מעלים הצעות ייעול לשיפור התנהלות הנהגים ומצב התחבורה הלקוי, אלו ואלו מפנים עיניהם הצופיות כל העת בכדי לקלוט ראשונים את האוטובוס המפציע ומקרטע בכל הדרו באופק מתוך תקווה לתפוס עמדות זינוק משופרות.

באופק מדדה קו 402, משתרך בקצה שרשרת אוטובוסים יגעים, שלושה בחורים מתמקמים על הכביש, אם בודדת על עגלתה מתארגנת אך בקושי, זה בודק בכיסו וזה ברב-קוו, בשל אוטובוסים המשתהים יתר על המידה ומיקום התחנה על אם הדרך והמדרכה נוצר פרדוקס תעבורתי בו הולכי הרגל עליהם ועל טפם מפתלים את צעדיהם בתוך קהל הממתינים.

 

[משויטט]

אז ככה,
בעקבות האתגר החלטתי לנבור קצת במגירותיי ומצאתי שמרבית כתביי הם או משומשים או ישנים או עילגים או בלתי מובנים או מביכים.
רגע או שניים לפני שהתייאשתי מצאתי את השרבוט המצ"ב, שנרשם אי אז, ואין לי שמץ של מושג למה עשיתי את זה ולאן התכוונתי להוביל את אהרל'ה בסופו של מסע. מה שכן, מסתמן לפי הכותרות והדרמה שתכננתי איזושהי טלנובלה סוערת שתשתרע על פני ימים ונהרות ותחצה חוגים ואידיאולוגיות ותתפרס על פני עשורים ודורות.
ומכיוון שהוסכם שמותר להניח כאן את כל הקטעים השסועים, חסרי הראש ומעורפלי הזנב, הרי זה אפוא יותן בבכי, אחר שיפוץ קל:


אהרל'ה עסקן קדוש

פרק א. היום יומולדת?
או: היינט איז דיין געבורטס טאג

החניון היה מלא, ובימינו זו סיבה מספיק טובה לפצוח במחרוזת גניחות עמוקות ורחבות.

ר' אהרן המכונה אהרל'ה (או להיפך) ניווט את הג'סטי המקרטעת בין שדרות צפופות של רכבים-רכבים ללא מרווח נשימה.

'מה יש כבר לאנשים לעשות כאן' תהה בעודו נאלץ להתגלגל החוצה בחוסר חשק. 'מקום מסואב' הוא מוסיף לסכם את התהייה הקודמת ונותן בה טעם.

משך דקות ארוכות הוא נודד, סורק בסבלנות נמוגה והולכת את הסביבה הצפופה בגושי פח צבעוניים בשלל צורות. רק לאחר דקות ארוכות של שיטוט בניחוח בנזין הוא מוצא פיסת חניה מצומצמת בירכתי רחוב הילני פינת אריסטובולוס. היה זה מרווח זעיר, מדויק עבור הג'סטי האדומה ועקורת המזגן שלו שהואילו הרשעים להותיר לו בעולמו של הקב"ה. רגע הנחת הקטן הזה נגדע תכף משהבין שעומדות בפניו דקות מורטות של הליכה מזיעה בדרך למגרש. ולאדם עצלן ולפיכך שמנמן כמוהו, זו בשורה שעשויה להעכיר יום ואולי שבוע שלם.

הוא אסף את הכובע המקריח שלו מהכיסא הסמוך, נתן בו הצצה קטנה והבין שהשיזוף הקטן שיספוג כעת לא יוכל להזיק עוד בשום צורה לחירטוט הלבד הבלה הזה, המכונה באירוניה 'סופר'.

•

סנ"ץ מורדי אור-גנוז עמד בכניסה לתחנה, שעון על 'דלפק הקבלה', בצוותא עם כמה שוטרים, זוטרים לפי עמידתם הכנועה. ומשנתקלו עיניו בארהל'ה – נפערו האחרונות בהפתעה.

"וולס?? מה אתה עושה פה?" הוא הסתובב לקראתו ופשט את שתי ידיו. אהרל'ה תהה האם מדובר בהזמנה נרגשת לחיבוק עז, או אולי בתנועת הפתעה גרידא.

"מה שלומך אתה בעצמך, יא כופר בן נאצי בן עוכר ישראל", וולס החליט ללחוץ את אחת הידיים המושטות בחום.

"איזה וולס..." מורדי צחק בטוב לב. "התגעגענו אליך בתחנה. יא שיקססה בן... מרשיע ברית מזרע עמלק בן - "

מורדי הסתובב לכיוון החברים והתיז בזעם מעושה: "נו, תעזרו לי! אנשים!"

"בן מלך מלכי המלכים" השלים ר' אהרן ברציניות גמורה, אך תשובתו הניבה פרץ של צחוק פרוע משרשרת הפיקוד, ובהכנעה גמורה צירף יבבת צחוק קלושה ועלובה משלו לשאגות הפרא שמילאו את מסדרון תחנת מרחב ירושלים.

"אני רציני ואתה צוחק", אומר ר' אהרן מובס לכאורה.

"האמת שבדיוק חשבנו עליך היום, וולס" אומר אור-גנוז בעוד שיירי צחוק מותחים את שרירי פניו. "לא רק חשבנו. גם דיברנו! נכון חברה'ס?"

הפודלים הכחולים הנהנו בצייתנות ומסתירים חיוכים מחשידים.

"אתה יודע שהיום יום ההולדת שלך?" מפתיע תוך כדי הנחת יד חברית על כתפיו של ר' אהרן ומשיכה עדינה לכיוון החדר.

"יום הולדת? שלי?" ר' אהרן עוצר ומרים את גבותיו עד קצה גבול היכולת.

"יש לך טעות חמורה, אדוני הבלש. הרי חוץ ממך אין מי שלא יודע שנולדתי בביקור חוילים ביום יודלד לחוידש מר-חשוון בשנת למ"ד ו"ו, כעשרים ושמונה דקות אחרי השקיעה, וכמה וכמה חלקים חשובים".

"ואתה זוכר את זה כמו היום, מה?" מורדי משועשע. "אבל אתה יכול להאמין לי, וולס, המידע שלנו מאומת יותר משבוזבוז כמוך יטיל בו פקפוק. אם המחשב שלנו אומר שהיום היומולדת שלך, אז סמוך עלי, היומולדת שלך היום".

"נו שוין", מלמל ר' אהרן.

"אתה אל תקלל שם באידיש" זורק מורדי אל החדר הממוזג שקיבל את פניהם מבולגן כתמיד. קלסרים הפוכים, כוסות אספרסו בוציים, משולשי פיצה נגוסי קצוות, כבלים בצבעים, גדלים וחיבורים שונים, חפיסות סיגריות ריקות ומאפרות פח וחרסינה ססגוניות פזורות בכל מקום, וכל זה ממבט ראשון.

**לא תם ולא נשלם.
המשך הקורות המסעירות ככל הנראה, אבדו לעד בתהום הנשייה. ועמכם הסליחה.

 

[כתב ומכתב]

היָם האחרון​

אחת לשנה מתאחדים כל יושבי חורב, סוגרים את גמרותיהם, למשמע כמין הבת-קול המכרזת: "רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו, בערבה, בהר, ובשפלה ובנגב, ובחוף הים... בואו וחִרשו את הארץ".

המילים המפוצצות באָהֳלֵי צדיקים עושות רישומן, ובמהרה מתחלקים הכל למחנותיהם: אלו דורשים סיפא דקרא "אראה את הארץ הטובה"; אלו דורשים רישא דקרא ומקפידים על "אעברה נא" במעבר גבולות הראוי לשמו אשר כולל את מימוש שאיפתם התדירה "מי יעלה לנו השמימה"; ואלו בכלל דורשים טעמא דקרא, וטעמיו של מקרא זה הלא רבים הם. אך לכולי עלמא מוסכם כי מלבד "יש אם למקרא" יש גם "אם למסורת" ומסורת מנהג ישראל לרחוץ בים הגדול, תורה היא.

וכך, בחצות יום עשירי באב, בשעה 12:48, בדיוק השמור מליל האפיקומן, בו ברגע ששככו הלהבות מכִּלוי המקדש וירושלים ההפוכה כמו רגע, משחררים הכל את ה"רגל מצילה" שעוד היתה בצדו הפנימי של המפתן, וממהרים לזנק אל אלפי האוטובוסים הממתינים לשנע את המוני ישראל אל המנוחה ואל הנחל, אל מרגוע מעשה בראשית "רוגע הים ויהמו גליו" וגלגליו.

הנהגים הערביים שגויסו לחברות התחבורה בצווי ארבעים ושמונה, אינם מאמינים כשלמול עיניהם מתממש החזון והיהודים זורקים את עצמם בעצמם אל הים. המדוזה התורנית בסוכת ההצלה שבלב ים מדווחת באימה על נחילים מסוג 'דתית נודדת' ו'צורבים דרבנן' המתקרבים אל קו החוף, ומדנדנת בפעמונה בקריאה סופית אל חברותיה שניצלו את הדקות האחרונות לשכשוך זרועותיהן במים הרדודים.

האות ניתן כאשר שגריר המדוזות, המציל המתבצר בבית השגרירות העשוי עץ, מעלה על נס את הדגל הלבן, ומודה בכניעת איתני הטבע אל מול חוסנם של בני התורה. השערים נפתחים, והאלפים פוצחים במחול החול, שועטים אל קו המים בחדוותא ובריתחא השמורה לבין הזמנים – הזמן שאינו לא מן היום ולא מן הלילה.

דוכנים ססגוניים מחלקים חוברות הסברה להישמרות מ"פגעי השמש והאסטרולוגיה". בני נוער עטורי מצחיות, חברי תנועת הקירוב "הפקעת שערים", מזמינים את הבאים לטעימה ממתיקות ועריבות הקרחונים והשלגונים. והמתמידים שבקהל כבר עסוקים ב"בדיקת הריאה" ובאגירת "אוירא דארץ ישראל" לתוך שקיות ניילון מעוגלות, בטרם יפליגו למרחקים.

- - -

חוקרי המנהגים בספריהם המקיפים "ים ודרום" "יש לי יום יום ים" והלהיט לצעירי הצאן "משברי ים", הקדישו ימים וחופים בניסיון לעמוד על מקורותיהם וטעמיהם של מנהגי ישראל על שפת הים, וברשותם האדיבה אנו מביאים את תמצית מסקנותיהם וביאוריהם למנהגים הנדירים והייחודיים שבכלל ישראל.

המוטיב המרכזי החוזר ונשנה בכל המנהגים הוא "זכר לקריעת ים סוף". הנס המכונן בתולדות עמינו הוא המעניק השראה לבעלי השיר היוצאים בשיר בין גלי הים, צוללים כעופרת, יורדים כאבן, וצפים כקש. זהו יסוד טעמם של החופרים והכורים בניסיון למצוא את ביזת הים או סתם שלוליתו של נהר – משקפי ים שרוטים או כברה מנוקבת.

ילדי ישראל ואף תינוקיהם, מראים באצבע ואומרים "זה" "זה", בראותם יחד את תכלת הקרטיב מנסה להיאחז בשארית קיפאונה על מקל העץ הקלוש. בעלי הדעה שביניהם מנסים בכל כוח, בכף ובדלי או בכפות ידיהם הקטנות, ליישב את הסתירה בין "בתוך הים ביבשה" לבין "ביבשה בתוך הים", וכמעשה הציפור הנודעת, מוליכים דליי חול אל המים וחוזרים ושופתים ממי הים אל בורות החול.

מראה מפגשם של שמים וארץ, אש השמים הקורנים אל המים, מושך גם את גדולי המתמידים להשתרע על "כסאות נוח" שנתכנו בסגי-נהור, בעודם מחזיקים בידיהם גמרת כיס מיוחדת עמידה למים. התרוממות הרוח מציתה את הזיק הנסתר גם בלבו של המציל שכבר מחצות יום השישי זועק בחרדה "שבת בפתח" "לכו להתכונן לשבת".

למרגלות סוכתו, במרחבי החול, מקיימים רבים בהידור את הסגולה לאריכות ימים בקבורה מחיים, ומריעים בפרצי שמחה בשעה שהשכיב-מרע מצליח לנער את החול ולהתקומם מן העפר. ויש שנתנו לכך טעם להראות חביבות לימוד התורה עד שמוכנים הם לטמון גופם בחול למשך תריסר שנים ולהסתפק בקב טילונים מערב שבת לשבת.

במרחק לא רב, מתאמנים כמה בחורים על ה"מהלך" שלהם בסוגיות "העברה מרשות לרשות" ומתרגלים "זריקה דרך עילויו" בתוך גובה ד' אמות או מעליו, צמד המטקות שבידיהם הולם וחובט בטניס שוב ושוב, וריצתם-התרוצצותם הולמת וחובטת ביושבי עיר החוף שוב ושוב. ובקצה המחנה, מתאסף האספסוף אשר התאווה תאווה לקיים "כמין ימא לטיגנא", ומשרתיהם צולין בשר ומוזגין יין סביב מנגל הזהב.

הגיבורים בעם לוחמי מלחמתה של תורה, דורשים בעצמם "ואתא תורה ושטה למיא" ומפליגים בחקירה וחתירה ביסוד "מים שאין להם סוף" האם אין סוף בגברא או בחפצא?

הר"מ הרם, או כמו שחבריו לסוכת המציל קוראים לו, גבי התותח, נותן אף הוא כוחו בהלכה ומוסר שיעור תורה ברבים בהלכות אבידה ומכריז בסימניה: "אבא וואסערשווימער, הילד'שך בוכה בסוכת המציל!" כאשר הוכר בעליה, או "אתה עם החולצה הלבנה – לא להתרחק" כאשר לא ניכר בעליה. "אתה עם הגלגל – אתה עלול לטבוע!" הוא מכריז בטביעת עין של תלמיד חכם, ומקיים בבעלי המשקפיים שאבדו בחוף "יהא מונח עד ש...".

 

[אשר שרבר]

זהו יש לי לִיפה משלי, ליפה, לא ליפה פשוטה וסינטטית, וגם לא זו המרובעת או העגולה שחצייה ספוג ירוק או ורוד, וחציה סקוצ' לבן.

יש לי ליפה ארוכה, עם ידיות. טבעית, ובלי צבע. כזו שתדע לפנק את הגב שלי ולא תשאיר פינה, אני כבר לא צריך לחלומו של העני, לו הייתי רוטשילד, הייתי בונה קיר של מסמרים, לגרד את גבי, לי יש ליפה. בלי צבע, טבעית, עם ידית למעלה ולמטה, אחחח.

זה מוזר החלום הזה, אבל תמיד חלמתי שתהיה לי ליפה, שתהיה רק שלי, ועכשיו אחרי שנים רבות, יש לי ליפה, ברגע שנכנסנו לדירה החדשה עם מקלחת פרטית, ידעתי, אני חייב ליפה, טבעית, ארוכה, ובלי צבע, שתהיה רק שלי, ואני אתלה אותה על החלון של האמבטיה שתתייבש.

הבוקר במקלחת כשהתענגתי על אורכה של הליפה, נזכרתי מאיפה הוא הגיע החלום, הייתי מן הסתם בערך בן חמש כשהדודה הקטנה התחתנה, טוב, היא לא הייתה קטנה, בכלל לא, אבל היא הייתה הקטנה של סבתא, שהגיעו לגור לידנו אחרי שסבא נפטר, הן עזבו, היא וסבתא את הכפר המרוחק שבעמק, את האדמה והמשק, את התרנגולים והשקט, ובאו אל העיר הגדולה, ממש לידינו שתי רחובות, קרוב, אבל לא מידי.

הייתה לה צמה ארוכה ארוכה, ועבה. כשהיא התחתנה היא גזרה ושמרה אותה, ותמיד חשבתי שהצמה מהצמר שברקמה התלויה בהול הגדול של של סבתא היא מהשיער שלה, למרות שזו שעל הקיר הייתה בהירה והצמה של הדודה הייתה כהה כהה.

הדודה הייתה מזכירה של הדוקטור בשערי צדק, לא, לא בגעת מרדכי, ברחוב יפו, היא, ותקתקה בעוז על מכונת כתיבה, תמיד הביאה לנו שאריות של דפים ממכונות הכתיבה או אולי אפילו מהמחשב שכבר היה שם, דפים גדולים, מחוברים אחד לשני כשקווקווים מפרידים ביניהם, וחורים בצידי הדף, ומאחור קווים עולים ויורדים של אנשים שהלב שלהם לא משהו.

ולדודה היתה ליפה גדולה, לא כזו מרובעת או עגולה, לא סינטטית, ארוכה, טבעית, ובלי צבע, אם ידית למעלה וידית למעלה, שאפשר לפנק איתה את הגב, תלויה על החלון, על הידית הבולטת, והיא הייתה רק שלה, וזהו, עכשיו גם לי יש, רק שלי תלויה על החלון, לייבוש.

 

[| פנס בערפל |]

בס"ד

הגיהנום הנוכחי התחיל בכלל בצורה מבטיחה לגמרי:
החלטתי לפנק את האשה והילדים, ובישלתי לכולנו ארוחת גרומה עשירה ומדהימה, ולקינוח כמה מנות סושי. מתכון מיוחד שמצאתי ביפנית ושלחתי לתרגום פרטי, על חשבוני.

עוד לא התיישבנו לאכול, והעולם האיר לי פנים:
הניק קלונימוס העלה אתגר חדש, אתגר בישול. הגולשים מוזמנים לבשל ארוחת גורמה עם סושי, לצלם, להעלות לכאן. האתגר באישור מנהל הפורום, מר יוזבד כרכום ני"ו.

קלונימוס התחייב:
הזוכה יקבל סופ"ש מפנק במלון הבוטיק "צנטרא דדהבא" בלב שכונת מאה שערים הירושלמית. הוא רשם למטה: נ.ב. לחברי פורום בישול ואפייה לא צריך להזכיר מי השף במלון...

ליבי געש, עשתונותיי רעמו, קיבתי צרחה:
געציל, געציל, הפעם אתה חייב לנצח, תעבור על כל חוקי המשחק- אבל את הפרס אתה חייב לקחת.

אתה
פשוט
חייב.

החלטתי להביס את האתגר של קלונימוס, אראה לו מה זה, הוא יהיה חייב לתת לי את הפרס.
כן רוצה לא רוצה, אוהב אותי שונא אותי, כן חבר לא חבר, כן סושי מעוצב לא סושי מעוצב, כן רוטב אלף הכנריות לא רוטב אלף הכנריות- הכל זניח. אני צריך להיות הבחור שנוסע למלון כמו מלך. כן, אני.

בינתיים הניקים האחרים העלו את התמונות שלהם. נהייתי רעב רק מהתמונות. מוכשרים כולם, מוכשרים.
המנה שלי נראתה פתאום כמעט מעליבה. חשוכה, חצי שרופה, סושי בכייני כזה. יש יותר טובים ממני, מה לעשות.

הבנתי שאצטרך לנצח בצורה שונה. וזה מה שעשיתי:
פניתי לטפסר הפורום, חבר אישי שלי. הוא סיפר לי הכל בתמימות על קלונימוס: שם, גיל, מגורים, הכל.
במקביל ידעתי שמנהל הפורום מר כורכום עסוק קצת עם פרוייקט ענק שצץ לו לאחרונה. החלטתי לנצל את חלון ההזדמנויות, להתפרע, להשתולל, להתעשר.

שלחתי לקלונימוס הודעה פרטית-
שבוע טוב.
העלית אתגר מרשים ומיוחד.
עליך להכריז עליי כמנצח.
בברכה,
גרעפס קולני.

נ.ב. במידה ולא תעשה כן, איאלץ לפרסם את שמך המלא (יצחק כוסברה), ולדווח עליך למס הכנסה והרשות למאבק בעובדים זרים. בתקווה שלא נגיע לידי כך.
הוא תהה:
עובדים זרים? למה? אני אזרח חוקי...
נכון, צחקתי, אבל פתאום תצטרך להוכיח את זה. חתיכת כאב ראש, לא?

הוא די נבהל, הנעבעך.
הוא אמר:
שמע, אתה יודע מה?
אני יורד מהעניין, פורש, זהו, מוחק ת'עצמי מהפורום, לא רוצה להסתבך עם הדודים ממשטרת ההגירה. כולה פורום בישול, יסתדרו גם בלעדיי. אף אחד לא יישאר באמת רעב. ויום אחד אני אגלה איך חשפת את זהותי.

נבהלתי.
אוי ואבוי.
הפרס.
הכל יתבטל?
אין מצב, לא יכול להיות.
אלחם!!

כתבתי לו:
שמע, הכל היה בצחוק, באמת. פשוט תשפוט את המנות באתגר, ותיתן את הפרס לזוכה- אני.

הנעבעך נלחץ:
לא יודע איך אני יכול. זאת ממש רמאות! והאמת שהאוכל שבישלת לא נראה ממש מוצלח...
בכנות? מנות הסושי של הרשל פייגנבוים והכנפיים הקופצות של נחמן 40 הרבה יותר מלהיבות.

לא נעלבתי בכלל, פשוט הודעתי לו:
פרס אליי, או משטרת ההגירה אליך.

כדי לתת לו עוד עידוד חיובי, שלחתי לו לינק ליחידת מחט"ם של משטרת ישראל. מחלקת חקירת טרולים מסוכנים, יחידה לחקירת פעילות אנרכיסטית ברשת.

כתבתי לו:
מחר אני פונה אליהם, טוען שאתה מפעיל טירור קיברנטי, מאיים בפרטי על ניקים בפרוג, עושה להם שיימינג. הם לא צריכים הרבה הוכחות. יעשו לך את המוות.
יש לך רק סיכוי אחד, ואני לא צריך לספר לך מהו...

הוא לא הגיב, היה שקט.

רק למחרת בבוקר הוא הגיב:
אתה ניק שפל, גועלי, רדוד, עבריין, שהקב"ה יטפל בך. אבל בסדר, קח את הפרס.

הוא כתב באתגר:
אין לי זמן לפרט למה. הניק 'גרעפס קולני' זכה באתגר. מזל טוב. בהצלחה גרעפס.
כל הפורום כולו שמח בשמחתי.
התרגשתי, רקדתי, שמחתי, עלזתי.
ידעתי:
סוף סוף אני מגיע למשהו בחיים, לפרס הגדול, למלון הבוטיק, למנות הגורמה הנפלאות, הידועות.

התחלתי כבר לברר מה הכשרות במלון צנטרא דדהבא, דמיינתי את עצמי מבלה שבת התעלות קסומה בחצרו של הרבי מקורצוויל שליט"א במאה שערים.
הצלחתי ממש להריח את הנקיון של המלון, את שירות החדרים, את הפקידים המתורבתים. כולם אנ"ש.
ספרתי את הימים עד שבת, ייחלתי כבר לטעום ממעדניו של השף בוקי מזורי.

בדקתי בגוגל, מסתבר שהחזן יחיאל דוד הלוי הורביץ נחשב לחזן הטוב ביותר כיום בציבור הדתי-חרדי.
כחובב חזנות נלהב, שלא מפספס אף קונצרט של בוקי אליעד, פכרתי אצבעות בקוצר רוח. נו, יאללה, שתגיע כבר השבת.

שלחתי לקולונימוס הודעת זירוז, כי משום מה החצוף התעכב קצת עם הפרס.
ואז השבוע המבטיח נגמר ברע, באסון, בתסכול עמוק:
במקום קלונימוס, מישהו אחר שלח לי מייל. אוי ואבוי.
קיבלתי הלם, שוק. כמעט מתתי מפחד.
פחד אימים לפת בקור את הקישק'עס שלי.
מחט"ם, מייל רשמי.
אללי לי.

השתמשתי בכל כוחות הנפש ששמרתי בצד במחסני חירום למקרים כאלו, ופתחתי את המייל.
קראת בעיניים לטושות:
מר חצרוני געציל. קיבלנו עליך תלונה אנונימית. לצורך בדיקת התלונה הניק שלך נחסם לשימוש.

תוך כדי קריאה, הגיע מייל חדש. הנהלת האתר.
עבור הניק גרעפס קולני:
על פי הנחיות גורמי החוק, חסמנו את חשבונך באתרנו למשך 48 יום, עד לגמר הבירור בעניינך.
בנוסף, בוטלו הרשאותיך לפורום בישול ואפייה.
באם תרצה להצטרף לפורום שוב, פנה למנהל הפורום החדש, קלונימוס.
התעלפתי.

 

[מוישה]

-למחיקה-

 

[דוכסוסטוס]

נכתב לאחר הפסח תשע"ח במסגרת פרוייקט 'תובנות ערבי פסחים' המתעד לאחר זמן את קורות הימים העמוסים. עבר התיישנות קלה קרוב לשבוע במגירת חבית עץ אלון, מתאפיין בארומה שמנונית ומרקם חלקלק.

חיוך של שטות נמשח בשפמו של שמשון שעה שהוא פוסע נינוחות בשערי הצרכנייה השכונתית. בימים האחרונים הוא נשלח לכאן בתדירות גבוהה. היום זה קרה אחרי שהבריק במרץ את החלונות בנייר זכוכית. אין כמו מסדרונותיה הארוכים והססגוניים של הצרכנייה כמקור השראה לגאונות והתבוננות בנפלאות הבריאה.

כמיומן - פונה אל מקרר המרגרינות. מתוך המבחר הגדול הוא מעלה לשלב הגמר שתי אפשרויות מרכזיות: עם מלח ובלי מלח. הצצה מפותלת קצרה אל הרשימה האחוזה בין שיניו מגלה שלא סומנו העדפות בנושא, בימים כתיקונם לא היה מניח ידיו מזה ומזה, אך היות שבערבי פסחים עתותיו בידיו, משכך, נתונה ההחלטה לשיקוליו ולחישוביו.

במושכל ראשון אין שינוי מבחינת מחיר, שניהם ארבעה וחצי שקלים, אך כל זה בהסתכלות שטחית, חישוב מתוחכם מגלה היכן מסתתרים התרמית והשוד, מחיר המלח הרי זול שבעתיים ממחיר המרגרינה, מדוע ישלם מחיר זהה על אריזה שחלקה הומר למלח זול ופשוט.

יבואו הצדקנים ויאמרו: פעולת הערבוב של המלח עם המרגרינה, היא היא המקפיצה את המחיר ומשווה אותו למחיר המלח המקורי והלא מעורבב, ישיב להם שמשון מנה אחת אפיים: מה אתם מערבבים? נניח שהייתי פתאי ומשלם משכורת למערבבן מקצועי, הלא כבר הייתה משכורתו שלמה כשערבב את יתר מרכיבי המרגרינה, ומשום מה ייטול שכר בכפליים.

הרי לכאורה מנין בא לעולם שילוב חסר טעם של מלח במרגרינה, על מרגרינה עם סוכר לא שמענו וגם לא עם פלפל או תיבולים אחרים, אין זאת אלא שכל תכליתה של מרגרינה זו, הוא עושק וגזלה.

*

התקשיתי למצוא הסבר אחר מניח הדעת מה עובר בראשו של אדם העומד מזה שעה ארוכה מול מדף המרגרינות וכולו אומר חיוכים ענוגים.

או אולי מדמה הוא בלבו את טעמה הערב של המרגרינה מטפס בחכו ומחליק בשומניות אל גרונו, משביע ומרווה את נפשו השוקקה לאך כמה מאות גרמים של מרגרינה משובחת ונעימה לפה וללשון. אהה, מי יתן ויהיו כל מאכלים ומשקאות שבעולם רק מרגרינה ומרגרינה כל הימים.

פתאום נפגשו עינינו. השפלתי את ראשי לקרקע וגם הוא נדמה כמי שנתפס בקלקלתו וסומק עז פשט בו, עם זאת נמנע מלהסיר ממני את עיניו הכעוסות והיוקדות. כיון שנעץ בי את עיניו הרמתי גם אני את עיני המושפלות והשבתי לו מבט מתנצל אך נטול מצמוץ.

ההמשך היה אמור להיות 'ולא זזנו משם עד שנעשיתי אני לנציב מלח והלה לנציב מרגרינה ללא מלח.', אלא שזה נפסל על סעיף בנאליות יתר.

 

[גדי ישראלי]

אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובאוטובוסו / זהירות קטע קטוע (השם שייך להמשך הלא כתוב)
מרפסת מטבח מגירות כתר, שנייה מלמטה

משגמלה ההחלטה עור וגידים, לא ארכה השעה והייתי מהדס בנינוחות תחת חרון שמש בניברקית נטולת ענני רחמים, מנווט בלולייניות בינות לנוף אורבני הגודש את מרחב המחיה המצומצם, עוקף במיומנות טפטופי מזגנים ומתקדם אל תחנת האוטובוס לכיוון ירושלים. להנאתי, הצטעצעתי בעריגת זיכרונות אובדים מן הימים בהם עלינו לירושלים במשאיות של אגד ההיסטורית, עמוסות קהל מיוזע.

עוד אני משתובב בקטעי נוסטלגיה והנה אני במתחם התחנה המוצל למחציתו, אין אני עומד יחידי, עמדי ניצבים כאן שישה עשרות נוסעים ממתינים למגוון יעדים בתוך העיר ומחוצה לה, חלקם של הממתינים המצויד במכשירים ניידים מצמידים אוזניהם במאמץ אל שפורפרת הטלפון להאזין לנבואת קריין מאנפף המבטיח לייבא תוך דקות קו כבקשתם, בתוך בליל הצפירות ושאון העיר הרועמים מנגד. אחדים מעלים הצעות ייעול לשיפור התנהלות הנהגים ומצב התחבורה הלקוי, אלו ואלו מפנים עיניהם הצופיות כל העת בכדי לקלוט ראשונים את האוטובוס המפציע ומקרטע בכל הדרו באופק מתוך תקווה לתפוס עמדות זינוק משופרות.

באופק מדדה קו 402, משתרך בקצה שרשרת אוטובוסים יגעים, שלושה בחורים מתמקמים על הכביש, אם בודדת על עגלתה מתארגנת אך בקושי, זה בודק בכיסו וזה ברב-קוו, בשל אוטובוסים המשתהים יתר על המידה ומיקום התחנה על אם הדרך והמדרכה נוצר פרדוקס תעבורתי בו הולכי הרגל עליהם ועל טפם מפתלים את צעדיהם בתוך קהל הממתינים.
ע"כ נאם ידידי @דוכסוסטוס .

מכאן ואילך, עבדכם הנאמן.
>>>אף אני נקוטותי בידי הימנית את כרטיס הנסיעה אשר שליתי מכיס מקטורני השמאלי ונעמדתי הכן, דרוך ומזומן.

האוטובוס על נהגו הישמעאלי, חלף על פני התחנה בשיוט קליל ונעצר כברת דרך לאחריה. כמין שלשה מיל. המנוע חירחר, הגלגלים נשפו ומכונת הענק נעצרה. ובזה ניתנה האות לקהל עדת ישראל אשר חנו בצל התחנה על נשיהם, בניהם, תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם לפתוח במירוץ מכשולים ולהגיע עדי האוטובוס הנכסף.

שלשה פוחזים קלי רגליים הפסיעו מעל ראשי עם קודש, כשהם דולגים מעל עגלות תאומים עמוסות בשלל ילדים או לחילופין צולחים ברשלנות בוטה בין מזוודות נסיעות, תיקי פיאה או קופסא קשיחה לשטריימל.

אף אנוכי לא טמנתי ידי בצלחת והייתי מזנק כאיילה שלוחה תוך הכאה לימין ולשמאל ללא הבחנה. מבעט בזה, דוחף בזה ואף מזה לא הנחתי ידי. בהתקרבי אל שער הניצחון, והנה, אדם חסר צורה ובעל בשר שיגר עצמו מעם האגף הימני משל היה בליסטראה ממרגמתו של יואב בן צרויה, כדי לעוקפני והיכני שוק על ירך. שוקי האומללה אשר הייתה באומנה איתי מאז נולדתי, מיאנה לעשות תפקידה כפי שהיה מנהגה הראשון כבתחילה. ובזה בערה בי חמתי ושילחתי את אגרוף ידי הימנית אשר טסה-רצה כצבי, קלה כנשר, גיבורה כארי ועזה כנמר לעשות רצון בעליה שבארץ.

סוף דבר, הגעתי לדלת האוטו כשבידי האחת תינוק ג'ינג'י רך בשנים כשהוא מפרפר כצלופח ומצווח ככרוכיא, וסיגריה מעלה קיטור בידי השניה. יכולני להישבע בחיי בעל הבשר שאיני יודע מי נתן שני אלה בידיי. בדוחק השעה, דחפתי הסיגר לפי התינוק והנחתיו מעלה הבל על תיק נסיעות שהזדמן בסמוך אלי והאמת והשלום אהבו.

כמחצית השעה לאחר מכן, הייתי ישוב בניחותא ליד חלון שמסטיק ורוד היה דבוק על דפנותיו אך בזה לא נסתיימה מסכת תלאותיי...

 

[אבימי]

מיכעל ליסט

דלת החנות נפתחה בבעיטה והתנפצה בתנופה על הקיר שלצידה.
התור כולו התמגנט לכניסה. ולא סתם בגלל הבעיטה.
מסגרת הדלת המלבנית הדגישה את גוציותו של מיכעל, ואת הזעם שהוא הקרין.
עיניו של מיכעל בערו, הוא התנשף והתנשם באלימות כבושה.
כולם להרים ידיים! הוא שאג, וגרונו ניחר כמה פעמים תוככדי הצעקה - מה שגרם לזה להשמע כמו - "כולעחם לרים ידאאאם!"
האנשים שבחנות קפאו כולם באותה תנוחה ממש. יותר בחוסר הבנה מאשר באימה.
מיכעל הזיז אישונים לכאן ולכאן, ונראה היה שהוא שוקל את המצב ומגיע למסקנה שפשוט לא הבינו אותו. הוא ניגב את פיו בשרוול, שהיה מקופל עד הכתף כמעט, מה שסירבל את התנועה, השתעל, וצעק שוב - שאפחד לא יזוז! ידיים באוויר! או שאיום ונורא!
את זה כולם הבינו ושקשוק שקיות נשמע מכל החנות כשאנשים הרימו את ידיהם והסלים עם הקפואים והנקניקים והשניצלים נפלו לרצפה. היה חכם אחד שהשאיר את השקיות ביד תוככדי שהרים אותם וכך יצא שעד לסיום הסצנה הוא התאמץ להשאיר את הידיים באוויר וממש כאב לו אחרי זה.
בנצי הקופאי הרים את ידיו בכפות גלויות ואמר - מיכל, מה, מה, מההה
מיכעל צעק - להיות בשקט!! אתה! - הוא הרים אצבע עבה לכיוון לקוח מהוגן למראה - שים בשקית שם שניצלים! לא מלמטה המעוכים! ואתה - רוץ לדגים! מהר מהר!
את השקט בחנות היה אפשר לארוז בשקית.
נו! צעק מיכעל בפה פתוח (זה אפשרי.)
כולם הזדעזעו והלקוח המהוגן החל לשים ברעד קל שניצלים בשקית. בחור צעיר וגי'נגי, שעליו הצביע מיכל מקודם התקדם בין האנשים אל עבר מקרר הדגים המקריח, וביבבה חנוקה הביט פנימה. הוא רשרש במקרר קצת והסתובב ושאל, איזה? מיכעל צעק מה איזה?? אה! (שניה הפסקה ) סול! ובורי אחד, אם יש יפה.
הבחור חזר, מיכל פסע לתוך החנות ושלושים הלקוחות עצרו את נשימתם.
במבט פעור הוא חטף את השקיות מהמהוגן ומהג'ינגי, והסתובב לבנצי. הוא הושיט קדימה את השקיות ובנצי הרים את זרועותיו להגן על הפנים. עברו עוד כמה שניות כששניהם נשארים באותה תנוחה ומיכעל שוב צעק, נו! חשבון!
בנצי לקח את השקיות, פרק אותם אל משטח השקילה ובמבט מבולבל תקתק מחירים.
הוא ארז הכל בשקית חדשה, הגיש למיכעל, שהגיש לו בשתיקה כרטיס אשראי צהוב משימוש.
בנצי העביר את האשראי, וכל החנות חיכתה במתח. המכונה טירטרה החוצה את החשבונית.
מיכעל אסף את השקיות, פסע לעבר היציאה ואמר , שולעם בנצי, אכושערען פסח. הבית מרקחת של רפופורט פתוח עדיין? בנצי הנהן חלושות.
מיכעל הביט על החשבונית ואמר, הסול 60 לקילו? ממש שוד.

 

[הגשש]

פסעתי בין מגירותיי העמוסות בריקנות איומה ולא מצאתי קטע ראוי לשמו שיהיה בו כדי פרסום. הן שברי מילים וחצאי משפטים לא ראויים הם לעלות על שולחנם של פרוגיסטים מומחים.
משכך, החלטתי לכתוב למגירה הפנויה, זו המחוברת בכבל רשת אל האתר החשוב והנורא הזה.
התוצאה מוגשת לפניכם בהכנעה. ככה זה 'כשהולכים' על כל הקופה.

היום חיוור מתמיד. השמש המתהלכת במסלולה מימי בראשית סנוורה בעיקר את עצמה. אך לא רק, קרניה פגשו בהילוכם הראשוני והסופי את חלקם העליון של העננים, אלו הנראים כהררי צמר גפן רך ונעים מחלון המטוס ההולך לו במרוצה קולית בשמי מרומים.

על הארץ המעוננת התהלכו מעוננים בפנים מכורכמות, נוגעים לא נוגעים בצידי הדרכים, דורכים לא דורכים על אזובים ועשבים המבצבצים תדיר מחיבורי הקירות התוחמים את מרחבי המדרכה הצפופה.

הולכים רבים מתהלכים היו אותה שעה בחלקו המתהלך של הרחוב, המוגבה אך מעט מחלקו הנוסע לאיטו בקצב ההולכים, הלך הלך והליכותיו. הלך הלך והליכיו או הלכותיו.

יש אשר הליכותיו נראים על פניו השמחות, בעוד מסתיר הוא בליבו את הליכיו היגעים והעצובים. ויש המנסה להסתיר את עומק יגיעו בהלכותיו, המלאים את ספרי ההלכה המכריעים את המדפים המתפקעים.

'הליכות עולם לו'. אין הלך בעולם שלא עובר ברגעים אלו הליך זה או אחר. בקושי או בשופי. בזריזות מהלכים או ביגיעות מעצבנים, משל תקוע הוא מוט ההילוכים ואינו מעביר את ההילוך או ההליך כדי צורכו.

'ונתתי... מהלכים, בין העומדים...' הולך הוא האדם באשר הוא. מן הלידה אל המיתה או מן העבודה למיטה. מן ביתו הוא מבצרו אל בית עולמו. ומן עמל חולין אל בית מדרשו.

'הולך בדרכו עקיבא', מזמרים הילדים או מזמזמות הילדות החוזרים-חוזרות מבתי תלמודם. 'הולך ללמוד תורה'. עקי------ בא, או או עקי------בא, עקי—בא, הולך ללמוד תורה.

גם בין הבריות מרים השורש ה.ל.ך. את ראשו. מניף דגלו. מגביה נסו. "הלך לו לפלוני?" או שמא בסימן קריאה "הלך לו קלף טוב!" יש אשר ילכו 'על זה' באש ובמים. ויש אשר פשוט 'לא הלך לו'. גם בשידוכים לזה ילך בגדול ויהיו משמשים על שולחנו תורה ודירה, והאחר ילך בחושך שנים על גבי שנים עד אשר יבוא השידוך הגואל ויפסיק את הליכתו מדחי אל דחי.

ואין כמו בעסקים לראות מי הולך מחיל אל חיל ומי הולך או הולך שולל אחרי פיתויי שווא. מי הם ההולכים ברומו של עולם ומי הם הולכי על ארבע, כלבי אשפתות. השאלה, האם התחיל העסק כהולך על קצה אצבעות. או בדרכים עקלקלות. דרכי קיצור. התשובה תמיד תינתן כשהעסק ילך לטמיון כדרך כל הארץ או יפרח ויצעד בדרך המלך.

כללו של דבר, יבחר לו האדם את הילוכו, לבל ילך שבי מתוך שינה או כהולך בטל, קרוב-רחוק של הולך הרכיל. אלא ילך בדרכי ישרים, גם אם לעיתים נראה לו שדרכו אינה סוגה בשושנים וכי צריך הוא לאחוז במקל הנדודים או ההליכה וללכת לחפש לו את דרך האמת.

תמיד יזכור ההולך, 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה הופמן, אגד, נתיב אקספרס או עילית. בכולם ניתן לבצע את מצוות 'ובלכתך בדרך'. זה קל. אפשר לקחת את זה בהליכה.

 

[Natan Galant]

בזמנו, גדי ישראלי הציב אתגר:
הבה נרגש את הקוראים!
ובכן, לפניכם קטע קצר, גדוש ברגשות מסעירים ומטלטלים. ניסיתי ככל יכולתי לרגש בכל שורה ושורה...

בס"ד
גיטה התיישבה ליד דיצה, דומעת. אוי, יקירתי...
הן נשאו את עיניהן הבוכיות אל אביהן השותק בדממה, ממתין לקריאתו של הסייס.
הקריאה לא אכזבה לבוא, ונשמעה היטב בחלל הקיטון הצר והמעופש:
יוזבבבבבבדד!!! איפה אתה??
רגע לאחר מכן, נפרד מהן אביהן במבט מצועף, מנסה ללא הצלחה להסוות את צערו וכאבו. הוא ניסה להפגין חוסן, ברך אותן בברכת האב, ופנה לצאת ברגע שדמעותיו גלשו ופרצו.
גיטה ודיצה פרצו יחד בבכי נורא, המזעזע ומטלטל את הלב: אבא, אוי, אבא...

יוזבד יצא החוצה, אל הסייס, רועד מקור ומאימה. הסייס הזעיף אליו פנים: אייכה? הוא סימן באצבע צרידה לז'נדרמים החמושים, וז'בר ניגש אל יוזבד, וסינן בקול מוטרד: כנס אל המרכבה, כנס.
הוא העניק לו דחיפה גסה, ויוזבד מצא עצמו כעבור רגע בחלקה האחורי של מרכבת האסירים, חולק את החלל הצר עם איוון ויואכים פון קרוטמברג, הזייפן הידוע.
שניהם חייכו אליו מבט רווי משטמה, חכה חכה, רבי יהודי. חכה חכה לרגע שנצא לדרך...
יואכים פון קרוטמברג קרץ לעברו, וגלגל את עיניו אל קצה הכרכרה. יוזבד הפה את מבטו, ואימה נוראה פשטה בכל איבריו:
אלת מתכת כבדה, חלודה, ולצידה מוטות משוננים נוספים, חדים ומסוכנים. מוכנים ומזומנים לשימוש, מרחק טפחים בודדים מאיוון, הבריון שנמצא כעת בדרכו האחרונה, אל הגליוטינה.

הסייס הפנה את ראשו לאחור, המתין עד שהז'נדרמים התיישבו בספסל הקדמי, המנותק ומורחק מהתא המסורג בירכתי המרכבה, והצליף בסוסים: דיו!

ולקול דמעותיהן של גיטה ודיצה, מרכבת האסירים יצאה לדרכה, בואכה מכרות הפחם, בעוד קולו של ז'בר מצטחק האוויר הקר:
איוון, אתה יכול לשבור, אבל אסור לך לקלקל. אם היהודי לא מגיע בחיים למכרות הפחם - אפשוט את עורך מעליך...

יואכים השיב בשם שניהם, קולו מהוקצע ונוטף דבש: אדוני, אין לי מושג על מה אתה מדבר. אנחנו עסוקים איש בעניינו.
ליבו של יוזבד חישב להירגע, אך איוון סימן לו תנועה חרישית. חכה, חכה. תיכף נטפל בך.
האימה שוב גאתה בקרבו, והוא נשא תפילה חרישית לקונו.

הכרכרה יצאה לדרכה, והמתח פעפע היטב בתא האסירים. מורגש וכמעט ניתן למישוש, כמעט פיזי. מעל הכרכרה, גבוהים ונשאים, ישבו הז'נדרמים בנחת, ארשת שעמום על פניהם. הם נפנפו ברגליהם, וירקו על הקרקע, סנטימרים ספורים ליד גיטה ודיצה, הנצמדות אחת לשניה ומייבבות בחרדה עמוקה. הן נעצו עיניים בוכיות במרכבה, ושכנתן קיילא גערה בהם דרך הקיר המשותף: למה אתן מחכות? בואו הרגע הזה לביתי.
הכרכרה התרחקה אט אט על השביל המבוקע, והן הספיקו לשמוע את ז'בר פורץ בשיר איכרים גס ופרוע, שניות בודדות טרם צנחו על הקרקע, מעולפות, כואבות והמומות, חרדה עמוקה אופפת אותן - - -

 

[שיילה]

תוך כדי נקיון המקלדת מצאתי את הקטע הבא: (נכתב לפני שנים עבור אתגר תסריטאות )-

הפדנט


מיקום: חדר אוכל ישיבה גדולה

זמן: דמדומי ארוחת צהריים

לוקיישן: שולחנות עמוסים שאריות לעייפה


מנחם, ממושקף גבוה ורזה, נכנס לחדר האוכל המתרוקן בצעדים מהוסים, אופייניים לבחור די חדש בישיבה. מביט לימינו אל עבר בחור חינני מדושן המלקק את אצבעותיו. פניו מתכרכמות בהעוויית גועל (בהצנע כמובן).

משה (אחד ממבוגרי הישיבה): אה מנחם, שטייגען מה ?!? בוא בוא צדיק נארגן לך מנה.

מנחם (מביט על השולחנות): נראה לי...מתי כאן ארוחת ערב?

משה: ארוחת ערב מאוחרת חבל שתמות לי עד אז. בא נבזוז לך משהו מהמטבח.

(משה מוציא מפתחות של המטבח וקורץ למנחם בשובבות. כניסה אלגנטית למטבח משה מסתחבק עם העובדים)

מנחם: ממ...מותר לנו להסתובב כאן??

משה: תגיד תודה שנכנסת דרך הדלת. בגילך היינו נכנסים בלילות שבת דרך החלון בשביל ה"טועמיה" ת'יודע, צ'ולנט של ליל שבת .

מנחם (לחוץ) : עזוב נו.. בא נצא...נגמר האוכל

משה: לא מה פתאום לא ראית כמה נשאר על השולחנות, עכשיו איציק גמר לאסוף.

מנחם: לאסוף???

משה: כן מה נראה לך שיזרקו לפח?, מקפיאים את השאריות ובמשך השבוע משלבים את זה בתור מילוי לבורקס, קציצות וכדוימה. איציק,(משה צועק) פנק לי פה את הבחור.

מנחם (פרצוף מיוסר) : הוא אוסף רק מהצלחת המרכזית, נכון???

משה(צוחק) : נראה לך? אחד המשחקים כשהיינו צעירים (מניח יד על כתפו של מנחם) היה לעשות סימן זיהוי על צידו של הפולקע ולזהות אותו אח"כ בכל גילגוליו.

מנחם (מבט המום): מה??

משה: סתם סתם צוחק איתך...

מנחם (נושף ונרגע)

משה : אין באמת אפשרות לזהות את הפולקע כשהוא קציצה...

מנחם (יושב בחדר אוכל בוטנים אמריקאים)

 

[עדיאל]

אז סוף סוף, עם שמן מכונות וספריי חלודה ושתי חברי-אמת שעזרו לסחוב, נפתחה המגירה בקול רעש גדול, ולא תיסגר שוב לעולם כי הצילינדר של המנעול החלוד נשבר.
אבל מה לא עושים בשביל מינימום של הבאת עדנה לאיזה קטע קטוע-רגליים וקצוץ-כנפיים, קטע מסכן שאין לו התחלה, אמצע וסוף, מן יצור כלאיים בלתי מוגדר ובלתי מזוהה, מסכן שיושב שנים ותוהה: לשם מה הביאו אותי לעולם, לשם מה. מה תפקידי בעולמי.

אז הנה, אין לך אדם שאין לו שעה. אין לך קטע שאין לו אתגר...


אור שמש קמצני ועצור הבליח מבעד למסגרות העץ המקולפות נושאי זגוגיות הזכוכית החלבית הפצועות ומלאי טלאי הסלוטייפ, קרנות האור שכן הצליחו לחדור, האירו אך במעומעם ושיוו למקום כולו חזות קדורנית, שקטה, מלאת מחשבות.

6 אנשים שהו שם, בשטיבל המרכזי שפלורוסנטיו נכבו זה מכבר ע"י הגבאי הקשיש הקשיח, שמתעקש לכבות את האור והמזגן עם תום 'מנין זמן תפילה'. 'תקנת המקום', הוא מפטיר בארשת חתומה מול כל מי שמנסה להפציר, לדבר על לב, לשנות את רוע הגזירה. כלום.

בספסל האמצעי שלפני במת קריאת התורה, ישב ר' שמריהו בן ה-90 נרתיק תפיליו על ברכיו ממוסמרי כסא הגלגלים ממתין בהשלמה מיואשת לשלמה בנו, שהחליט לחסוך את כספי הביטוח ואת התשלום המובטח/מבוטח לעובד הזר אוסף אל קרבו, 'אני גם זוכה במצות כיבוד אב' הוא מסביר בתנועות ידיים משכנעות. שעה שאביו ממתין לו כבר ממנין שמונה ועשרה, שיואיל נא לבוא לקחתו אל ביתו. בתשע הסתיימה התפילה, חצי שעה ל'חק', ועוד 10 דקות לרבנו תם. מעשרים לעשר הוא מחכה כאן, שעה וחצי פלוס. הרהר בעגמה. מה יעשה, יפטר את שלוימלה? ומאיפה הוא יחיה? שלוימלה, תמיד היה שלימזל. לפחות לעת זקנה אני יכול לעזור לו קצת.

בצד ימין עומד ר' יחזקאל, העבדקן, מהמניין של שבע בבוקר הוא כאן, בשעתיים האחרונות הוא מתפלל שמונה-עשרה, ברוך ה' שזיכהו להגיע, זה לא היה נראה כך בתחילת היום, נקיות גופו לא אפשרה לו לגשת לתפילה, חלץ היום את תפיליו איזה 10 פעמים, לא הצליח לומר פסוק שלם.

שתי בחורים שחליפתם תלויה להם על ארכובותם ומאיימת להחליק מכל תזוזה בלתי זהירה, סובבים-הולכים מן הצפון אל הדרום וממלמלים אל תוך סידור תפילה מיניאטורי במהירות, מעיפים הצצות חטופות מסוייטות אל עבר הדלת מאימת אישים בלתי רצויים שיד, שיג ושיח להם בהנהלת הישיבה, שיכולים להדליף את שעת שהייתם בשטיבלאך.

ר' יעקב מנחם עומד בעמוד התפילה, פרשת המן שנים מקרא ואחד תרגום, מקריא רשימת שמות שהבטיח לכוון עליהם בכל יום תמורת סכום הגון. זה עובד, הסגולה. ברור שזה עובד. חמש עשרה שמות כפול מאתיים דולר לחודש, פרנסה לא רעה בכלל.

ובדלת עמד צעיר חזונ'יש'ניק, מחזיק ברגלו האחת את הדלת פתוחה, סוג של רגל מצילה, שלא ייצא מביהמ"ד עטור תפילין. ובזרועו השמאלית מנסה ללכוד עוברי אורח תמימים בשעה לפנה"צית שוממת זו, "נו, כנס ל'קצרה', חמש דקות, ברכו וקדושה ואתה משוחרר"...